דברים כב:
יט וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה ריט:
היא שצונו דין מוציא שם רע כלומר שצונו להלקותו ושתהא אשתו לו לפי שבא בה גם כן (דברים כב, כט) "ולו תהיה לאשה". וכבר התבאר בגמרא מכות (טו ע"א) בזה הלאו גם כן כמו שהתבאר באונס, רוצה לומר שלאו זה קדמו עשה. וכבר התבארו דיני מצוה זו בשלישי ורביעי מכתובות,
ספר החינוך:
שנצטוה מוציא שם רע על אשתו שתשב תחתיו לעולם ואפילו היא עורת או מכת שחין, שנאמר (דברים כב, יט) ולו תהיה לאשה. ומכלל דין זה, שנצטוו בית דין גם כן להלקותו על אשר הוציא שם רע בשקר ולענשו מאה סלעים כסף מזקק, כמו שנאמר בפרשה, ופרשו זכרונם לברכה (כתובות מו ע"א) שאזהרת מוציא שם רע, היא בכלל לא תלך רכיל בעמך (מצוה רלו).
משרשי המצוה. ליסר הנבלים מעשות נבלות רעות כאלה, וכענין שנכתב למטה בסמוך בעזרת השם, בדין אונס (מצוה תקנז).
מדיני המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (נערה בתולה ג, ו-ז) כיצד הוצאת שם רע? הוא שיבוא לבית דין ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים, וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזנתה תחתי אחר שארסתיה, ואלו הם עדי שזנתה בפניהם. ובית דין שומעין דברי העדים לחוקרין עדותן אם מצא הדבר אמת נסקלת, ואם הביא האב עדים והזמו העדים שהביא הבעל, ונמצא שהעדים העידו שקר, יסקלו, וילקה הוא. ואף על פי שאין בזה מעשה אלא דבור התורה חיבתו כאן במלקות כדכתיב ויסרו אותו, ויתן מאה סלע, ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי אלו העדים שיזמו עדי הבעל. חזר הבעל והביא עדים אחרים והזם עדי האב הרי הנערה ועדי האב נסקלין, ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר הזה, מפי השמועה למדו, שפרשה זו היא שיש בה עדים זוממין וזוממי זוממין. הוציא שם רע עליה והיא בוגרת, אף על פי שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיא נערה הרי זה פטור מן המלקות ומן הקנס, ואם נמצא הדבר אמת הרי זו תסקל, אף על פי שהיא בוגרת הואיל ובעת שזנתה נערה היתה. ויתר פרטיה, בפרק שלישי ממכות ובפרק שלישי ורביעי מכתבות.
ונוהגת לענין המלקות והקנס בזמן הבית, שהיינו דנין דיני קנסות, ולענין שתשב אשה תחת בעלה לעולם אף בזמן הזה, שמצוה עליו בכך, שזה באמת מצוה היא ולא קנס.
קישורים:
מקורות נוספים:
