דברים כב:
כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הנער [הַנַּעֲרָה] עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רכט:
היא שצונו לסקול העוברים על קצת מצות. והוא אמרו יתברך (דברים כב, כד) "וסקלתם אותם באבנים ומתו". והנה נרמוז על המצות שחייבין עליהן סקילה כשנזכיר מצות לא תעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ששי מסנהדרין.
ספר החינוך:
שנצטוו בית דין לרגם באבנים מי שעבר על קצת עברות, ואחת מהן הבא על נערה מארסה, שנאמר (דברים כב, כד) וסקלתם אותם באבנים. וזו היא אחת מארבע מיתות בית דין הידועות שהן סקילה שרפה, הרג, וחנק, ובמסכת סנהדרין פרק ארבע מיתות (מט ע"ב), חלקו רבי שמעון ורבנן סקילה ושרפה אי זו מהן חמורה יותר? ורבנן הוא דאמרי, סקילה חמורה. וענין הסקילה כך הוא (רמב"ם סנהדרין טו, א), רחוק מבית הסקילה ארבע אמות, מפשיטין האיש המחיב סקילה בגדיו, עד שנשאר ערם ומכסין ערותו מלפניו, והאשה אינה נסקלת ערמה אלא בחלוק אחד, ובית הסקלה היה גבוה שתי קומות, ועולה לשם הוא ועדיו וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מתניו ונופל על לבו לארץ, ואם לא מת בדחיפה מגביהין העדים אבן שהיתה מנחת שם משא שני בני אדם ומרפים ידיהם ומשליכין האבן על לבו, ואם לא מת בזה רגימתו בכל ישראל, שנאמר (שם יז, ז) יד העדים תהיה בו בראשונה וגו'.
משרשי מצות ארבע מיתות בית דין, כתבתי קצת בסדר משפטים (מצוה מח).
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם יד, ד) סקילה חמורה משרפה, ושרפה מהרג, והרג מחנק, וכל מי שנתחיב בשתי מיתות בית דין, בין משתי עברות או מעברה אחת נדון בחמורה וכל (שם ו) חיבי מיתות שנתערבו זה בזה ולא הכירו אותם נדונין כלן בקלה שבהן. ויתר פרטיה, מבארין בסנהדרין בפרק ששי.
ונוהגת בזמן הבית, ובין דין שעברו על זה ולא סקלו מי שנתחיב סקילה, אפילו המיתוהו במיתה אחרת בטלו עשה זה.
קישורים:
מקורות נוספים:
