דברים לא:
יט וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה יח:
היא שצונו שיהיה כל איש ממנו כותב ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכותבו צריך שיקנהו או ישכור מי יכתבהו לו. והוא אמרו (דברים לא, יט): "כתבו לכם את השירה הזאת".
ואין מותר לכתוב אותה פרשיות פרשיות כי רצה באמרו "את השירה" כל התורה שכוללת זאת השירה. ולשון גמרא (סנהדרין כא, ב): "אמר רבה אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לו לכתוב משלו שנאמר "כתבו לכם" איתיביה אביי כותב לו ספר תורה לעצמו כדי שלא יתגאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא". והיתה התשובה "לא נצרכה אלא לשתי תורות כדתניא וכותב לו שתי תורות", כלומר שהפרש יש בין מלך והדיוט כי כל איש חייב לכתוב ספר תורה אחד והמלך שנים כמו שהתבאר בפרק שני מסנהדרין (שם)
וכבר התבארו משפטי מצוה זו, רוצה לומר כתיבת ספר תורה ותנאיה, בפרק שלישי ממנחות ובמסכת שבת פרק ט"ז.
שתהא התורה מצויה בנקל
ספר החינוך:
שנצטווינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה. אם כתבו בידו הרי זה משובח ונאהב מאוד, וכמו שאמרו ז"ל (מנחות ל ע"א): כתבו – כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו, ישכור מי שיכתבנו לו, ועל זה נאמר (דברים לא, יט): "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל". כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זאת.
משרשי המצוה, לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן ציונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבריו, למען ילמד ליראה את השם, וידע וישכיל במצוותיו החמודות והיקרות מזהב ומפז רב. ונצטווינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות, וגם למען בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים, שניחו להם אבותיהם.
ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאורייתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה, יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהם רבים. וזה דרך כל אנשי מעלה, יראי אלהים אשר היו לפנינו, לקבוע מדרש בביתם לסופרים לכתוב ספרים רבים כברכת ה' אשר נתן להם.
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל (מנחות ל ע"א) כיצד כותבין ספר תורה, כתיבה מתוקנת וטובה ונאה, ויניח בין כל תיבה ותיבה כמלוא אות קטנה, ובין כל שיטה ושיטה כמלוא שיטה. ואורך כל שיטה ל' אותיות, כדי לכתוב "למשפחותיהם" "למשפחותיהם" "למשפחותיהם" ג' פעמים, וזהו רוחב כל דף ודף. ולא תהא שיטה קצרה מזה כדי שלא הדף כאגרת, ולא ארוכה יתר על זה, כדי שלא יהו עיניו משוטטות בכתב. נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף. לא נשאר מן הדף כדי לכתוב שלש אותיות, מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה. נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות, לא יזרקנה בין הדפין, אלא יחזור לתחילת השיטה. נזדמנה לו בסוף השיטה תיבה בת עשר אותיות, או פחות או יותר, ולא נשאר מן השיטה כדי לכתוב את כולה בתוך הדף, אם יכול לכתוב חציה בתוך הדף וחציה חוץ לדף – כותב, ואם לאו – מניח המקום פנוי ומתחיל מתחילת השיטה.
ומניח בין כל חומש וחומש ארבע שיטין פנויות בלא כתיבה, לא פחות ולא יתר, ויתחיל החומש מתחילת השיטה החמישית, וכשיגמור התורה צריך שיגמור באמצא שיטה שבסוף הדף. אם נשאר מן הדף שיטים הרבה, מקצר ועולה, ומתחיל מתחילת השיטה ולא יגמור את השיטה ומתכון עד שיהיה "לעיני כל ישראל" באמצע שיטה בסוף הדף.
ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות, ובאותיות שצורתן משונה כגון הפאי"ן הכפופות והאתיות העקומות, כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. ויזהר בתגין ובמנינם, יש אות שיש עליה תג אחד ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין צורת זין הם, דקין כחוט השערה.
וכל הדברים האלה לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר. ואם שגה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין וכתב כל האותיות כתקנן, או שקרב את השיטין או הרחיקן או האריכן או קצרן, הואיל ולא הדביק אות באות ולא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת, ולא שנה בפתוחות וסתומות, הרי זה ספר תורה כשר.
ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת מנחות פרק שלישי, ובפרק ראשון מבבא בתרא, ובמסכת שבת.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חייבים בתלמוד תורה וכמו כן לכתוב אותה, ולא הנקבות. והעובר על זה ולא כתב ספר תורה אם אפשר לו בשום ענין, ביטל עשה זה. וענשו גדול כי היא סיבה ללמוד מצוות התורה כמו שאמרנו. וכל המקיים אותה יהיה ברוך ויחכם הוא ובניו, וכמו שכתוב "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל".
נחשב כמי שקיבלה מסיני
מנחות ל ע"א:
אמר רב הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצווה מן השוק, כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני.
שאר ספרים בכלל המצווה
הלכות קטנות לרא"ש, מסכת מנחות, הלכות ספר תורה:
וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו. אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושים להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב: "ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". וע"י הגמרא והפירושים ידע פירוש המצות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה.
אינו מקיים התורה משום מנהג אבותיו
שו"ת כתב סופר, יורה דעה, סימן קכט:
ובמה דכתבנו נראה להמתיק ולתת טעם למצות כתיבת ספר תורה שכל אחד מצווה עליו לכתוב ס"ת מחדש, להראות כי אינו מקיים התורה משום מנהג אבותיו שהרגילו אותו בו, אלא שמקבל עליו התורה והמצות בכל לבו מחדש, ויפה אמרו ז"ל: "כל הכותב לו ס"ת כאלו קבלו מסיני" שבזה נראה כי היה מקבלו מסיני כשהיה עומד בתחלת קבלתו, והשתא אתי שפיר דאמר רבא אעפ"י שיש לו ס"ת מאבותיו מצוה לכתוב משלו, שלא תהיה התורה כמצות אנשים מלומדה מאבותיו ואתי שפיר.
קישורים:
מקורות נוספים:
