פ. מצות פרוק משא

שמות כג:

ה. כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.

ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רב:

היא שצונו להוריד המשא מעל הבהמה שנתיגעת במשאה בדרך. והוא אמרו יתעלה: "עזוב תעזוב עמו". ולשון מכילתא (שמות כג, ה) "עזוב תעזוב" לשון פריקה ושם נאמר: "וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב" נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ולא תעשה כלומר שאנחנו נצטוינו לפרוק מעליה משאה והוזהרנו גם כן מהניח אותה רובצת תחת משאה ואם הניחה עבר על עשה ועל לא תעשה. הנה התבאר עזוב תעזוב מצות עשה וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ב ממציעא. (הלכות רוצח פי"ג).

לחמול על ממון חברך

ספר החינוך:

להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשאה בדרך, שנאמר: "כי תראה חמור שנאך" וגו'. השונא זה, פרושו ישראל. ואף על פי שכתוב (ויקרא יט, יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך", דהינו ישראל, אמרו חכמים (פסחים קיג ע"ב) שענין זה הוא כגון שראהו עובר עברה ביחיד והתרה בו ולא חזר, שזה מותר לשנאתו. ומה שאמר 'חמור' לאו דוקא חמור אלא כל בהמה, אלא שדבר הכתוב בהווה, שהחמורים למשא. וכתיב: "עזב תעזב עמו", כלומר עזרהו, מלשון (נחמיה ג, ח) "ויעזבו ירושלים". שהוא מלשון חזק.

משרשי המצוה, ללמד נפשנו במדת החמלה שהיא מדה משבחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמל על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו (על) המצטער באבדת ממונו, מצוה עלינו לחמל עליו ולהצילו.

דיני המצוה, כגון (בבא מציעא לב ע"ב) אם הבהמה של גוי ומשאוי של ישראל או בהפך, ודין הפוגע באוהבו ישראל ובשונאו, שמצוה בשונא לכוף היצר, ואפילו אוהב לפרק ושונא לטען. ושונא זה אינו כשונא שזכרנו מחמת עברה אלא שאין לבו שלם עמו. ופרוש "כי תראה" מאימתי הוא החיוב, ושערו חכמים (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פי"ג ה"ו) שהוא אחד משבעה ומחצה במיל וזהו ריס (כ-130 מטר). אבל רחוק מזה השעור, אין חייב להטות הדרך אליו, והעושה לפנים מן השורה, תבוא עליו ברכה. ודין (שם ל ע"ב) זקן או נכבד ואינה לפי כבודו שהכל נדון לפי מה שיהא עושה בשלו, ודין (שם לב ע"א) פריקה בחנם וטעינה בשכר, ושמדדה (שם לג ע"א) עמו עד פרסה, ונוטל שכר על הלויה, כמו שמבואר הכל בפרק שני מ(בבא) מציעא.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות. והעובר עליה, בטל עשה, ומראה בעצמו מדת האכזריות שהוא מדה מכוערת. וכל שאינו מרחם, אין מרחמין עליו מן השמים (שבת קנא ע"ב), שאין ראוי גופו לקבלת הרחמנות.

[מקורות נוספים כפירוש זה: פירוש הרלב"ג על התורה (שם)].

לעודד יחסי רעות גם עם הרחוקים מאתנו

תועלות הרלב"ג (שם):

התועלת הארבעים הוא במצוות, והוא מה שצוה שלא נניח הבהמה רובצת תחת משאה, אבל ראוי למי שיראה זה שיעזור לפרוק הבהמה, וגם אם היה בעל הבהמה בעל עבירות. ובפרשת כי תצא באה בזה מצוה שנית, והוא לחזור אחר כן ולטעון הבהמה עמו, שנאמר: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד), כי אינו ראוי שיפרוק הבהמה ויניח חבירו. והנה התועלת באלו המצוות מבואר בתיקון הקיבוץ המדיני, כי בזה האופן יִשְׁלַם מקצתם לקצת העזר הראוי.
והנה שורשי אלו המצוות הם שבעה:

השורש הראשון – הוא שהרואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה, אפילו היה בעל עבירות, הנה הוא מחוייב לפרוק עמו המשא, שנאמר: "עזֹב תעזֹב עמו". וכן חייב לטעון עמו הבהמה אחר זה, שנאמר: "הקם תקים עמו" (דברים כב, ד). ואין ראוי שיובן שיהיה חייב לפרוק אפילו היה בעל הבהמה בעל עבירות מפני החמלה על צער בעלי חיים, ולא יחוייב לטעון אלא כשלא היה בעל עבירות; כי אתה תראה שכבר חמלה התורה על מי שהוא בעל עבירות להשיב אבדתו, באופן שחמלה בזה במי שהוא בלתי בעל עבירות. וזה אמנם יהיה לחמלה על הבעלים, לא לחמלה על הבעל־חיים. ובהיות הענין כן הנה יחוייב שיהיה מקים עמו, וגם אם היה בעל עבירות. כבר נתבאר זה השורש בשני ממציעא… [ראה שם שאר שורשים].

לחמול על הבהמה משום צערה

רבינו בחיי על התורה (שם):

"עזוב תעזוב עמו" – זו מצות פריקה, ודרשו רז״ל בבבא מציעא שהכתוב מיותר כי היינו יכולים ללמוד אותו ממה שכתוב (דברים כב, ד) "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" שהיא מצות טעינה. וקל וחומר הוא, ומה טעינה שאין בה צער בעלי חיים אמרה תורה הקם תקים עמו, מצות פריקה שיש בה צער בעלי חיים לא כל שכן. ואעפ״כ נכתב, ללמדך שהם שני דינין חלוקין, חלוקה מצות טעינה ממצות פריקה ומצות פריקה ממצות טעינה, ובא הכתוב לומר פריקה בחנם טעינה בשכר. ושם העלו בגמרא כי הכתוב הזה "עזוב תעזוב" לפריקה בחנם אתא, משום דצער בעלי חיים דאורייתא.

משום צער הבהמה צריך לנהוג אף יותר מההלכה

הרש"ר הירש על התורה (שם):

יש להעיר עוד שההלכה רואה את פריקת הבהמה כחובה, לא רק כלפי חברו הנתון במצוקה אלא גם כלפי הבהמה הסובלת: ״צער בעלי חיים דאורייתא״. אדם מחויב לעזור לחברו רק ״עמו״ – היינו רק אם חברו עושה כמיטב יכולתו לעזור לעצמו. אולם כדי למנוע צער מבהמה, יש חיוב להגיש עזרה אף אם בעל הבהמה עומד שם באפס מעשה, שלא כהלכה, ומותיר את כל הטורח למסייע לבדו. אך במקרה כזה, הוא יכול לתבוע את שכרו מבעל הבהמה (שם לב ע"ב).