ויקרא כב:
כח וְשׁוֹר אוֹ-שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה קא:
הזהירנו משחוט בהמה ובנה ביום אחד בין בקדשים בין בחולין. והוא אמרו: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". ומי שעבר ושחט לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בחמישי מחולין. (קדושה, הלכות שחיטה פי"ב).
לחמול ולרחם על בעלי החיים שלא לצערם
ספר מורה נבוכים לרמב"ם (חלק שלישי פרק מח):
"סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם. כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההגיון אלא פעולת הכוח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם…
וזהו הטעם גם בשילוח הקן, כי הביצים אשר כבר דגרה עליהם בדרך כלל, והאפרוחים הצריכים לאמן, אינן ראויין לאכילה, וכאשר ישלח את האם ופרחה לבדה אינה מצטערת בראיית לקיחת הבנים, ואפשר שיהא זה גורם על הרוב לעזיבת הכל כיון שהנלקח אינו ראוי לאכילה ברוב המקרים. ואם הייסורין הנפשיים האלה חשה להן התורה בבהמות ובעופות, כל שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו"
לחנך אותנו במידת הרחמנות והחמלה
פירוש הרמב"ן על התורה (דברים כב, ו):
גם זו מצוה מבוארת מן אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כב כח). כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף, כאלו יכרית המין ההוא.
וכתב הרב במורה הנבוכים (ג, מח) כי טעם שלוח הקן וטעם אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם. ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו, אבל הכל הרחקה. ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר…
…וכן מה שאמרו (ברכות לג ע"ב) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב ע"א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק.
והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם, כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה, גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקב"ה קבלתם מלכותי, "אנכי ה' אלהיך" (שמות כ ב), קבלו גזירותי "לא יהיה לך" וכו' (שם פסוק ג):
ספר החינוך:
שלא נשחט בהמה ובנה ביום אחד, בין בקדשים בין בחולין, שנאמר: "אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
משרשי המצוה. שיתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם, ואף על פי שהשגחתו על מין האדם בפרט, וכמו שכתבתי למעלה בסדר "אשה כי תזריע" (מצוה קסט), לא כן מיני שאר בעלי חיים, אלא דרך כלל במין ישים השגחתו ברוך הוא, ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד, לרמז זה. ועוד נוכל לומר בענין על צד הפשט כמו כן, שהוא לקבע בנפשותינו מדת החמלה ולהרחיק מדת האכזריות שהיא מדה רעה, ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחיתנו, צונו לבל נהרג אתו ואת בנו ביום אחד, ולקבע בנפשנו מדת החמלה.
דיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פב, ע"א) שאין חלוק בין אותו ואת בנו, או בנו תחלה ואחר כך האם, ומה שאמרו (שם פג, ע"א). דבארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו, אמה מכרתי לשחט, לפי שבארבעה זמנים אלו, כל הקונים מן הסתם לשחטן לשעה קונים, ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף בערב יום הכפורים בגליל. והא דתנן צריך להודיעו דוקא המוכר צריך להודיע הדבר, אבל הלוקח אינו צריך לשאל משום דספק ספיקא הוא עליו שמא אין לה אם, ואם יש לה שמא לא מכרה לשחט. ומה שאמרו (שם פב ע"א) דשנים שלקחו פרה ובנה, שזה שלקח ראשון ישחט ראשון, ואם קדם השני ושחט שלא כדין אסור הראשון לשחט. ודין השוחט פרה ושני בניה או שני בניה ואחר כך היא, וכן היא ובתה ובת בתה. ומותר לשחט האם עם בת בתה, שלא אסר הכתוב אלא אותו ואת בנו. ומה שאמרו שאם שחט האם ובת בתה ואחר כך הבת שאין סופג אלא ארבעים, ואף על פי שבשחיטת בת זו עובר שני לאוין משום אותו ואת בנו, ובנו ואותו, מכל מקום חד מעשה הוא.
ומה שאמרו זכרונם לברכה, (שם עח, ע"ב) שאסור אתו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקבות, שאמרו בפרוש בנו, מי שבנו כרוך אחריו דהינו הנקבה. ומכל מקום הכי אסיקנא בחלין (עט א) עם הפרושים הטובים, שאם נתברר לנו הדבר שהוא אביו ודאי, שאין שוחטין אותו עם בנו ביום אחד, משום דפסקינן שם הלכה כרבי יהודה. ורבי יהודה לפי הנשמע מדבריו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אם לא, מדקאמר לענין כלאים בפרדות אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה, ואי הוה סבירא ליה דאין חוששין ודאי לזרע האב לא היה אומר כן, אלא הכי הוה ליה למימר, אין מרביעין עליה אלא מינה, מצד אם, אלא ודאי לרבי יהודה ספוקי מספקא ליה, וכי קאמר אין חוששין לזרע האב, כונתו לומר שלא נחוש לזרע האב להקל בדבר, אבל להחמיר, ודאי נחוש לזרע האב. ובכל מקום שיהיה חמרא כשנאמר שלא נחוש, אז נאמר שאין חוששין לו, דכיון דספוקי מספקא ליה אזלינן לחמרא בכל מקום. ולפי זה, היכא שאנו יודעין ודאי הזכר נחוש לו בענין אותו ואת בנו. ויתר פרטיה, בחולין פרק שמיני [יו"ד סי' ט"ז].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושחט אותו ואת בנו ביום אחד או בנו ואותו חייב מלקות.
בכור שור על התורה (שם):
…וזה נוהג בין בחולין בין במוקדשין (משנה חולין ה׳:א׳), דאינו אלא מידת רחמנות, כגון כי יקרא קן צפור (דברים כ״ב:ו׳), שאינו מזהיר כי אם על האם. וכן לא תבשל גדי בחלב אמו (שמות כ״ג:י״ט)….
[ולא בשביל שהקב״ה מרחם על הקן והבהמה, אלא בשביל ישראל, שלא ינהגו עצמם דרך אכזריות. הגה״ה.]
[וכן הוא בפירוש שד"ל על התורה (שם)].
המהר"ל מפראג בספר תפארת ישראל פרק ו:
והרמב"ן ז"ל… פירש טעם "אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח), שלא נתאכזר. וזה דעתו במצות שצוה השם יתברך להעם אשר בחר, לקבוע בהם מדות טובות להטיב להם, מבלי שהוא יתברך מקבל דבר טובה מזה, רק להטיב לנו וגו', זהו יסוד דעתו.
ועם כי אין ראוי להשיג על הרב הגדול ז"ל, מכל מקום תורה היא, וללמוד אנו צריכים. כי גם בזה לא נחה דעתי, ולא שקטה רוחי בקרבי. כי לא יתורץ למאן דאמר שלא יטיל קנאה במעשה בראשית, שלא יעשה חלוק ופירוד בין הנמצאים, שציוה שלא נתאכזר עם זאת ולא ציוה עם זאת. ואם כי יכול לומר שאין זה קנאה במעשה בראשית, כיון שאין זה מצד השם יתברך, רק מצד האדם, שציוה על האדם שלא להתאכזר עם זאת, ולא ציוה על זאת. אבל מכל מקום לא יצאנו ידי קושיא זאת, כי למה ציונו על בריה זאת, ולא צונו על אחרת.
וכן באותו ואת בנו, שגם כן נתן הרמב"ן ז"ל הטעם כדי לקבוע בנו מדת הרחמנות, שלא נתאכזר עם בעלי חיים. אם כן קשיא, דלמה אסר לנו בשור ושה, והתיר לנו בחיה לשחוט אותו ואת בנו (חולין עט ע"ב). והנה אין טעמו עולה בכל. וכן ציוה אותנו שלא נתאכזר לשחוט (ויקרא כב, כח) "אותו ואת בנו ביום אחד", ואם שחט אחד בסוף היום, ואחד בתחלת הלילה, מותר. ויש בזה אכזריות יותר מאחד שחרית והשני במנחה, שאסור (חולין פג ע"א). וציוה אותנו שלא נתאכזר אם האם יושבת על האפרוחים או על הביצים, והתיר אם היא מעופפת על הקן (חולין קמ ע"ב). ועוד, באותו ואת בנו, אם הטעם שלא נתאכזר, למה התיר לנו בן פקועה, כדאיתא במסכת חולין (עד א). וכי האכזריות מותר בו יותר. וכן חלב בן פקועה מותר, ושאר חלב אסור (ויקרא ז, כג). הא למדת כי הטעמים האלו, שהם סברת הלב, כאילו מצות התורה האלקיות כספר המדות בלבד, אין בו ממש. כי לטעם אשר פירש הרמב"ן ז"ל אין טעם לחלק.
ומה שאמר שאין מדות השם יתברך רחמים, פירש הרמב"ן ז"ל כי אין מונע מאתנו לקיחת בעלי חיים לצרכנו. דבר זה אין סובל הגמרא כלל מה שאמר 'שעושה מדות השם יתברך רחמים ואינם אלא גזרות', והוה ליה למימר ש'עשה ה' לרחם על הבהמה, במקום שאינו מרחם'. אמנם מה שאמרו ז"ל 'שעושה מדות השם יתברך רחמים ואינם אלא גזירות', לא קשיא כלל אף לפירושו. וגם הרמב"ם ז"ל שהקשה מדבר זה, ונדחק לומר כי המשנה אינה הלכה, כמו שתראה מדבריו שדחה משנה ערוכה.
אבל לא קשיא, כי יש לפרש כי מה שאמרו חכמים ז"ל 'שאין מצות השם יתברך רחמים ואינם רק גזירות', כלומר מה שציוה השם יתברך עלינו המצות, לא שיהיה השם יתברך מרחם על קן צפור, וציוה בשביל כך שישלח האם. וכן אפילו באדם כאשר ציוה השם יתברך על הצדקה (דברים טו, יא), לא שהיה מרחם השם יתברך על העני, וצוה לפרנסו. זה אינו, שאם היה השם יתברך מרחם, אפשר לו שירחם בעצמו, ואין צריך לצוות את האדם. רק המצוה גזר בגזירתו על האדם.
ומעתה נוכל לומר, שהשם יתברך גזר בגזרתו שלא יתאכזר האדם, רק האדם ירחם. כי לא היה כונת רז"ל רק שלא יעשה מדות השם יתברך רחמים, לומר כי המצוה על האדם בשביל שהיה הוא יתברך מרחם על קן צפור, או שמרחם על העני. ומכל מקום אפשר הוא, ויכול להיות, שגזר בגזירתו על האדם שלא יתאכזר האדם, ולא קשה כלל. וכך פרשנו גם כן בחבור גור אריה בפרשת חקת (במדבר פי"ט אות א). ולפיכך אין אנו נוטים מפירוש הרב ז"ל מפני שקשה עליו המשנה 'האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו', דזה לא קשיא כלל. רק כי פירושו אינו עולה, כמו שהתבאר למעלה. וכך, מה שפירש הרב ז"ל שטעם המצוה לקבוע בנו הטוב שלא נתאכזר, וכל המצות הם לקבוע בנו מדות טובות, וזהו ענין המצות, גם כן אינו עולה.
אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל – שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך, הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת כי ימשך מזה – מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו – הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב (ר' דברים ו, כד) "ויצונו ה' אלהינו לעשות החקים האלה לטוב לנו", אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצות בשביל להטיב לנו, שאין זה כך. רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצות, ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו.
טללי אורות פרק ח (מאמרי הראי"ה):
…צווי הזביחה במערכה מיוחדת בהקלת הצער כבר תופס הוא את הרושם שלא עִם דבר של הפקר, עִם אוטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי אם עִם נפש חיה. מה שכתוב ב"הקפת הגויל" (נראה שפירושו ההקשר הכולל של המצווה) של אותיות כאלה יקרא לעתיד, בעת הכשר הלבבות. רגשי הלב של החי, רגשי המשפחה שלו "אותו ואת בנו", ומֵעבר מזה הפרעת רגש המוסר בידיים בזה שהאכזריות בולטת דווקא על ידי הריסת המשפחה "שילוח האם מעל הבנים", היא מתקבצת להד של דימונסטרציה (מחאה פומבית) אדירה לקראת העול הכללי, המעורר כל לב ומרוה טל-חיים גם לנשמות נדחות אטומות לב מרוב חולי וקצף…
קישורים
מצווה זו קשורה בטעמה עם מצוות תקמ"ד ותקמ"ה
מקורות נוספים
פניני הלכה – ספר כשרות א' הצומח והחי פי"ח הלכות שחיטה אות ח, אותו ואת בנו
