במדבר יח:
כד כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל-כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קכז:
היא שצונו להוציא מעשר מצמח הארץ, והוא אמרו יתברך (ויקרא כז, ל) "וכל מעשר הארץ לה"'. וכבר באר הכתוב שהמעשר הזה ללוים. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת מעשרות, והוא הנקרא מעשר ראשון ואינה חובה מן התורה אלא בארץ. (הלכות מעשר פ"א).
משרתי המלך ארוחתם מזומנת
ספר החינוך:
שנתחיבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללוים, שנאמר (במדבר יח, כד): "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליי תרומה נתתי ללוים", ונאמר בסדר "אם בחקותי" (ויקרא כז, ל): "וכל מעשר הארץ…ליי הוא". וזהו הנקרא "מעשר ראשון".
משרשי המצוה, לפי ששבט הלוי בחר השם יתברך בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדש, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזֻמנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה.
ואף על פי שהם היו שנים עשר שבטים, ולפי חלֻקה שוה היה ראוי שיטלו חלק אחד משנים עשר?
גם זה היתרון להם לכבודם, כי מהיותם מבית המלך ראוי שיהיה חלקם יתר על כלם. ויתרון גדול הוא שיבוא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאות הקרקע והמחיה משרתי האל בממונו, ברכת השם יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו. וזהו אמרם זכרונם לברכה (אבות פ"ג מי"ג) מעשרות סיג לעֹשר. גם אמרו זכרונם לברכה (תענית ט ע"א) שאסור לאדם לחשב בלבבו ולומר "אנסה אם ייטיב השם לי בהתעסקי במצותיו". ועל כיוצא בזה נאמר "לא תנסו את יי אלהיכם" (דברים ו, טז), זולתי במצוה זו שמתר לנסות אם יברכהו האל בעשותו אותה ובהיותו זריז עליה, ומפֻרש הוא על ידי הנביאים, שנאמר (מלאכי ג, י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר…ובחנוני נא בזאת אמר יי".
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות פה ע"ב) שהמעשר הזה אשר ללוים הוא חלין גמורים ומתר לאכלו כל אדם, בין לוי, בין ישראל, ואפילו בטמאה, שנאמר: "ונחשב לכם תרומתכם", כלומר, המעשר שהוא מורם מתרומת הישראל שהוא לכם "כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב". ודרשו זכרונם לברכה: מה גרן ויקב חלין לכל דבר, אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר. פרוש "שנטלה תרומתו", כלומר אחר שהרימו הלויים מעשר מן המעשר שלהם ונתנוהו לכהנים, זהו הנקרא "תרומתו". וכל מקום שנאמר במעשר "קדש" או "פדיה" אינו אלא במעשר שני.
ואמרו בספרי שכל שהוא אכל אדם, ונשמר, וגדולו מן הארץ, חיב במעשר ובתרומה, ומיתי לה מדכתיב בתרומה "ראשית דגנך וגו". שדרשו זכרונם לברכה: מה דגן ותירוש ויצהר מאכל אדם וגדולו מן הארץ, ויש לו בעלים, שנאמר "דגנך" אף כל כיוצא בהם, חיב בתרומה ומעשרות. אבל הירקות אף על פי שהן מאכל אדם אין בהם חיוב מעשר אלא מדרבנן. לפי שנאמר במעשר "כל תבואת זרעך" (דברים יד, כב), וירק אינו נקרא תבואה. ומדברי הגמרא שאנו סומכין בה יותר נראה שגם בכל הפרות חוץ מדגן תירוש ויצהר אין חיוב המעשר בהן, אלא מדרבנן, וקרא דמיתו בספרי אסמכתא בעלמא הוא, הכי אסקנא בריש פרק "השוכר את הפועלים" (ב"מ פח ע"א) גבי ההיא דפריק רב פפא תאנה עומדת בגנה ונופה נוטה לחצר.
אמנם הרמב"ם זכרונו לברכה, כתב הפך מזה, וכמו שמצא בספרי, וכן מענין המצוה מה שאמרו, שאין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש, ולא ממין על שאינו מינו, ולא מן החיוב על הפטור, ולא מן הפטור על החיוב. ואם עשר, אינו מעשר, אבל מעשרין שלא מן המקף, אף על פי שבתרומה אינו כן, שאין תורמין אלא מן המקף, ומכל מקום בשאר דברים שוים הן תרומה ומעשרות. דכל שאנו אומרים בתרומה "אין תורמין, ואם תרם תרומתו תרומה". כך במעשר "אם הפריש, מעשרותיו מעשרות". וכל שהוא פטור מן התרומה, פטור מן המעשר, ובסדר שופטים מצות הפרשת תרומה גדולה, נאריך בדברים בעזרת השם, ותראנו משם.
וכן מענין המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין אדם חיב להפריש מעשר מן התורה, אלא הגומר פרותיו לאכלן לעצמו, אבל הגומרן למכרן בשוק, פטור מן התורה, שנאמר (דברים יד, כב): "עשר תעשר וגו' ואכלת". וכן הלוקח אחר שנגמרה מלאכתן, כלומר, שנמרחו ביד מוכר פטור מן התורה וחיב מדבריהם, שנאמר (שם) "תבואת זרעך", כלומר, שנגמרה מלאכתן ברשותך. ואין חיוב מעשר חל בפרות עד שיגיעו לעונת מעשר, שנאמר (ויקרא כז, ל): "מזרע הארץ מפרי העץ", כלומר עד שיעשה פרי. וכן התבואה עד שתהא תבואה, שנאמר "תבואת זרעך" ומכאן למדו זכרונם לברכה עונת המעשרות שהיא משיגיעו הפרות להזריע ולצמח, הכל לפי מה שהוא, כיצד? התאנים משיעשו רכין שראויין לאכל. התפוחים והאתרוגים משיתעגלו. וכן לכל פרי ופרי קבעו עונתו למעשר, כלומר: שקדם זמן זה הקבוע להם, אוכלין מהן כל הצריך, לפי שאינם בתורת מעשר כלל, אבל אחר זמן זה אין אלא עראי, עד שיקבעו להם גרנן למעשר, ואחר שגרנן קבוע למעשר, אסור לאכל מהם אפילו אכילת עראי.
ואיזהו גרנן למעשר? התבואה משימרח, כלומר שימרח פניה ברחת כדרך שעושין בני אדם אחר שעושין ממנה כרי. ובירושלמי (מעשרות פ"א ה"ד) מצינו עוד, שאם אין דעתו למרח, משיעמיד ערמה מתבואתו, הוי גרנו למעשר, דבגרן תלה הכתוב, ואפילו בלא מרוח, כיון שאין דעתו למרח, ואפילו עשה ממנה גרן בתוך ביתו, גם שם עושה הגרן קביעות למעשר. והא דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במץ שלה, כדי לפטרה ממעשר, והיא הלכה פסוקה, כדאמרינן במסכת ברכות (לא ע"א) ההיא מירי בשלא העמיד ממנה ערמה בתוך ביתו, וכן שלא מרחה, אלא דש וזרה מעט מעט בלא מרוח ונתן לאוצר מעט מעט. זהו הנראה בענין זה, ובזה הדרך כל השמועות עולות בקנה אחד בריאות וטובות. ואמרו זכרונם לברכה שעונת הקשואין והאבטיחין והדלועין משישפשף, כלומר: שיסיר אותו שער דק שעליהן. ועונת כלכלה של פרות משיחפה הפרות שבה בעלין ובהוצין, וכן לכל פרי ופרי קבעו זמן גרנו, לפי מה שהוא, הכל כמו שבא במסכת מעשרות (פ"א מ"ה).
ועוד ראיתי בענין קביעות המעשר מן התורה, שדעת קצת מן המפרשים, שאין קביעות מעשר לעולם בשום צד, עד ראית פני הבית, וגם שיהא בית הראוי לכך שנאמר (דברים כו, יב): "בערתי הקדש מן הבית". והוא שיכניסם לפרות דרך השער שנאמר "ואכלו בשעריך ושבעו", אבל הכניסן דרך גגין וקרפיפות פטורין מן המעשר והתרומה. וכן כתב הרמב"ם זכרונו לברכה: נראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, אבל אם נקבע בשאר דברים הקובעין למעשר, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות. ויתר פרטיה, מבארים במסכת מעשרות.
ונוהגת בזכרים ונקבות, בישראלים ובכהנים ובלוים, שאף על פי שכהנים ולוים נוטלין המעשר מישראל חיבים הם לעשר הפרות שלהם בקרקעותיהם, ובאסור טבל הם עליהם, עד שיעשרו אותן, שנאמר "כן תרימו גם אתם", ובא הפרוש עליו: "אתם" הלוים. "גם אתם", לרבות הכהנים. אבל אחר שיעשרו אותן, אם רצו, אוכלין הם בעצמם המעשר או יתנו אותו לכהן אחר. ומצוה זו של מעשר וגם מצות התרומה, אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל לבדה, ובזמן שיהיו שם כל ישראל. כן פסק הרמב"ם זכרונו לברכה, ובסדר "שופטים" במצות הפרשת תרומה גדולה, נבאר עוד בעזרת השם החלוקין שיש במעשר ובתרומה בין ארץ ישראל לסוריא או חוצה לארץ. ואם חפצך בני לדעת, גמר אותו משם.
משום ייחודם לעבודת האל בלבד
מורה נבוכים ח"ג פרק ל"ט:
גם כן ענין התרומות והמעשרות כבר באר סיבתם ״כי אין לו חלק ונחלה עמך״, וכבר ידעת סיבת זה, כדי שיהיה זה השבט כולו מיוחד לעבודת האלוה ולידיעת התורה, ולא יתעסק לא בחרישה ולא בזריעה רק יהיה לאלוה לבד – כמו שאמר: ״יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל״. ותמצא דברי התורה במקומות רבים ״הלוי והגר והיתום והאלמנה״ – ימנה אותו תמיד בכלל העניים בעבור שאין לו קנין.
קישורים:
מקורות נוספים:
