השתלת לב היא אחת מפריצות הדרך בתחום השתלת האבירים בכלל והצלת חיים בפרט בעידן המודרני. כיום הרבה מדינות מאפשרות תרומת איברים באופן חוקי. האם גם ישראל נמנית עם מדינות אלו? אילו בעיות הלכתיות יכולות לנבוע מהצלת חיים? קראו את מאמרו המקיף של הרב ד"ר מרדכי הלפרין הדן בתרומת והשתלת לב בהיבט הרפואי, משפטי והלכתי.
הרב ד"ר מרדכי הלפרין הינו רופא, היה ממונה על האתיקה במשרד הבריאות, מנהל מכון שלזינגר ועורך כתב העת "אסיא". בשנת תשע"ג (2013) זכה בפרס הרב קוק לספרות תורנית על ספרו "רפואה, מציאות והלכה". לערך המלא ראו בויקיפדיה.
המאמר התפרסם בספר "אסיא: כתב עת לרפואה, אתיקה והלכה", חלק ה, תשמ"ג (1983).
תקציר:
- מבוא.
- פרק א'- התפתחות הרפואית בשנים האחרונות.
- פרק ב'- האם כיום מהווה השתלת לב רציחה של המקבל.
- פרק ג'- השתלת לב מלאכותי ולב מן החי.
- פרק ד'- קביעת מוות בעוד הלב פועם.
- פרק ה'- היתר רציחת ה"תורם" לשם הצלת חולה הלב.
- פרק ו'- הריגת עובר לשם הצלת האם.
- פרק ז'- הריגת טריפה לשם הצלת ה"שלם", והריגת עכו"ם להצלת ב"ב.
- פרק ח'- דן בסוגיית התלמוד "יהרג ואל יעבור".
- פרק ט'- כללי ספקות בפיקוח נפש.
- השתלות לב במרכזים הרפואיים בחו"ל.
- סיכום.
- בהשתלת לב אדם בחזהו של חולה הנוטה למות, יתכנו שני איסורים : רציחה של ה"תורם", ורציחה של החולה המושתל.
- במספר קטן של מרכזים רפואיים בעולם, אין כיום איסור רציחה של החולה המושתל, בעצם ביצוע ההשתלה, עקב ההארכה המשמעותית בחיי מושתלי הלב (80% השרדות כעבור שנה, ו-70-75% השרדות כעבור שנתיים במרכזים המתמחים בהשתלות לב). עצם הוצאת לב החולה לקראת החלפתו, איננה נחשבת כרציחה, כשם שניתוק הלב והריאות בניתוחי לב פתוח אינם נחשבים לרציחה.
- "תורם" חסר הכרה הנוטה למות באופן ודאי, ואשר מוחו חדל מלפעול, לדעת הגר"א נחשב כבר כמי שיצאה נפשו. (אם מותו הקרוב הוא אכן ודאי). דעה זו נדחתה, כנראה, מהלכה על ידי רוב פוסקי דורנו.
- ברוב המצבים המעשיים מצבו של ה"תורם" מוגדר כ"טריפה" ע"פ כללי ההלכה, ואז לא קיימת סברת "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי". קיימת מחלוקת רחבה אם במצב בו לא קיימת סברת "מאי חזית" אם קיים אז עדיין החיוב של ייהרג ואל יעבור בשפיכות דמים אם לאו. דעת רב אחאי גאון, ר"י בעל התוספות, הרמ"ך, המאירי, התפארת ישראל, ר' ישעיהו פיק, המנחת חינוך, הבית יצחק והחזון אי"ש (ובעקבותיהם גם הגר"ש ישראלי והגר"י גרשוני) שאין בכה"ג חיוב ייהרג ואל יעבור. לעומתם דעת הרמב"ם, הכסף משנה (בדעת הרמב"ם), הנודע ביהודה הגר"ח הלוי מבריסק, השפת אמת ובעקבותיהם גם הגר"מ פיינשטיין, הגרש"ז אויערבך ובעל הציץ אליעזר שגם בכה"ג נשאר החיוב של ייהרג ואל יעבור.
- בירושלמי מבואר שישראל לא מחוייב למסור נפשו באנסוהו להרוג עכו"ם. אולם כפי שמבואר להלן, אי אפשר ללמוד משיטה זו היתר לנטילת לב להשתלה, גם אם לא קיים חיוב של ייהרג ואל יעבור.
- לדעת הגר"ש ישראלי גם אם לא קיים חיוב ייהרג ואל יעבור בש"ד של נוכרי, אע"פ כן הריגתו אסורה ללא אונס וכפייה ישירה, שכן אסור להתרפא ע"י שפיכות דמים גם כאשר לא קיימת סברת "מאי חזית". (ולפי זה גם המתירים רציחת טריפה להצלת שלם במצבים של אונס, צריכים לאסור ריפוי ע"י הריגת טריפה). האיסור נובע מגדרי איסור שבין אדם לחברו, משום שאסור להנצל אפילו ע"י פגיעה בממון חברו אם אין על חברו חיוב הצלה. יש חולקים על דעה זו של הגר"ש ישראלי.
- כאשר תורם הלב הסכים מראש לתרום את לבו להצלת החולה מתבטל האיסור הנובע מדיני בן אדם לחברו ולכן, בתנאים הנ"ל, מותר לקבל את התרומה אם ההשתלה מותרת על פי חוקי המדינה בה מתבצעת ההשתלה. אך לדעת פוסקי הדור הסוברים שחיוב ייהרג ואל יעבור קיים גם כאשר לא קיימת סברת "מאי חזית", לא תמיד תועיל הסכמת התורם להתיר את הוצאת הלב הפועם.
קישורים:
הרב מרדכי הלפרין באתר ויקיפדיה.
הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "האם מותרת השתלת לב על פי ההלכה", באתר מכון שלזינגר.
מקורות נוספים:
הרב חיים דוד הלוי, "תרומת הגוף למדע", תשמ"ד (1984).
הרב חיים דוד הלוי, "השתלת אברים", תשמ"ג (1983).
הרב יצחק אייזיק ליבס, "תרומת והשתלת אברים", תשל"א (1971).
הרב איסר יהודה אונטרמן, "השתלת לב", תש"ל (1970).
לקריאות והרחבות נוספות:
הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, ליקוטים ב' פרק י"ב, הלכות ניתוחי מתים סימן ח', באתר פניני הלכה.
הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "המשמעות המשפטית של החלטת מועצת הרבנות הראשית להשתלת לב".
הכנסת – מרכז המחקר והמידע, "מסמך רקע בנושא: השתלת איברים", תשס"ה (2005).
הכנסת – מרכז המחקר והמידע, "מתן חבילת ביטוח חיים כתמריץ לתרומת איברים", תשס"ד (2004).
הכנסת – מרכז המחקר והמידע, פרוטוקול מס' 420 הצעת חוק השתלת איברים, תשס"ג (2003).
