פתיחה
היחס לבעלי חיים ומעמדם של בעלי החיים במאה ה-21 תופס חשיבות רבה בקרב מדינות רבות.
כיום ישנם ארגונים בינלאומיים המגנים על זכויותיהם של בעלי החיים ומעודדים ל"שוויונות" מסוימת עם בני האדם.
מהו היחס הראוי לנהוג כלפי בעלי החיים בראי היהדות.
במאמר זה אבקש לסקור ממקורות היהדות את יחסה של התורה כלפי בעלי החיים ולנסות להתחקות אחר ערכים הנובעים ממקורות אלו במטרה להציג את עמדת התורה ביחס הראוי כלפי בעלי החיים. בעלי החיים ובני אדם חיים זה לצד זה עוד מראשית הבריאה, חלקם האדם משתמש בהם לצרכי קיומו וחלקם חיים לצדו כחלק מהבריאה ומשרתים את הרצון העליון והתכלית שלשמה נבראו. אמנם לא פעם מצינו שבני האדם נוטלים לידיהם את הסמכות לעשות בהם כפי ראות עיניהם וצרכיהם מבלי שימת לב ראויה, ומגיעים לפשיעה ביחסם כלפי יצורים אלו. לא חדשה תופעה זו כפי שניתן ללמוד מביטוי הממחיש את דברינו שנאמר כבר במאה ה- 19 על ידי רבי שמשון רפאל הירש מרבני יהדות גרמניה והאורתודוכסיה המודרנית בספרו 'חורב':
"אין לך יצורים, הזקוקים לדבר ה' המגן עליהם מפני שרירות לב האדם, יותר מבעלי החיים. גם להם, כמו לאדם, יש תחושות ויצרים, אך הם כפופים לאדם בגופם ובכוחותיהם. בנקל שוכח האדם, כי בעל החיים רגיש כמוהו לפגיעה בגופו וסובל כמוהו מהתעללות בו, מרעב ומצמא, ממאמץ יתר וממחלה. הוא שוכח….מתוך תאוות בצע ולעתים כדי לספק איזו קפריזה או סתם מתוך חוסר מחשבה, ואפילו כדי לספק תשוקה שטנית גסה. וכך קורה שהאדם מתאכזר ומתעלל בנפש בעלי החיים האמורים לשמשו לצורך השגת מטרות אנושיות נבונות".
(חורב פרק ס)
ברם יבוא אדם ויטען שהרי נאמר בתורה שהאדם צריך להיות שליט על בעלי החיים לא רק במשמעות של שליטה והובלה כי אם אף שלטון במשמעות של רדייה שפרושו, שימוש בהם כפי צרכיו וראות עיניו כמו שהקנתה התורה זכות זו לאדם בראשית הבריאה:
- וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.
אכן יש בטענה זו בכדי להצריך אותנו לחקור ולהעמיק מה כוונת התורה בבחירת לשונות אלו של 'כיבוש' ו'רדייה' ולקמן נענה גם על זה. כעת אציג מצוות מהתורה בהם יהיה ניתן להבין את מגמת התורה ביחסה לבעלי החיים.
לנהוג בכבוד ובהתחשבות בבעלי החיים במצוות התורה
כמה ממצוות התורה מבטאות את יחסה של התורה לבעלי החיים. במצוות שאציג לקמן ניתן לראות את יסוד מגמת התורה ביחסה לבעלי החיים בצורה מכבדת ומתחשבת שלא היה לה אח ורעה בעת העתיקה. אין לי ספק שחשיבה זו נחשבה באותם הימים לחידוש תרבותי שהוביל ברבות הימים את האנושות להגיע לתובנות של ימינו בדרישה ליחס הולם כלפי בעלי החיים עד כדי לטעון שיש להם זכויות. ישנם קבוצות אנשים הסבורים שלבני האדם לא אמורה להיות סמכות ושליטה כלל על בעלי החיים, ואמורה להיות לבעלי החיים זכות קיום שווה כלבני האדם (השיטה הביוצנטרית). מתפיסה זו בין היתר נולדה החשיבה שלא לאכול בעלי חיים, משום שלדעתם אין לאדם סמכות להשתלט עליהם ולהרוג אותם שהרי הם במעמד שווה, ועודדה את הצמחונות. בעקבות רוחות בני האדם הנושבות מקצה לקצה אנו מבקשים לברר את עמדת התורה בסוגיה ולמצוא מהו היחס הנכון והראוי שעלינו, בני האדם, מוטל כלפי בעלי החיים.
מצוות פריקת משא
מצווה ראשונה שנציג היא מצוות פריקה משא מעל חמור. התורה מצווה אותנו לעזור בפריקת משא (מטען) מעל החמור: "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". פירוש המצווה הנו להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה ממשא הדרך. התחשבותה של התורה לפרוק המשא מעל הבהמה בא לידי ביטוי הן בעזרה לחבר כדי לחוס על ממונו, ולהזדרז לפרוק מעל בהמתו את משאה בכדי שלא תצטער יתר על המידה ותבוא בכך לשחיקה והפסד, והן משום צערה של הבהמה מצד עצמה. על כן קבעה התורה קדמת חבר הנזקק לעזרה לפרוק את בהמתו על חבר הנזקק לעזרה לטעון (להעמיס) את בהמתו כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך:
- "הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים ואח"כ טוען…"
עוד קבעה ההלכה שבמידה והאדם הגיש עזרה לבהמת חברו עליו לסייעו וללוותו עד פרסה [כ-4 ק"מ] במידה והוא עדיין נזקק לו "תנא: ומדדה עמו עד פרסה. אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר. הלכה זו מתקיימת גם במקרה ומצא את הבהמה רובצת עם משאה לבדה ללא בעליה. כמו שכתב הרש"ר הירש: "גם לאחר הגשת הסיוע הנדרש, יש חיוב ללוות את הבהמה מרחק מה, כדי להיות בטוחים שהיא לא תיפול שוב: ״מדדה עמו עד פרסה, אך על זה הותר לו ליטול שכר".
הרש"ר הירש כפי שנראה לקמן מסיק ממצווה זו כמה דברים שמהם ניתן ללמוד היטב עד כמה צריכה להיות רגשותינו כלפי בעלי החיים:
- מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים רק לצורך סביר הממעט כמה שאפשר בצער וכאב.
- אין לגרום צער מיותר לשום בעל חי.
- במידה ויש באפשרותך לעזור לבעל חי הנזקק לעזרה עליך לחוש לעזרתו.
וזה לשונו:
1808-1888
"תורת ה' מצווה לך לא רק שלא תגרום צער מיותר לשום בעל חיים, כי אם לחוש לעזרתו גם אם תראה בעל חיים הסובל שלא באשמתך. מצווה עליך, אם יש לא-ל ידך, להקל ולהסיר את ייסוריו…
(חורב פרק ס)
ואין צריך לומר שאין אתה רשאי לגרום צער לבהמה ולייגעה אלא רק לצורך סביר של האדם. וגם אז רק באופן הממעט בכאב ובעינויים ככל האפשר. אין להעמיס על בהמת עבודה משא במידה מופרזת, אין להטיל עליה עבודה ללא הרף בלי מנוחה, ואין למנוע ממנה מזון הראוי לה…"
ורבי יהודה החסיד, מחכמי אשכנז, במאה ה-12, הפליג וכתב בספרו 'ספר חסידים' אזהרה למצער בעל חי:
כל מעשה גרמות, שאדם גורם צער לחברו, נענש. ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה. כגון: שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת, ואינה יכולה ללכת, ומכה אותה – עתיד לתן את הדין. שהרי צער בעלי חיים, דאורייתא…
ספר חסידים, תרסו
שלא לשחוט האם והבן יחד
מצווה נוספת המבטאת גם כן את חמלת התורה על רגשותיהם של בעלי החיים היא מצוות "וְשׁוֹר אוֹ-שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (מצוות רצד). התורה אסרה עלינו לשחוט האם והבנים יחד באותו יום. איני דן בהיתר השחיטה מצד עצמו משום שהוא נושא הראוי לייחד לו מאמר בפני עצמו על כן במאמר זה אני יוצא מנקודת הנחה שהתורה התירה לשחוט ומכל מקום גם בהיתר זה אנו מוצאים הגבלות כמו מצווה זו. בטעם המצווה כתב הרמב"ם בספרו מורה נבוכים שזה משום שלא לצער האם:
"סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם. כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההגיון אלא פעולת הכוח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם…
(מו"נ פ"ג מ"ח)
וזהו הטעם גם בשילוח הקן, כי הביצים אשר כבר דגרה עליהם בדרך כלל, והאפרוחים הצריכים לאמן, אינן ראויין לאכילה, וכאשר ישלח את האם ופרחה לבדה אינה מצטערת בראיית לקיחת הבנים, ואפשר שיהא זה גורם על הרוב לעזיבת הכל כיון שהנלקח אינו ראוי לאכילה ברוב המקרים. ואם הייסורין הנפשיים האלה חשה להן התורה בבהמות ובעופות, כל שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו"
לשונו של הרמב"ם מכריעה כי צערה של האם על ילדיה שווה בין בני האדם לשאר בעלי החיים משום שהנו נובע מאינסטינקט פנימי השווה בכל בעלי החיים כולל האדם. דבריו אלו לוקחים אותנו צעד קדימה בהבנת החשיבות להתחשבות ברגשותיהם של בעלי החיים כמו לבני האדם במידה מה או באופנים מסוימים.
השוואה זו בין בני האדם לבעלי החיים כפי שאנו מוצאים ברמב"ם, אנו מוצאים גם בספר חסידים כמה פעמים. דוגמה ראשונה הבאנו לעיל שכשם שגרימת צער לחברו אסורה כך גם גרימת צער לבעל חי אסורה. בדומה לזה כותב שלא להיות כפיו טובה כלפי בעלי חיים כשם שלא יהיה כפוי טובה כלפי בני אדם:
אסור לביש את העבד ואת השפחה ולא את בנו. ולא יבישם על חנם. ואם עשה רצונו, לא יאמר לו "לא עשית בטוב" שנאמר (ישעיה ע, כ): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע". לפי שהוא כפוי טובה, כי אין מדה רעה כמו כפוי טובה. אפילו כנגד הבהמה אמרה תורה, על תהיה כפוי טובה, שנאמר (שמות כב, ל): וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". לפי שהכלב עזר, שהזאבים לא הביאו הבהמה ביער. הרי נשאר לך החלב והעור, לכך אל תהיה כפוי טובה, ותן לו הטרפה.
ספר חסידים, תרסה
וכן במקרה ובהמתו חולה או בהריון או מפחדת כתב:
יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ (משלי יב, י): חולה, שלא להטריחה. וכן אם כבר הגיע זמנה ללדת, לא יטריחנה, וכל שכן שפחתו….ואין להכות אותה, שהיא יראה ממנה…ולא יהא כפוי טובה כנגדה ולא יכנה…
שם, תרסז-תרסח
לא לחרוש בשור וחמור יחדיו
אחת ממצוות התורה היא שבמידה ונשתמש בבעלי חיים לצורך חרישת שדה, שלא נחרוש בשני מינים שונים, "לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" . עוד בימינו ישנם מקומות שמשתמשים ב"טכנולוגיה הישנה" הזו וחורשים את שדותיהם על ידי בהמות. ברם, נצטווינו שחרישה וכל שימוש אחר שנשתמש בבעלי חיים כמו נשיאת מזחלת שלג, עלינו לקחת שניים מאותו סוג בעל חי, שתי פרות או שני כלבים וכדו'. גם במידה וצריך 4 או 5 לגרירת מזחלת שלג כולם צריכים להיות מאותו בעל חי.
הסיבה לכך התפרשה מאוחר יותר על ידי חכמי ישראל. יש שכתבו שאיסור זה נובע מחשש לאיסור כלאים שאסרה התורה. שכשם שאסור להרכיב שני מינים אחד על השני בין בבעלי חיים או בצמחים וליצור תוצר חדש המורכב משניהם כמו הפרד וכדו' שנוצרו מהכלאה של שני מינים שונים כך נאסר עלינו אפילו לחבר בין שני מינים שונים למלאכה וכדו' מחשש שמא יחבר וירביע ביניהם אחר כך. טעם זה אינו מלמד אותנו על יחס לבעלי חיים.
אמנם בספר החינוך לאחר העתיקו את דברי הרמב"ם הנ"ל הוסיף משלו טעם אחר למצווה וכתב:
"ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואמר כי מטעמי מצוה זו, ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכן עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן.
וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשנים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם"
(ספר החינוך מצוה תקנ)
ספר החינוך מרחיב את איסור צער בעלי חיים גם למימד הנפשי ולא רק הפיזי. מתוך דבריו למדנו שהתורה הקפידה על יחס הגון לבעלי החיים תוך התחשבות בצרכיהם הנפשיים עד כדי שלא לצער אותם ברגשותיהם. דבר זה יכול לבוא לידיי ביטוי ביחס שלנו כלפיהם במידה ואיננו מבינים את תכונותיהם ורגשותיהם. הנני זוכר מקרה בו משפחה גדלה חתולה הרבה שנים, למעלה מעשור. יום אחד החליטו להביא גור כלבים לביתם בצפייה שהחתולה תקבל אותו בסבר פנים יפות ותעניק לו אהבה כאם לבן. אמנם הדבר היה להיפך, החתולה התנכלה לו בכל זמן שרק התאפשר לה ובמקום חום ואהבה רתח בה חום הנקמה. כלומר מה שלנו יכול להראות יפה, יכול לצער מאד את בעלי החיים ועל כן התורה דורשת מאתנו תשומת לב גבוהה ורגישות כלפיהם ואוסרת עלינו לגרום להם צער כפי שגם נראה לקמן מסיפורו של רבי יהודה הנשיא.
לֹא-תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ
התורה מצווה אותנו שנגמול חסד או ניתן מעין תגמול לבהמה שאנו משתמשים בה בשעת עבודה עם גדולי קרקע (שזהו מאכלה לרוב) ונאפשר לה לאכול מן היבול כפי רצונה, ולא נצערה במניעתה מלאכול. ראשית, נפלא לראות את התחשבות התורה עוד מימי קדם ליחס בעלי החיים שאנו משתמשים בהם, ועד כמה הקפידה וציוותה אותנו שנתחשב בהם. בנוסף לכך, ציווי התורה שנאפשר לבהמה לאכול בשעת מלאכה הוא בנוסף למאכלה היומי ולא במקומו. מה שהתורה ציוותה לאפשר לה לאכול בשעת מלאכה הוא משום שיודעת התורה נפש הבהמה שהיא מתאווה בראותה המאכל ורוצה לאכול ממנו וכשאנו מונעים אותו ממנה הדבר גורם לה צער לכן אסרה עלינו התורה שלא נצער את בעל החיים ונאפשר לו לאכול כהוות נפשו.
ספר החינוך ראה במצווה זו חסד וחמלה כלפי בעלי החיים אך ראה גם כי מצווה זו עם בעלי החיים היא מעין הכשר להתנהגות חשובה יותר ביחס כלפי בני האדם. שכן על ידי שהאדם התנהג בחסד ובחמלה כלפי בעלי החיים כך התרגל האדם למידות אלו ויתנהג כך גם עם בני האדם.
ברם, הרש"ר הירש כותב שמצווה זו היא דרישה לעשות צדק עם בעלי חיים. לדבריו התורה מעניקה זכות לבהמה בפירות בשעת עבודה כחלק מתגמולה על שעובדים בה:
"באיסור לא תחסום שור בדישו דורש הקב"ה לעשות צדק עם הבהמה…איסור זה כביכול מעניק לבהמה זכות בפירות בשעת עבודה, כשהיא עוזרת לך לקחת לעצמך את פירות האדמה…"
(חורב פרק ס)
דברי הרש"ר הירש מעוררים חומר למחשבה ביחס לבעלי החיים באומרו "איסור זה כביכול מעניק לבהמה זכות בפירות". האם כוונתו כטענת האומרים היום שיש לבעלי חיים זכויות בדומה לבני אדם, ואפשר שלכן התורה אסרה עלינו לחסום בעל חי בשעת מלאכה כדי להעניק לו את זכויותיו המגיעות לו חלף עבודתו או אולי זהו רק ביטוי לכך שמגיע לה תמורה על עבודתה ואל תקפח לה שכרה שזה אי צדק כלפיה ועל כן נקט בלשונו 'כביכול' שאין זה ממש זכויות וכל איסור זה הוא רק שלא לצערה?
מכל מקום דברי הרש"ר הירש מזכירים את המדרש המתאר את הדו-שיח שהיה בין אברהם לשם בן נוח המכונה על פי המסורת בתורה מלכי צדק:
"כשאמר [אברהם] למלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה?
(מדרש תהילים לז, א)
אמר לו: בצדקה שהיינו עושים.
אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות, וכי עניים היו שם והלא לא היה אלא נח ובניו ועל מי הייתם עושים צדקה?
אמר לו: על החיה והבהמה והעוף. לא היינו ישנים כל הלילה אלא היינו נותנין לפני זה ולפני זה.
פעם אחת איחרנו את עצמנו ויצא אבי משובר.
אותה שעה אמר אברהם מה אלו אלולא שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאין משם ובשביל שאיחר עצמו כמעט קיבל שכרו ונשבר. אני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של המלאכים על אחת כמה וכמה שאנצל מן הפגעים. מיד (בראשית כא לג) ויטע אש"ל. אכילה שתיה לויה"
הקדמת האכלת בעל החיים שבביתך לפני אכילתך
איפה נמצא עוד תורה כזו שהקפידה שטרם שבעל הבית יאכל צריך הוא לדאוג לבעלי החיים שברשותו שיהיה להם מה לאכול. דבר זה למדו חכמי התלמוד מפסוק הנאמר בספר דברים בפרשת שמע ישראל: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ":
"אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר: (דברים יא, טו) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר ואכלת ושבעת"
(ברכות מ ע"א)
וכך כתב הרמב"ם בספרו היד החזקה: "חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן".
והגדיל לדבר בעניין זה רבי אליעזר פאפו, מחכמי טורקיה במאה ה- 19 שכתב בספרו פלא יועץ:
אמרו רז"ל צער בעלי חיים דאורייתא (שבת קכח ע"ב), וצריך להקדים מזונותיהם קודם שיאכל הוא כמו שלמדו מפסוק….שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם….יזהר מאד ויצוה את בניו ואת כל בני ביתו להיות זהירים לתן להם את אכלם בעתם כי מזונותיהן עליו וקשה ענשן. ובפרט אם הם סגורים בכלוב צריך לרחם עליהם ביותר ולהקדים מזונותיהם לבל יכשל בעוון צער בעלי חיים [וראה שם מעשה שהביא].
פלא יועץ ערך בעלי חיים
והתעוררה בי שאלה בדין הלכה זו משום מה נאסר על האדם לאכול לפני שנתן מאכל לבהמתו האם משום שהיא רואה אותו אוכל ובכך היא מתאווה ונגרם לה צער שהיא אינה אוכלת או משום שהתורה ציוותה לתת לבהמה מזונותיה משום שהם תלויים באדם ולכן ראוי להקדים ולדאוג לחלש ורק אחר כך לדאוג לעצמך ובזה לומד האדם לחמול ולעזור לחלשים ממנו. ההבדל יהיה בין שני הטעמים הוא, במקרה בו האדם אוכל ואין הבהמה רואה. לפי הטעם הראשון התלוי בראייה יהיה מותר ולטעם השני יהיה אסור בכל מצב. היה ניתן ללמוד ממצוות "לא תחסום שור בדישו" שהדבר תלוי בראיית הבהמה כפי שראינו לעיל אך מלשון רב שאמר "אסור לו לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו" ומדייק זאת מהפסוק המתאר את פועלו של הבורא נראה לומר שהתורה רוצה ללמד אותנו את הסדר הנכון ועל כן אין זה תלוי בראייה ובכל מצב יצטרך האדם לדאוג למאכל בהמתו קודם מזונו גם אם יהיה רחוק מביתו.
מנוחת בעלי חיים בשבת
אחת מהמצוות המפעימות בתורה היא הדרישה למנוחה בשבת גם עבור בהמת האדם. לאחר המהפכה התעשייתית רצונם של אנשי התעשייה לעבוד שבעה ימים בשבוע הלך וגבר. הרצון להגדלת התפוקה וההספק התעצמו והביאו איתם את מרוצת בני האדם לתחרות מסחררת שכביכול מצריכה ניצול מלא של 7 ימים בשבוע של עבודה במשמרות.
לאחר כ-200 שנה מאז המהפכה נוכחו בני האדם לראות כי הצורך למנוחת העובד היא הכרחית מעבר לתועלת האישית שלו כבנאדם גם לתועלת הארגון. רבים היום נחים יום בשבוע וארגונים נחשבים שמחשיבים עצמם לארגון בעל תנאי עבודה טובים נותנים יום מנוחה וגם יותר מזה.
יום מנוחה הוא בסיס לקיום הבריאה כפי שהבורא כביכול הכתיב מנוחה ביום השבת בבריאת העולם. כמו כן, נקבע הוא לחוק בעם היהודי מתחילת היווצרו לעם. אך מעבר לאלו, מפליא לראות כיצד התורה דרשה מהעם היהודי להניח גם לבהמתם לנוח בשבת. לא מצאנו אח ורע לזה בהיסטוריה כולה להתחשבות כה רבה לבעל חי כביהדות. מוטיב זה חוזר על עצמו גם כלפי אדמתנו, אדמת ארץ ישראל, שצריך להניח לה מעבודה כל שבע שנים למשך שנה (שמיטה). אך במאמרי זה ברצוני להציג מקורות על היחס לבעלי חיים ולמתוח קו על מגמת התורה ביחסה לבעלי חיים על כן לא ארחיב עוד בנושא הרחב הזה העוסק בהגות שמאחורי קביעת חוקי מנוחה אלו המטפלים בצרכים רבים: כלכליים, סוציאליים, תעסוקתיים חברתיים ועוד.
ישנם כמה פסוקים בתורה המתייחסים למנוחת בהמת האדם:
1. "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".
עוד נאמר:
2. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר".
בכדי לא להאריך המאמר אסתפק כאן בלהציג רק מן המסקנות המציגות את דרישת התורה למנוחת בעל החיים בשבת.
"אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר "למען ינוח, שורך וחמורך". אחד שור ואחד חמור, ואחד כל בהמה וחיה ועוף…"
(רמב"ם ה' שבת פ"כ ה"א)
מנוחת בהמת האדם על פי כללי התורה מצריכה שלא נניח על הבהמה "משא". לוּ היינו חושבים בעצמנו מהו 'משא' היינו מתארים לעצמנו בהמה המחוברת לכלי מחרישה (ראה תמונה לעיל) או שסוחבת על גבה שקים ומטען שלם של חפצים או שהיא קשורה לעגלה טעונה שאותה היא סוחבת. אמנם לא כך הוא הדבר, התורה מצווה לא רק שלא נעבוד בבהמה בחרישה, סחיבת מטען וכדו' כי אם גם לא לתת לה לצאת וללכת בשבת כשעליה יש חפץ שאינה זקוקה לו. דין זה מתפרש במשנה (שבת פ"ה מ"ד) המבארת שהפרה לא יוצאת "ברצועה שבין קרניה" (בין שהרצועה לנוי או לשמירה יתרה שאינה זקוקה לה).
כלומר, למדנו שנתינת חפץ על גבי בהמה שברשותי שהיא איננה זקוקה לו בשבת נחשב ל'משא' המפר את מנוחת הבהמה בשבת.
מלאכה על ידי אינו יהודי
עוד מלמדת אותנו התורה שגם אם האדם יחליט לשמור את הציווי לנוח בשבת ויאמר אני מצווה לנוח בשבת וגם שבהמתי תנוח בשבת באופן שאסור לי לתת עליה משא. אמנם מי שאינו יהודי אינו חייב לנוח על כן אתן לו לעשות מלאכה עם הבהמה ובכך ארוויח שהעסק שלי ימשיך לעבוד גם בשבת ולא אפסיד כסף. דוחה התורה את רצונותיו והנאתו של האדם משום צורכי הבהמה ומקנה לבהמה זכות לנוח בשבת גם אם כרגע היא נשמרת על ידי אינו יהודי.
יתרה מזאת אסרה ההלכה היהודית, שלא כבדוגמה הקודמת שהאינו יהודי עובד בשביל היהודי בשבת כי אם אפילו באופן שהאינו יהודי עושה מלאכה עבור עצמו רק שמשתמש בבהמה של ישראל כגון, שמשכיר או משאיל היהודי את בהמתו לאינו יהודי. לכן אסרה ההלכה על היהודי להשכיר או להשאיל בהמה לאינו יהודי במידה והיא תהיה אצלו גם בשבת משום שהיהודי מצווה שבהמתו תנוח בשבת ואילו האינו יהודי אינו מצווה ויש חשש שמא יעשה איזו פעולה המפרה את מנוחת הבהמה בשבת ונמצא שהיהודי לא קיים הציווי.
הדוגמאות המעטות שהצגתי כאן הן מתומצתות ולא ממצות את הדין משום שקיצרתי והרוצה לדעת את פרטי ההלכה ילמד היכן שמובאות בהלכה בשולחן ערוך או"ח סי' רמו. דוגמאות אלו הוצגו על מנת להראות כי התחשבותה של התורה כלפי בעלי החיים במנוחת השבת גוברת על צרכי בני האדם וטובת עצמן בשימוש בעלי החיים.
ספורט רכיבה על סוסים
דוגמה נוספת לכך היא ספורט רכיבה על סוסים. ישנם אנשים האוהבים לרכב על סוסים בזמנם החופשי. כל מי שרכב על סוס אי פעם יודע שרכיבה נחשבת מאמץ עבור הסוס ועל כן צריכים לדאוג מדיי פעם לתת לו לנוח, לשתות ולאכול. ברם, האם רכיבה על סוס בשבת תחשב 'משא'. לעיל ביררנו שאפילו רצועה בין קרני הפרה יכולה להיחשב משא, אדם לא כל שכן. ואם כן יהיה אסור לרכב בשבת משום שעלינו לתת מנוחה לבהמה?
אכן המסקנה לפי חוקי התורה היא, שרכיבה על סוס אסורה בשבת. אחד הטעמים לאיסור זה הוא משום הציווי על שביתת בהמתו, שהרכיבה גורמת צער לבהמה.
העולה מכלל דברנו שהתורה הקפידה על מנוחת בעל החיים בשבת גם על חשבון צרכיו והנאותיו של האדם. רכיבה על סוס היא הנאה לאדם אך לא בהכרח הנאה ללא צער מסוים לסוס. גם אם נאמר שהותר לאדם לשלוט על הבהמה ולהשתמש בה לצרכיו (ראה מאמרי אנתרופוצנטרית, ביוצנטרית, אקוצנטרית ועמדת התורה) על אף שיש בזה צער מסוים לבעל חיים, משום שצורך האדם גובר על צורך בעל החיים, מכל מקום כל זה בימי החול אך בשבת התורה הקפידה גם על מנוחת בעלי החיים לכן אין לנו רשות לגרום צער כלשהו לבהמה גם באופן מינימליסטי של רכיבה.
אחת ההתמודדויות של החברה בימינו היא ליבון הסוגיה "זכויות האדם מול זכויות בעלי החיים". אין בכוונתי להרחיב פה בנושא זה משום שהרחבתי בו במאמר הנ"ל רק נציין שבניואנס זה שבו עומדות שתי עמדות מנוגדות, הנאת האדם מול הנאת בעל החיים, רצונו של האדם מול רצונו של בעל החיים, התורה במקרה זה מלמדת אותנו ונותנת לנו ולאנושות כולה עצה מהי המידה הנכונה בעניין זה בשבת – הנאת האדם ברכיבה על סוס נידחת מפני הנאת הסוס במנוחת השבת.
קריאת הרש"ר הירש
ראשית כל יוצאת הקריאה אליכם, שנפשות הדור הצעיר מופקדות בידכם: השגיחו והקפידו שילמדו לכבד בבעלי החיים, מקטן ועד גדול, את היותם יצורים שהבורא ייעד להם שמחת חיים וצייד אותם בכושר תחושה והרגשה. אל תשכחו שהנער, אשר מסוגל להזין בחשק גס את עיניו בפרפור חרק שהוטל בו מום, או בפחד בהמה המתייסרת בעינויים, במהרה יהיה אטום לב נוכח כאב אנושי.
(חורב פרק ס)
רועי הצאן שהפכו להיות רועי ישראל
אי אפשר בעיסוקי בנושא זה שלא להתייחס לסיפורי חז"ל המבטאים את ערכו האמיתי של האדם דווקא על ידי יחסו לבעלי החיים. לפנינו שלשה מנהיגים רבי משמעות ביהדות שאורם מאיר עד ימינו, מימיהם אנו שותים ולאורם אנו הולכים שבחירתם השמימית להיות רועי ישראל ומנהיגי העם היא דווקא בשל תכונותיהם התרומיות שהתגלו בהם כלפי בעלי החיים.
– משה רבינו –
ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל.
(שמות רבה פרק ג, ב)
– דוד המלך –
ה' צדיק יבחן [ובמה הוא בוחנו במרעה צאן], בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנאמר (שם עח, ע) "ויקחהו ממכלאות צאן", מהו ממכלאות צאן, כמו (בראשית ח ב) ויכלא הגשם. היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא) "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו".
(שם)
– רבי יהודה הנשיא –
(יסורים) ע"י מעשה באו….דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה [עגל שהיו לוקחים אותו לשחיטה], אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי [ברח והלך תחת כסותו של רבי ובכה]. אמר ליה: זיל לכך נוצרת [אמר לו לך (לשחיטה) כי לכך נוצרת]. אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין [אמרו בשמים, הואיל ואינו מרחם על העגל יבואו עליו ייסורים]. וע"י מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא [יום אחד הייתה המשרתת בביתו של רבי מטאטאה את הרצפה] הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו [רצתה לטאטא את בני החולדה ולהוציאם], אמר לה שבקינהו כתיב (תהלים קמה, ט) וְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו [אמר רבי למשרתת שתניח להם משום שרחמיו על כל מעשיו], אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה [אמרו בשמים הואיל ומרחם נרחם עליו].
(בבא מציעא פה ע"א)
סיפורו של רבי יהודה הנשיא מסתיים בכך שמשמים שלחו עליו ייסורים 13 שנה עקב אמירתו בחוסר חמלה לעגל לא כפי שראוי לנשיא בישראל לנהוג. ופסקו הייסורים ממנו לאחר שריחם על בעלי חיים. ויש לנו לשאול, הכיצד רבי יהודה הנשיא נענש בצורה כה חמורה רק על כך שאמר לעגל "לך כי לכך נוצרת". תשובות רבות יש לשאלה אך אין בכוונתי לעסוק בהם כי אם ללמוד ממעשה זה על יחס התורה כלפי בעלי החיים. התורה מחדא התירה שימוש בבעלי חיים לצורך האדם כשמירה, חרישה, סחיבה, נחייה, חליבה ואפילו שחיטה, אך מאידך גיסא חייבה אותנו לנהוג בחמלה וברחמים כלפיהם גם בהיותם חופשיים וגם ובפרט בהיותם תחת אחריותנו, בשעת עבודה או אפילו בעת שלוקחים אותם לשחיטה וכפי שהוצג לעיל: שלא לצער בעלי חיים; לדאוג שלא יגרם לה צער; לדאוג לצרכיה בעת עבודתה; לתת לה יום מנוחה; לא לאכול לפני שהוגש לה מאכלה וכו'.
כוונת התורה בכיבוש ורדיה בבעלי חיים
לאור האמור ניתן לראות בברור שהתורה לא התירה לאדם להשתמש ולהתייחס לבעלי חיים כחפץ מופקר הנועד לשרת את האדם ככל העולה על רוחו ואולי כפי המשתמע מלשון התורה בראשית הבריאה בו נאמר לאדם "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ". וכך באמת מצאנו בהשקפות שונות לאורך ההיסטוריה בעמים שונים שהתירו ללא שום פיקוח ובקרה ציד מופרז, ניסויים בבעלי חיים, התעללות וכו'. לפי דברינו לא יהיה ניתן לפרש שכוונת התורה בציוויה לאדם לכבוש ולרדות בעלי החיים, לנהוג בהם מנהג עריצות. נצטט את פירושו של הרב קוק לפסוק זה:
"אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדיה האמורה בתורה "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ" (בראשית א, כו) איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ועבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה', הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, שאמר עולם חסד יבנה (תהלים פט) …"
חזון הצמחונות והשלום
ובהמשך לדברינו על היחס לבעלי החיים כותב הרב קוק שם בחיבורו:
"יש ענף עקרי אחד של התקדמות האנושיות היותר גבוה, שהוא עומד כעת, לפי מצב הקולתורא הנוכחית, רק במצב חלום נעים של איזה אידיאליסטים יותר קיצוניים, והיא שאיפה מוסרית טבעית לרגש היושר האנושי, "שימת עין למשפטם של בעלי חיים במלא המובן". הפילוספיות האכזריות, ביותר אותן שפקרו גבוהה גבוהה, ע"פ השקפתם על המוסר האנושי מנקודת הפילוסופיה הכללית, החליקו לאדם, כל אחד ע"פ דרכו, לחנק בקרבו לגמרי את רגש היושר בנוגע לבע"ח…
חזון הצמחונות והשלום
וחז"ל לא התחכמו כאותה ההתחכמות הפילוסופית, ויספרו לנו שרבינו הקדוש נענש ביסורין…
תקציר מסקנות המאמר
ניתן להשתמש בבעלי חיים להובלה או לכל צורך אחר סביר של האדם אך יש להשתדל למעט ככל הניתן מצערם ומשימוש מיותר ואין צריך לומר שימוש מופרז ולא סביר.
ראוי וצריך לסייע לבעל חיים הנזקק לעזרה.
צערם של בעלי החיים דומה ושווה לצערם של בני האדם ועל כן יש להתייחס לזה בצורה הראויה.
ראוי שלא יהיה האדם כפוי טובה כלפי בעלי החיים כמו לבני האדם.
יש לתת את הדעת על זכויותיהם של בעלי החיים בזמן שהם חולים, בהריון או חוו טראומה.
יש להתחשב ברגשותיהם של בעלי החיים.
אין לשלב בין שני מינים שאינם זהים לא בעבודה ולא במכלאה.
אין לנצל את חולשותיהם כלפינו ויש לנהוג איתם בצדק.
מצווה לגמול איתם טובה ולהעניק להם משלנו עבור מעשיהם כלפינו.
לאור האמור יש לבחון את שיטות האילוף השונות לכלבים, סוסים, דולפינים, תוכים, קופים וכדו' אם הם אינם מצערים אותם. כמו כן יש לבחון האם צער אילופם דוחה את צורך השימוש בהם לטיפול רגשי (פסיכותרפיה) או מופעי בידור.
חייב אדם המגדל בעל חי בביתו להקדים מאכל החיה למאכלו.
וכן יש לנהוג במקומות המגדלים בעלי חיים שאחריותם עליהם ובעלי החיים רואים אותם אוכלים. במידה והמקום גדול כגן חיות או שאין החיות נמצאות ליד בני האדם האחראים עליהם בזמן שהם אוכלים כמו במכלאות ופינות ליטוף ויש זמני האכלה מסודרים שרגילות בהם החיות וזה הנכון לבריאותם אפשר שאין חובה שיהיה מאכלם קודם.
לפי חוקי ההלכה היהודית, מצווה לתת לבעלי החיים לנוח בשבת.
אסור לעבוד בבעלי חיים שברשותך ביום השבת.
אין להניח על בעלי החיים שברשותך אביזרים שאינם צריכים ומכביד עליהם ביום השבת.
אין לתת לגוי את בעל החיים שלך שישהה אצלו ביום השבת מחשש שהוא יפר את מנוחתו כפי שקבעה התורה.
התורה הקפידה על מנוחת בעל החיים בשבת גם על חשבון צרכיו והנאותיו של האדם.
המסקנה לפי חוקי התורה היא, שרכיבה על סוס אסורה בשבת.
מקורות:
- למאכל, לרפואה, אופנה וטקסטיל, חקלאות ועוד.
- חי בין השנים כ"ד בסיוון ה'תקס"ח – כ"ז בטבת ה'תרמ"ט, 1888 – 1808.
- פרק ס'.
- בראשית א, כח.
- שמות כג, ה.
- ספר החינוך, מצווה פ' – מצות פרוק משא, פרשת משפטים.
- שו"ע חושן משפט סי' רעב סעי' י.
- בבא מציעא לג ע"א. תוספות ד"ה ונוטל שכר שלא כפירוש רש"י שלומד שמדובר בטעינה. וראה ברמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פי"ג ה"ה, ובטושו"ע חו"מ סי' רעב סעי' ד.
- שכן מצוות פריקה וטעינה מתקיימת גם שאין בעליו עמו, ופשוט.
- בפירושו על התורה (שם).
- בספר חורב פרק ס'.
- ח"ג פמ"ח.
- דברים כב, י.
- הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פמ"ט. הרמב"ן (דברים כב, י).
- דברים יא, טו.
- הלכות עבדים פ"ט ה"ח.
- והובא גם בסמ"ג עשין פז.
- שמות כ, י.
- שמות כג, יב.
- האם גם ביום טוב? הב"י בסי' שה כתב בשם שיבולי הלקט שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא ביו"ט. והובא ברמ"א סי' רמו. וראה במש"ב ס"ק יט שמביא מחלוקת ודיון האחרונים בזה ומשם בארה.
- להלכה נפסק לפי הבבלי שאיסור רכיבה על גבי בהמה בשבת הוא משום שמא יחתוך זמורה (ביצה לו ע"ב). כלומר חכמים חששו שאדם יתלוש ענף בכדי להנהיג את הבהמה ואז יעבור על איסור תורה של תולש תולדה של קוצר, על כן עשו סייג והרחקה בדבר שתדיר ורגיל בדעת האדם. ברם בתלמוד הירושלמי מובא טעם אחר כדלקמן.
- ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב. הובא ברא"ש שבת פרק במה בהמה יוצאת סי' ב. והביאו בב"י או"ח סי' ש"ה סעי' יח. וראה שם שמקשה שלפי הבבלי אין ברכיבה על סוס משום שביתת בהמתו וכו' ותירוצו כפי שכתבתי בפנים. ולהרחבת הנושא עיין שם בפוסקים בסעי' יח וכב.
- הרב אברהם יצחק הכהן קוּק חי במאה ה- 19 וה- 20 (1865 – 1935). מכונה גם הראי"ה קוק. כיהן כרב ראשי אשכנזי ראשון בארץ ישראל ונחשב לאחד מאבות הציונות הדתית".
קישורים:
שביתת בהמה בשבת, הרב אליהו בקשי דורון, שו"ת בני אב ח"א סי' יא.
פניני הלכה, ספר שבת, פ"כ בעלי חיים, שביתת בעלי חיים.
פניני הלכה, ספר מועדים, פ"ז מדיני יום טוב, שביתת בהמה.
מקורות נוספים:
לקריאות והרחבות נוספות:
