שמות כב:
כד אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ–לֹא-תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קצז:
היא שצונו להלוות לעני להקל לו מעניו ולהרחיב לו, וזה מצוה היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה, כי מי שנתגלה ונתבזה לשאול מיד האנשים אין צרת עניו כמו צרת המסתתר שירצה להעזר עד שלא יתגלה עניו ויתבזה. והצווי במצוה זו הוא אמרו יתעלה "אם כסף תלוה את עמי". ולשון מכילתא כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה וזה אחד מהם, ואמרו אם כסף חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר העבט תעביטנו חובה ולא רשות. וכבר התבארו דיני מצוה זו בכתובות.
טעם המצווה להרגיל בני באדם בחסד
טעם נוסף שזהו חלק מעונש החוטא שירד מנכסיו ויזדקק לזולתו
ספר החינוך:
להלוות לעני כהשגת היד כפי מה שצריך לו למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו. וזאת המצוה של הלואה היא יותר חזקה ומחיבת ממצות נתינת הצדקה, שמי שנתגלה ונודע דחקו בין בני אדם וגלה פניו לשאל מהם, אין דחקו ואפלתו כמי שעדין לא בא לאותה בושה וירא מהכנס בה, ואם יהיה לו מעט סעד של הלואה במה שירויח מעט אולי לא יצטרך לבוא לשאלה לעולם, וכשירחמנו האל ברוח ישלם נשיו ויחיה בנותר. ועל כן הזהירתנו תורתנו השלמה על זה לסעד המך בהלואה טרם יצטרך לבוא אל השאלה שנאמר: (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי", ואמרו זכרונם לברכה במכילתא (שם) כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה שהם חובה, וזה אחד מהם, ויכריחו הדבר מדכתיב במקום אחר דרך צואה (דברים טו, ח) "והעבט תעביטנו".
שורש המצוה, שרצה האל להיות ברואיו מלמדים ומרגלים במדת החסד והרחמים כי היא מדה משבחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראוים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו, ובהטיב השם יתברך לטובים ישלם חפצו שחפץ להטיב לעולם. ואם לאו, מצד שרש זה, הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזכותנו. ועוד טעם אחר בדבר, שרצה האל ברוך הוא לפרנס העני על ידי בני אדם מגדל חטאו, כדי שיוכח במכאוב בשני פנים, בקבלת הבשת מאשר כגילו ובצמצום מזונו. וכענין זה שאמרנו כדי לזכותנו השיב חכם מחכמינו למין אחד ששאלו אם אלקים אוהב עניים, שהרי צוה עליהם, למה אינו מפרנסם וכו', כמו שבא (במסכת בבא בתרא י, ע"א).
דיני המצוה, כגון איזה עני קודם במצוה זו והאזהרות הרבה שהזהירונו זכרונם לברכה עליה שאמרו (שם י, ע"א) שהאדם מרחק ונמאס ונתעב ונאלח ומשקץ עד שקרוב להיות מאוסו כמאוס עבודה זרה אם יש לו ומושך ידו ממצוה זו. וכמה נחמד ונאהב ומרחם ומתברך בכמה ברכות המחזיק בה, הכל מבאר במקומות מכתבות ובתרא (שם ט, ע"ב) ובמקומות רבים מן הגמרא.
היבטים בעידן המודרני
הערובה ההדדית
התורה אשר העלתה את הערובה ההדדית ותמיכת העניים למדרגת עקרון חברתי, הלא תשאיר פרץ נבעה בשיטה הזאת אם לא תרחיב את גבולות העזרה ההדדית ממתנות תנובת שדה וכרם עד לעסקי כספים. אך גם פה לא צורת העזרה היא העיקר, כי אם עצמותה. אם תנתן עזרה בכסף לאיש אשר מטה ידו פתאום בצורת הלואה ברבית כדרך הסוחרים אנשי העסק, יש אשר יעשה המלוה את מעשהו לא מתוך אהבת אחים או רגש הערובה העממית כי אם מאהבת הבצע. על כן אסרה התורה את כל ענין הנשך בהחלט. הלואת כספים אינה לפי התורה כי אם עזרת אח, שהיא חובה מוסרית גדולה מאד, על כל אשר יש לאל ידו. לקיחת נשך או נתינת נשך, וגם הבטחה לתת נשך, אסורה איסור חמור. ועל כל אלה הוזהר שלא לעשות דבר העלול לפגוע בכבוד האדם של הלווה. בענין זה חקקה התורה שבעל-פה חוקים רבים, המורים על הרגשה אנושית עדינה ומפותחה עד מאד. והנה דוגמא אחת מהרבה: כאשר יראה המלוה את הלוה מרחוק, עליו לנטות מפניו בטרם יראנו. כי יש לחוש, פן יברך הלוה את המלוה, בראותו אותו, מתוך רגש של הכרת טובה ואולי גם בהכנעה, ומזה יש למנוע ממנו את הדבר. ביחוד אסור למלוה לנגוש את הלוה ואף כי אם לוה את הכסף למען הקים את מצבו ההרוס, כי אם עזוב יעזוב את תשלום החוב ליכלתו, לרגש האחריות שלו ולהערכתו את חובתו.
ד"ר האנס גוסלאר, "ההד", שנה ה', חוברת ב'.
קישורים:
מקורות נוספים:
