שמות כ:
יב לֹא תִּרְצָח לֹא תִּנְאָף לֹא תִּגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רפט:
היא שהזהירנו שלא להרוג קצתנו את קצתנו והוא אמרו יתעלה "לֹא תִּרְצָח". והעובר על זה ייהרג בסייף שיוכה על צוארו (סנהדרין נב ע"ב). אמר יתברך (שמות כא, יד): "…מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". וכבר התבארו משפטי מצוה זו בתשיעי ממסכת סנהדרין (עו ע"ב – פא ע"ב).
שלא להחריב את יישוב העולם
ספר החינוך:
שלא להרג נפש, שנאמר (שמות כ, יב): "לֹא תִּרְצָח".
שורש מצוה זו, ידוע ונגלה לכל רואי השמש, כי השם יתברך ברא העולם וצונו לפרות ולרבות כדי לישבו לפניו, ומנענו שלא נחריבהו בידינו להרג ולאבד הבריות שהן המישבות העולם. ואולם הרשעים הגמורים כגון המינים והמלשינים אינן מישבי העולם, ועליהם אמר הכתוב (משלי יא, י): "…וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה". לפי שהם לא יושיבו העולם, אלא יחרבוהו בכל כחם. וזהו מה שאמר חכם מחכמינו ז"ל באבוד הרשעים (בבא מציעא פג ע"ב) קוצים אני מכלה מן הכרם, כלומר באבדן אלה יתישב העולם יותר, כמו שפרות הכרם מתרבים וטובים יותר בסלוק הקוצים ממנו.
מדיני המצוה, מה שאמרו ז"ל (סנהדרין פח ע"א) שאחד ההורג את הבריא או את החולה נטוי למות, ואפילו הגוסס בחלי בדי שמים נהרג עליו. ודין משפט הרוצח כיצד, ויתר פרטיה, מבוארין בפרק תשיעי מסנהדרין ושני ממכות.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה ורצח במזיד ויש עדים שהתרו בו, הורגין אותו בסיף בשוגג, למטה נכתב דינו בעזרת השם בסדר אלה מסעי.
ממעט בדמות המלך
מכילתא שם יג:
כתיב "אנכי ה' אלהיך" וכנגדו "לא תרצח", מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם – מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך; משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, והעמיד לו איקונות ועשה לו צלמים וטבעו לו מטבעות; לאחר זמן כפו לו איקונותיו, שברו לו צלמיו ובטלו לו מטבעותיו ומיעטו בדמותו של מלך; כך, כל מי שהוא שופך דמים – מעלה עליו הכתוב כאלו ממעט בדמות המלך, שנ' (בראשית ט,ו)"שופך דם האדם באדם דמו ישפך- כי בצלם אלוהים עשה את האדם".
ביטול כוונת הבורא בבריאה
ספר האמונות והדעות (מאמר ג):
וראוי שאקדם הדברים על המצות השכליות תחלה ואומר, מן החכמה לאסור שפיכות דמי המדברים, שלא יותר זה, ויכלה קצתם את קצתם, ויש בו אחר מה שמרגישים בו מן הצער, בטול הענין שכוון בו החכם, ומכרית אותם ההרג מאשר בראם לו והטריחם בו.
קישורים:
מקורות נוספים:
