פתיחה
מחלקת תברואה בעיר הינה צורך אלמנטרי של שירותי ניקיון עבור תושבי העיר. בהיעדר מחלקה זו לא יוכלו תושבי המקום לחיות כראוי מפאת הלכלוך והאשפה שיגרמו לריח רע, זיהום אוויר, מחלות וכיוצא בזה. על כן קיומה של מחלקת תברואה אינו שייך רק לתחום היופי והאסתטיקה של העיר כי אם לקיום הבסיסי של התושבים.
בהתבוננות עמוקה יותר ניתן לומר שלמחלקה זו ישנה חשיבות יתרה בעיני היהדות והיא מקבלת תשומת לב מיוחדת בתורה כפי שנראה בהמשך, שכן מלבד מה שהמחלקה יוצרת תנאי סביבה קיומיים עבור כל בני האדם, היא בנוסף יוצרת תנאי סביבה קיומיים במישור הרוחני עבור העם היהודי. תפקוד לקוי של מחלקה זו כאיחור בפינוי האשפה ובניקיון הרחובות – משפיע ומונע את קיום התורה. כמו כן להיפך – תפקוד מצוין של מחלקה זו יכול להשפיע ולעודד את קיום התורה. על כן במאמר זה נציג כיצד מתבארת החשיבות הרבה של מחלקה זו בעיני היהדות ונגזור מכך הוראות למעשה בתפעול המחלקה.
לאור האמור, מעניינת העובדה כי אין התייחסות בתורה לצורך הבסיסי של חובת השמירה על ניקיון העיר ומקום המגורים. כן ישנה התייחסות של התורה לניקיון המקום אך התייחסות זו אינה עוסקת במקום יישוב כי אם במחנה צבאי. מאמר זה מבקש לחקור האם ניתן להשליך ממצוות ניקיון במחנה צבאי לניקיון הערים. כמו כן יש לברר באיזה טיב ניקיון מדובר שהרי ברור הדבר שאין מדובר בניקיון אלמנטרי ובסיסי שכן זהו דבר הכרחי ומובן מאליו (כדלעיל שבהעדרו יהיו מחלות וכו') שאין צורך בלימוד מיוחד בעבורו. במאמר זה ננסה להבין עד כמה ישנה חשיבות לטפח ולהשקיע מאמצים ומשאבים בציוד, איוש עובדים ותפעול שוטף של מחלקת תברואה לאור היהדות.
מצוות יתד לכסות את הצואה
ישנן שתי מצוות בתורה העוסקות במחנה צבאי בעת יציאה למלחמה הקשורות זו לזו ומופיעות בספר דברים בפרשת כי תצא. מצווה אחת היא לייחד מקום מחוץ למחנה בו יעשו בו החיילים את הצרכים שלהם והמצווה השנייה היא שעליהם לקחת כלי חפירה על מנת לחפור עימו בור ולכסות, וכך נאמר:
יג וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָּׁמָּה חוּץ.
יד וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל-אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת-צֵאָתֶךָ.
טו כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא-יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.
רבי משה בן מימון, הרמב"ם, לומד כי מצווה זו נאמרה רק בעת מלחמה:
הציווי שנצטווינו שבזמן שיצאו מחנותינו למלחמה נכין דרך מחוץ למחנה שבו יפנו, ולא יפנו בני אדם בכל מקום ובין האוהלים כדרך שעושים האומות. והוא אמרו יתעלה: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו'" (שם כג, יג). ולשון ספרא: "אין יד אלא מקום, שנאמר: והנה מציב לו יד" (שמואל א, טו, יב).
'ספר המצוות', מצוות עשה קצב
וכך גם כן פסק בספרו ההלכתי "משנה תורה":
וְאָסוּר לְהִפָּנוֹת בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֶה אוֹ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּכָל מָקוֹם. אֶלָּא מִצְוַת עֲשֵׂה לְתַקֵּן שָׁם דֶּרֶךְ מְיֻחֶדֶת לְהִפָּנוֹת בָּהּ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג, יג): "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה".
הלכות מלכים ומלחמות, פ"ו, הלכה יד-טו
וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת יָתֵד לְכָל אֶחָד וְאֶחָד תְּלוּיָה עִם כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ. וְיֵצֵא בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ וְיַחְפֹּר בָּהּ וְיִפָּנֶה וִיכַסֶּה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג, יד): "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ". וּבֵין שֶׁיֵּשׁ עִמָּהֶן אָרוֹן וּבֵין שֶׁאֵין עִמָּהֶן אָרוֹן כָּךְ הֵם עוֹשִׂים תָּמִיד. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ":
וכן הוא בספר החינוך מצווה תקסו ומצווה תקסז. כלומר מוני המצוות מנו מצווה זו רק כפי הנאמר בתורה על מחנה צבאי.
על חשיבות הניקיון בעת המלחמה כתבו המפרשים שזהו צורך להשראת השכינה והקדושה בין יוצאי המלחמה המסייעת לניצחון המלחמה. נציג שניים מבין המפרשים שכתבו אודות העניין. הרמב"ן – רבי משה בן נחמן, מחכמי ספרד בתחילת המאה ה-13 כתב בפירושו לתורה:
ועל דרך הפשט, הזהיר בבעלי המקרה לצאת מכל המחנה מפני הטעם הנזכר, שהשם מתהלך עמנו להושיענו והמחנה קדוש, ושיהיה לבנו מתכון להקב״ה, ונוחיל לישועתו, ולא נסמוך בזרוע בשר. וכן הטעם בכסוי הצואה, כי המחנה כולו כמקדש י״י. וממנו נלמוד למקום התפלה, שנרחיק מן הצואה ארבע אמות ולכל מראה העינים…
טעם כסוי הצואה, שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה, אבל אסר לראותה בעת התפלה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש, וישבשו כונת הלב הטהור. וכאשר נתעלמה מעיני רואיה – אין רע.
פירוש הרמב"ן על התורה (דברים, כג, י)
גם הרלב"ג, רבי לוי בן גרשון, מחכמי פרובאנס בסוף המאה ה-13 כותב בפירושו על התורה:
…והוא מה שצונו להשמר במחנה מכל דבר רע בדרך שתדבק ההשגחה האלהית בנו… גם הרחיק הצואה מהמחנה הקדוש בדרך שלא תראה ערות דבר במקום הנכבד ההוא שהשם יתעלה מתהלך בקרבו ומפני זה צוה לכסות הצואה לנקיות ולכבוד השם יתעלה ולהסיר העפוש משם.
פירוש הרלב"ג על התורה, תועלת עשירית (דברים, כג, י)
החלת עקרונות המצווה לשדה התפילה ודברים שבקדושה
מתוך מצוות אלו לׅמדוּנוּ חכמי התלמוד במקומות רבים על הצורך בשמירה על היגיינת הגוף, ניקיון הבגדים והמקום בעת התפילה והעיסוק בתורה. כפי שראינו בדברי הרמב"ן לעיל "וממנו נלמוד למקום התפלה, שנרחיק מן הצואה ארבע אמות ולכל מראה העינים…", ונסדר להלכה במאה ה-14 על ידי אחד מחכמי ספרד, רבי יעקב בן אשר, מחבר הספר "ארבעה טורים": "המתפלל צריך שיכין מקום לתפילתו, ושיכין לה בגדיו ומחשבתו וגופו". דינים אלו הולכים ומתפרטים בחלק אורח החיים בסימנים עו-צג וחלקם יובאו לקמן.
האם ניתן ללמוד מדרישת התורה על הקפדה בניקיון מחנה צבאי ומקום התפילה לתפעול יומיומי ביישובים ובערים?
עד כה ראינו כי ישנה דרישה מצד התורה לשמור על ניקיון במחנה צבאי באופן כזה שיאפשר לא רק תנאים אלמנטריים של חיי בני האדם כי אם גם מצע סביבתי המאפשר להשראת השכינה והקדושה בקרב הלוחמים. מצד אחד ניתן להבדיל את הדרישה הזו רק למחנה צבאי בעת מלחמה משום שזהו זמן סכנה הדורש שמירה יתרה ולכן התורה מאד הקפידה שם על הניקיון הגשמי כשם שהקפידה שם על הניקיון הרוחני שלא יהיו אנשים טמאים ובעלי עבירות במחנה היהודי המתכונן לצאת לקרב. מה שאין כן ביישובים וערים שאמנם צריך להיות שם ניקיון בסיסי המאפשר לקיום חיים נורמטיביים, אך כשם שבמקום יישוב אין דרישה שלא יהיו בעלי עבירות וטמאים כבמחנה, כך גם אין דרישה מיוחדת ומצווה על הקפדה וזהירות בניקיון. מאידך גיסא אפשר לטעון ולומר שאם התורה הקפידה במחנה צבאי שהוא זמני ומפני השראת הקדושה, כל שכן שצריכה להיות הקפדה ביישוב משום שהוא מקום הקבוע ליישוב ואף הוא צריך להיות ראוי ומוכן לקיום דברים שבקדושה המצריכים ניקיון כפי שזכרנו לעיל.
מענה לשאלתנו כתב הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים':
ואומר, שכל מה שאסרה עלינו התורה מן המאכלות, כולן תזונתן גרועה, ואין במה שנאסר עלינו מה שיש לחשוב שאין בו נזק זולת החזיר והחלב. ואין הדבר כן, כי החזיר לח יותר על המידה ורבים בו העודפים, ויותר מכן מאסתו התורה מחמת ריבוי טינופו ושהוא ניזון מטינופים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים. ואילו היינו מגדלים חזירים למזון, היו נעשים השווקים ואף הבתים מטונפים יותר מבית הכיסא, כמו שאתה רואה בארצות ה"פרנג" עתה. וכבר ידעת אמרם ז"ל: "פי חזיר – כצואה עוברת דמי".
מורה נבוכים, ח"ג, פמ"ח
הרמב"ם למד ממצות המחנה לערים בלשון 'כל שכן' – מה שמצביע על הצורך הדחוף והחשיבות הרבה של ניקיון מקומות היישוב. אם כן, ניתן ללמוד ממצווה זו שהתורה בעד עידוד ניקיון העיר שיאפשר לקיים דברים שבקדושה ברחובה של עיר.
לשם דוגמה נציג כמה הלכות משולחן ערוך הנמצאות בחלק אורח חיים המצביעות על כך בקביעתם שאין לומר דברי תורה, תפילה ודברים שבקדושה ואפילו להרהר (לחשוב) בדברי תורה במקומות בהם יש ריח רע או טינוף:
- העבירו צואה לפניו אסור לקרות (קריאת שמע) כנגדה…(סימן עו, סעיף ג).
- אסור לקרות כנגד אשפה שריחה רע (סימן עט, סעי' ח).
- היתה צואת אדם מאחריו – צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. אפילו אם יש לו חולי שאינו מריח, צריך להרחיק ד' אמות ממקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו – צריך להרחיק מלא עיניו…(סימן עט, סעי' א).
- לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא קריאת שמע, ואפילו אם היה קורא ובא צריך להפסיק כשיגיע למבוי המטונף…(סימן פה, סעי' א).
- אפילו להרהר בדברי תורה אסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת, והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים…(סימן פה, סעי' ב).
אם כן מתבררת היטב חשיבותה של מחלקת תברואה בעייני ההלכה היהודית ומרכזיותה בחייהם של היהודים במקום מושבם. לכן בפתיחה נאמר שתפקוד לקוי של מחלקה זו, כאיחור בפינוי אשפה ובניקיון הרחובות משפיע ומונע את קיום התורה, וכן להיפך – תפקוד מצוין של מחלקה זו יכול להשפיע ולעודד את קיום התורה. כך גם כן אנו מוצאים בתקנות שנרשמו בשנת תרל"ד (1874) על ידי חברת מאה שערים על חובת שמירת הניקיון ברחבי העיר:
והיה מחנך קדוש – זו מצות עשה בתורה, על כן מחויבים כל החברים והיושבים בחברתנו "מאה שערים" תבנה ותכונן, להזהר בנקיון המקום כל אחד ואחד, הן ברשותו והן ברשות הרבים שלפני חצרו. וכן בנקיון בתי המחראות, שלא יגרום חס ושלום נזק בבריאות האויר כידוע, ולא ישפכו אשפות ומים סרוחים. והעובר על פעם ושתים, בשלישי – ענוש יענש. ולהשומע יונעם.
תקנות חברת מאה שערים, תרל"ד (1864)
מסקנות:
- מחלקת תברואה מהווה בסיס לקיום החיים הן במישור הפיזי (מניעת זיהום אוויר, מחלות…) והן במישור הרוחני לקיום התורה ודברים שבקדושה במקום היישוב.
- על העירייה לדאוג שמחלקת התברואה תפעל לשביעות צורכיהם של התושבים.
- יש לאייש עובדים כפי הצורך על מנת להבטיח תפעול מיטבי כפי הצורך העולה מהשטח.
- רצוי לגבש ולתמרץ את העובדים על מנת לעלות את המוטיבציה הן בשטח והן בחיבור לארגון.
- יש להשקיע בתקצוב המחלקה ותפקודה.
מקורות:
- דברים כג, יג-טו.
- מחכמי ספרד במאה ה-11.
- דברים, כג, יא.
- דברים, שם.
- אורח חיים, סימן צ.
- ח"ג, פמ"ח.
- כתב יד מאוסף הרב פרופ' מאיר בניהו ז"ל. הספרייה הלאומית.
קישורים:
מקורות נוספים:
קריאות נוספות:
חוברת למורה – יום הניקיון הלאומי, משרד החינוך והמשרד להגנת הסביבה 2011.
יוסי כץ, איכות הסביבה בתקנות שכונות ירושלים הראשונות, על אתר ח-ט (אב תשס"א), מכללת הרצוג.
