בראשית לב:
לג עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה קפג:
הזהיר מאכול גיד הנשה, והוא אמרו: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה", ומי שאכלו כֻלו – לוקה ואפילו היה (גיד הנשה) קטן מאד או שאכל ממנו כזית. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ז' מחולין.
זכרון לעם ישראל שלעולם לא יאבדו
ספר החינוך:
וישלח יעקב. יש בה מצות לא תעשה אחת והיא אזהרת גיד הנשה, שנאמר: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". והאי "לא יאכלו" לא נאמר על דרך סיפור, כלומר מפני שאירע דבר זה באב – נמנעים הבנים מלאכול אותו הגיד, אלא אזהרת השם יתברך שלא יאכלוהו.
משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזכרון, יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה (בראשית רבה עח) שהיה שרו של עשו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו וציערו בנגיעת הירך (בראשית לב, כו). וכן זרע עשו מצער לזרע יעקב ולבסוף תהיה להם תשועה מהם. וכמו שמצינו (שם לב) באב שזרחה לו השמש לרפאותו ונושע מן הצער, כן יזרח לו השמש של משיח וירפאנו מצערנו ויגאלנו במהרה בימינו אמן.
דיני מצוה זו מהו הגיד האסור, והחיטוט שאנו חייבים לחטט אחריו, ובאיזו בהמה נוהג, ומי נאמן על ניקורו. ויתר פרטיה מבוארים בפרק ז' מחולין (פט ע"ב).
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות. והעובר עליה ואכל גיד אחד אפילו הוא פחות מכזית או שאכל כזית מגיד הנשה גדול – לוקה.
לדעת שניתן לגבור על כל קושי (אפילו מלאך) ולא לסטות מייעוד השליחות שלו
רשב"ם (שם):
לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב״ה שלא מת.
[וכן כתב בשכל טוב: "זכר להם שנתנוסס אביהם"].בכור שור (שם):
להיות להם לזכרון כי אביהם נלחם עם המלאך ולא יכול לו, ולכך נגע בכף יריכו במקום שגיד הנשה שם, והוא זכרון כבוד וגדולה.
[וכן הוא בחזקוני בטעם השני].רד"צ הופמן (ר' דוד צבי הופמן) שם:
כי נגע – הנושא הוא – המלאך. אך נראה שבמתכוון אין הכתוב מפרש את הנושא, משום שאין כאן כל חשיבות לאישיותו של הנוגע הזה, ואין טעמו של האיסור אלא להזכיר את המאורע ההיסטורי המסופר כאן. מאורע זה, שבעקבותיו קבלו יעקב וזרעו אחריו את השם ישראל, ויחד עם שם זה גם את היעוד התואם לשם, דהיינו לשרות־להאבק עם כוחות אלהיים ואנושיים ולגבור עליהם. מאורע זה צריך שיהא לעיני העם באמצעות הלכה שתקויים בחיים, כל אימת שהוא בסכנה לסטות למסלולים זרים בשל מאורעות הזמן ולשכוח את שליחות־ישראל שלו.
ומשום כך לא בא איסור גיד הנשה בחלקה ההלכתי של התורה, כי אין בו כבשאר חוקי המאכלות האסורים רק משום קידושו של ישראל כך שדי בעצם קיומם כדי להשיג את המטרה המכוונת, כי איסור גיד הנשה ישיג את מטרתו האמיתית רק אם יורוהו בהקשר תולדות העם ואם יתפש במשמעותו הנכונה.
חשיבות הנבואה בישראל וחיזוק האמונה בה
הרלב"ג (שם):
…צֻווּ בני ישראל על הר סיני שלא יאכלו החלק מגיד הנשה שהוא על כף הירך… וזה הציווי היה לפרסם זאת הנבואה הנפלאה שהגיעה ליעקב אשר מרוב הדבקוּת שהיה לו במלאך קרה לו זה המקרה. וזה, כי ההאמנה בנבואה הוא מפינות התורה.
זכרון להיות זריזין במצוות לויה
חזקוני (שם):
על כן לא יאכלו – כמו "והוא לא כן ידמה" (ישעיהו, י, ז). כלומר בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה שהניחו את אביהם הולך יחידי, כדכתיב "ויותר יעקב לבדו" (בראשית, לב, כה), והן היו גיבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך, והם לא עשו לו לויה והוזק על ידם. ומכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה, ולכך ליוה יעקב את יוסף.
פענח רזא (שם):
על כן לא יאכלו בני ישראל – דרך קנס לפי שהניחו את אביהם יחידי או על דרך שמתענין ביום שמת אביו. דבר אחר – כדי שיזכרו הנס.
[וכן כתב מיוחס לרא"ש].ביטול חשיבות היזק כף הירך
רבי עובדיה ספורנו (שם):
על כן לא יאכלו בני ישראל – כדי שיהיה ההיזק אשר הורה בנגיעת כף הירך היזק בדבר בלתי נחשב אצלנו.
זכרון שצריכים להפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים
מלבי"ם (ר' מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל) שם:
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה – אחר כי בשר הבעל חיים הנאכל מתהפך לבשר האדם הניזון, ועל כן הזהיר מאכילת הטמאים ושקצים כי בזה יקנה האוכל טבע הדורס והאכזריות. על כן אחר שראו כי נגע בכף ירך יעקב, שבגיד הזה צרורה התאוה והחומריות, עד שאף יעקב שנפרד מכל גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה, ואם כן גם גיד הבהמה משחתו בו כח הבהמי והתאוני שלא יפרד משם, והאוכלו ידבק בו כח התאוה. לכן נאסר להם אכילת גיד הנשה לזכרון כי צריכים להתפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים לאלהיהם.
להשריש שלא מפני יתרון הכוח בהפלת עמידת האחר, מותר לחזק ליטול את חיי החלש ולאוכלו
אורות המצות לראי"ה קוק:
משפט התקיף מתחיל להראות את כחו באישי בני אדם ובאופן היותר עתיק ופשוט הוא על ידי התאבקות באין עוד כלי מלחמה לשום צד. הצעד הראשון לנצחון הוא הפלת המנוצח כנהוג, על ידי המעדת מותניו הבא על ידי הכאה או דחיקה אכזרית בכף הירך, המחלשת את כח הגיד המחזיק את הגוף על עמדו. וזה החיזיון נראה ליעקב – הצד החמרי הדוגל בזרוע וחרב הִתְרָאָה בהתגלמותו היותר ערומה, שלא יוכל המסוה של הדר החרב המרוטה לחפות עליה, כי האמת רואה גם את כל המלחמות התרבותיות בצורת התאבקות פשוטה ופראית. ומלחמת האדם באדם, ואדם בחי, הכל הוא משפט אחד, על כן איסור אכילת גיד הנשה יחל את קו המשפט ההולך ומקיף אחר כך את כל הזרעונים של משפט בעלי חיים, ואת השלשלת של ההרמה האנושית והחַיּוֹת בכלל, לבא עד מידת השלום החיה והעליונה ברוח אלקים, ומתפלשת על ידי המוסריות דרך מעברות רוח האמונה עד הנטייה הלאומית החזקה והבצורה הצריכה אימוץ וטהרה עד היום הזה.
לדעת שעם ישראל אינו תלוי בחוזקו הגופני
הרש"ר הירש (ר' שמשון בן רפאל הירש) שם:
…נמצא ש״גיד הנשה״ כוונתו: גיד הכניעה וחוסר האונים. אין הכוונה כאן לגיד כחלק מגוף האדם, אלא למשמעותו ההסטורית. כשהגיד זז ממקומו, לא יכל השריר לשלוט בעצם. אובדן שליטה זה נגרם ליעקב מיד האיש שנאבק עמו ומבחינה זו לא יכל יעקב לעמוד כנגדו. הגיד השריר והעצם ישנם לפנינו, אך השימוש בהם נפגע. אולם כל זאת לא לנצח. ״נשה״ מציין ויתור זמני בלבד, ולא אובדן קבוע. יעקב הוא ״נושה״, שיש לו עוד חשבון גדול להסדיר עם שרו של עשו.
זכרו של מאורע זה השתמר לצאצאי יעקב לדורות על ידי איסור גיד הנשה. ודאי שאין כוונת האיסור להודיע לצאצאי יעקב על העובדה ההסטורית שאביהם הקדמון צלע כתוצאה ממאבק גופני, כדרך שלא יעלה על הדעת שכוונת איסור חמץ אינה אלא להודיענו מה היה הלחם שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים. שתי מציאויות אלה כשלעצמן, חשיבותן מועטת, ואפשר להבין את זכרונן לדורות על ידי מצות ה׳ רק אם נאמר שטמונות בהם אמיתוֹת בעלוֹת חשיבוּת עמוקה לייעודנו כעם; ואמיתוֹת אלה מקבלות ביטוי נצחי והתחדשות על ידי איסור האכילה.
חז״ל גם מיחסים חשיבות כזאת לאיסור זה, במדרשם לישעיהו (ט, ז-יב). הנביא אומר: ״דָּבָר שָׁלַח ה׳ בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל, וְיָדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ אֶפְרַיִם וְיוֹשֵׁב שֹׁמְרוֹן בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב לֵאמֹר, לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה, שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף, וַיְשַׂגֵּב ה׳ אֶת צָרֵי רְצִין עָלָיו וְאֶת אֹיְבָיו יְסַכְסֵך, אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה. בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה, וְהָעָם לֹא־שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת־ה׳ צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ״. ודורשים חז״ל (חולין צא ע"א): ״ ׳דבר שלח ה׳ ביעקב׳ – זה גיד הנשה [אכן היה זה דבר ה׳ שנשלח אל יעקב], ׳ונפל בישראל׳ – שפשט איסורו בכל ישראל״.
לאור כל זה, אין כל ספק בטעם האיסור. במשך כל מאבקם הארוך, לא יכל שרו של עשו לנצח את יעקב ולהפילו ארצה, אך עלה בידו לנקוע את כף ירכו ולמנוע ממנו מלהשתמש בכחו החמרי. כך יעשה יעקב את דרכו במהלך ההסטוריה, כשהוא צולע בלי יכולת לעמוד על שתי רגליו, וללא עמידה והליכה יציבים. חוסר יציבות זה הוא תנאי הכרחי לפקוח את עיני עשו. אם גם יעקב היה עומד בראש ארבע מאות אנשיו, הרי שעמידתו הבלתי־מנוצחת לא הייתה מגלה את אצבע האלקים בדברי ימי העולם. על כן לא יאכלו בני יעקב (אשר דווקא על ידי חולשתו החמרית ייהפך ל״ישראל״ ויעיד על ה׳ אשר כחו גובר על הכל) את גיד הכניעה והחולשה החמרית.
בכל עת שצאצאי יעקב יושבים לאכול, תעמוד מולם אזהרה זו מסיפורי נדודי חייהם: עליהם לוותר מרצון על הגיד הזה – על כחם הגשמי שנמסר לעשו. אל להם לחשוב שקיומם תלוי בסוג כזה של כח, ואל להם לראות עצמם בלתי מוגנים ובלי בטחון בתוך תהפוכות הזמן רק מתוך שאינם חגורים בחרב כעשו ואין ביכולתם אף להתהלך בארץ בצעדים איתנים. כחו של יעקב־ישראל תלוי בכחות אחרים, נשגבים יותר, אשר חרבו של עשו אינה יכולה להם.
אם יעקב נופל, הרי זה לא בגלל כחו הגופני המוגבל, אלא מחמת שלא עשה את כל הדרוש לזכות בשמירת ה׳. ומאידך, אם ישראל ניצב איתן, אין זה בשל כחו הגופני והחמרי, אלא מכיון שה׳ נושא אותו על כנפי הנשרים של כחו הכל יכול.
זהו הלימוד שנמסר ליעקב כדי שיינשא לעד בלבות כל ישראל. זה ה״דבר״ אשר משמעותו המלאה תיכנס אט אט אל תוך הכרת האומה בעת שתתלה את נפילתה וצרתה לא ברצון ה׳, אלא בחולשתה הצבאית וכאשר במקום להבטיח את עתידה על ידי שיבה אל ה׳ היא מכריזה בגאוות שווא: ״לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה, שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף״.
בספר בראשית נכללו ארבע תקנות שיצאו מפי עליון: שבת וקשת, מילה וגיד הנשה. בשתי הראשונות ישנה חשיבות לכלל האנושות; ולשתי האחרונות יש משמעות דומה בתוך התחום של העם היהודי. שבת קובעת את שליחותה המוסרית והרוחנית של האנושות, ומילה קובעת את שליחות ישראל. קשת היא הסמל של דברי ימי האנושות, וגיד הנשה הוא הסמל של תולדות העם היהודי. המעשה המוסרי של אדם, והגורל שנועד לאדם על ידי ה׳, הם הקובעים יחדיו את סך כל חיי היחיד והכלל בארץ.
טעם שאין לגיד טעם
אור החיים (שם):
פירוש, לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה ושלט בו הקליפה. בחינה זו, בכל מקום שהיא, נטמאה ואסרה הבורא כי הוא היודע. ותמצא סוד בזה, כי גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו. ויש בזה פשטים לומר, אלא שהעיקר כמו שכתבתי.
ללמדנו שאין לחקור בנסתרות
כלי יקר (שם):
מצינו לרז״ל שדברים עמוקים שהשגתם קשה נמשלו לגידין, כמו שפירש״י פרשת יתרו על פסוק "וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות, יט, ג). וההשגה נקראת בלשון אכילה, כמו שמצינו בד' שנכנסו לפרדס (חגיגה, יד:) שעל החקירה הנסתרת מעין כל חי מביא פסוק "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ" (משלי, כה, טז).
ורמז במצוה זו לדורות למנוע מישראל החקירה בנסתרות, כמו שכתב (חגיגה, יג.) "אין לך עסק בנסתרות". כי יש לחוש פן יהרסו שכלם ויבואו לידי אפיקורסות. כי לא רבים יחכמו להבין כל הסודות על מתכונתם מצד היות שכלם עובר בעמק עכור, כי הבלי העולם הזה וחמדותיו מבלבלין שכל האדם. ורמז במניעת אכילת הגיד לדורות להיות לזכרון בין עיניהם כי מנע ה' מהם פרי עץ הדעת, שלא יאכילו את שכלם דברים קשים כגידין. כי נגע בכף ירך יעקב, ואם ליעקב השלם קרה מכשול זה לפי שעה כשנטה קצת מדרך השווי, מה יעשו אזובי קיר אשר רוב עסקיהם בהבלי העולם הזה וחמודותיו.
על כן לא יהיה להם עסק בנסתרות כי אם יחידי סגולי הדור כרבי שמעון בן יוחאי ודוגמתו אשר קצו ומאסו בהבלי העולם הזה כיעקב. כי אם לפי שעה קרה זה ליעקב על שנותר לבדו לכדו, ובלי ספק שאחר שקרה לו ענין התאבקות של סמאל הרגיש בחטאו וסר מן הדרך ההוא. וראיה לדבר, שנאמר "ויבא יעקב שלם" ודרשו רז״ל (שבת לג.): "שלם בתורתו". ופירוש זה דבר יקר הערך, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.
הגיד הוא מקום יניקת היצר הרע
זוהר פרשת וישלח (דף קע', עמוד ב'):
"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו' כי נגע בכף ירך יעקב". בגיד הנשה, דאפילו בהנאה אסיר ואפילו ליהביה לכלבא. ואמאי אקרי גיד הנשה? כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע. כיון דאתדבק עם יעקב לא אשכח אתר דיכיל לאתגברא עליה דיעקב, בגין דכל שייפי גופא סייעי ליעקב, וכלהו הוו תקיפין ולא הוו בהון חולשא. מה עבד? "ויגע בכף ירכו" – בגיד הנשה, בזיניה, ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה, ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא. ובגין כך אמרה אורייתא: "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".
כמה דאמרו חברייא בשייפין דבר נש דרמיז לעילא: אי טב – טב, ואי ביש – ביש. ובגין כך כל שייפא מתקיף שייפא. ודאי גיד הנשה מתקיף ליצר הרע דהוא זיניה, ובני ישראל לא יאכלו ליה, דלאו אינון מסטריה ומזיניה. אבל עמין עובדי עבודה זרה יאכלו ליה, דאיהו מסטרא ומזינא דמלאכא דלהון דאיהו סמא"ל, בגין לתקפא לבהון.
בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו, ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא ושמא דלהון כשמא דמאריהון. ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהבו למעבד, ולקבל שס"ה יומי שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל סמא"ל דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין (נ"א יומין). ובגין כך אמרה אורייתא: "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". "את" – לאסגאה תשעה באב דלא אכלין ביה ולא שתין. ובגין כך חזא קודשא בריך הוא כלא ונרמז בהון רמז ליעקב – "ויאבק איש עמו" – בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב, ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב. וביומי שתא אשכח יום תשעה באב דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב בי מקדשא, וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה.
[תרגום: "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו' כי נגע בכף ירך יעקב". בגיד הנשה, שאפילו בהנאה אסור, ואפילו לתת אותו לכלב. ולמה נקרא גיד הנשה? כלומר גיד שהוא משכיח את בני האדם מעבודת ריבונם ושם רובץ היצר הרע. וכיון שנדבק עם יעקב, לא מצא מקום שיכול להתגבר על יעקב, משום שכל איברי הגוף סייעו ליעקב וכולם היו חזקים ולא הייתה בהם חולשה. מה עשה? "ויגע בכף ירכו" – בגיד הנשה, במינו, ביצר הרע שהוא מינו ומקומו, ומשם בא יצר הרע על בני האדם. ולכן אמרה תורה: "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".כמו שאמרו החברים באיברי האדם שרמוז למעלה: אם טוב – טוב, ואם רע – רע. ולכן כל איבר מחזק איבר, ודאי גיד הנשה מחזק את יצר הרע שהוא מינו. ובני ישראל לא יאכלו אותו, שאינם מצדו וממינו…
משום שיש באדם מאתים ארבעים ושמונה איברים כנגד מאתים ארבעים ושמונה מצוות התורה שהם ניתנו להיעשות, וכנגד מאתים ארבעים ושמונה מלאכים שהתלבשה בהם שכינה והשם שלהם כשם ריבונם. ויש באדם שלש מאות ששים וחמשה גידים, וכנגדם שלש מאות ששים וחמש מצוות שלא נתנו להיעשות, וכנגד שלש מאות ששים וחמשה ימות השנה, והרי תשעה באב אחד מהם, שהוא כנגד סמא"ל, שהוא אחד מאותם שלש מאות ששים וחמשה מלאכים [נוסחא אחרת: ימים], ולכן אמרה תורה: "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". "את" – לרבות תשעה באב שלא אוכלים בו ולא שותים. ולכן ראה הקדוש ברוך הוא הכל ונרמז בהם רמז ליעקב – "ויאבק איש עמו" – בכל ימות השנה ובכל איברי יעקב, ולא נמצא פרט לאותו גיד הנשה, מיד תשש כח יעקב. ובימות השנה מצא יום תשעה באב שבו התחזק ונגזר דין עלינו ונחרב בית המקדש, וכל מי שאוכל בתשעה באב כאילו אכל את גיד הנשה].
שמירת נטייה מהקדושה לתאווה גשמית
אור התורה לצמח צדק (בראשית, חלק ב', עמוד רמז'):
והנה ידוע דקודם חטא עץ הדעת היה "ולא יתבוששו" – שלא היה בהיחוד והזיווג שום יצר הרע, והיה רק כמקיים מצות תפילין. ואף שהיה צריך להיות חימום ותאווה, אך החימום היה מבחינת גבורה דקדושה… וע"י חטא עץ הדעת הוא שנמשך בזה התאווה והיצר הרע, גשמיות כו', חום זר כו'.
אך יעקב תיקן את חטא עץ הדעת וגם פסקה זוהמא כו'. רק דבר אחד מצא בו, מה שנשא שתי אחיות. הגם שזה היה על דרך עובדא כמו שכתוב בזוהר (חלק ב', ראש פרשת תרומה): "…חבורא דתרי עלמין" (תרגום: חיבור של שתי עולמות), עם כל זה, כיוון שעתידה תורה לאוסרן כו', לכן על ידי זה נגע בכף ירך יעקב… וזהו עניין גיד הנשה, שבחינת גיד המחבר זו"נ (זעיר-אנפין ונוקבא)… וכן כל הגידים עניינם שמחברים העצם עם הבשר, וידוע שעצמות מן האב – דכורא (זכר), ובשר מן האם – נוקבא (נקבה)… אך גיד הנשה שנשה ממקומו, מה שהיה היחוד בקדושה ונמשך ממנו תאווה גשמית, ומההיתר יסיתנו אל האיסור כו' ח"ו. ומזה נמשך ח"ו למעלה עניין "בא נחש אל חוה" כמו שנתבאר במקום אחר. וזהו "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה"… ולעתיד לבוא שיתוקן הפגם אזי יקוים "ולא יתבוששו", ולכן "מהרה ישמע כו' קול חתן וקול כלה" כמו קודם החטא, וזהו "ולא יבושו עמי לעולם".
קישורים:
'גיד הנשה והוראתו לדורות', הרב אליהו בקשי דורון, שו"ת בנין אב, ח"ב, סי' מא'.
"דרך מצוותיך", איסור אכילת גיד הנשה, בספריית חב"ד ליובאוויטש.
מקורות נוספים:
