ד. מצות קדוש החדש

שמות יב:

ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה.

ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קנג:

היא שצונו לקדש חדשים (ס"א ולחשוב חדשים) ושנים, וזו היא מצות קדוש החדש. והוא אמרו יתעלה (שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראש חדשים". ובא הפירוש שעדות זו תהא מסורה לכם, כלומר שמצוה זו אינה מסורה לכל איש ואיש כמו שבת בראשית שכל איש ימנה ששה ימים וישבות בשביעי כשיראה כל איש ואיש גם כן הלבנה שיקבע היום ראש חדש, או ימנה ענין תורני ויקבע ראש חדש, או יעיין איחור האביב וזולתו ממה שראוי להסתכל בו ויוסיף חדש, אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם אלא בית דין הגדול לבד ובארץ ישראל לבד. ולכן בטלה הראיה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטל הקרבת הקרבנות בהעדר המקדש. ולזה כוונו וטעו המינין הנקראים קראים, וזה שורש גם כן שלא יודו גם כן זולתי מכלל הרבנים והולכים עמהם באפלה בחשכה. ודע שחשבון זה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד ובעת הצורך, ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא כמו שהתבאר בתלמוד ובזה קושי גדול וחזק. והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם שיקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן ובכאן שורש גדול, משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה, וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב, לא מפני חשבוננו נקבענו יום טוב בשום פנים אבל מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חדש או יום טוב, ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חודש או יום טוב, בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה, כמו שבא בפירוש (גמרא ראש השנה כה ע"א) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם כו' אין לי מועדות אלא אלו, כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו אנוסין אפילו מוטעין אפילו שוגגין כמו שבאה הקבלה, ואנחנו אמנם נחשב היום שקבעו הם רוצה לומר בני ארץ ישראל בו ראש חדש, כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין לא בראיה ועל קביעותם נסמוך לא על חשבוננו, אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא בעלמא, והבן זה.

ואני אוסיף לך באור. אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים, לפי שאין לנו לחשב חדשים ולעבר שנים בחוצה לארץ אלא בתנאים הנזכרים כמו שביארנו כי מציון תצא תורה. וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו באור אין ספק בו. והנה באו רמזים בכתוב יורו על שרשי המלאכה שיסמכו בהם בידיעת ראשי חדשים ועבור שנים, מזה אמרו (שמות יג, י) "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה", אמרו מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד, ואמרו מנין שאין מעברין ואין מקדשין את החדש אלא ביום תלמוד לומר (שמות יג, י) "מימים ימימה". ואמרו חדשים אתה מחשב לשנים ואי אתה מחשב ימים לשנים. ואמנם הורה שהתוספת בזה אמנם יהיה חדש שלם, ואמרו חדש ימים ימים אתה מונה לחדש ואי אתה מונה שעות לחדש, ואמרו (דברים טז, א) "שמור את חדש האביב" הורה כי שנתנו ראוי שנשמור בה פרקי השנה, ולכן תהיה שמשית. וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם בשלמות בפרק ראשון מסנהדרין ובמסכת ראש השנה וברכות. (ספר זמנים. הלכות קידוש החודש פ"א).

כדי שיעשו ישראל המועדים בזמנם

ספר החינוך:

לקדש חדשים ולעבר שנים בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש, שנאמר (שמות יב, ב) החדש הזה לכם ראש חדשים, כלומר כשתראו חדושה של לבנה תקבעו לכם ראש חדש, או אפילו לא תראוה מכיון שהיא ראויה להראות על פי החשבון המקובל.

וכן תכלול מצוה זו מצות עיבור השנה, לפי שיסוד מצות קידוש החדש, כדי שיעשו ישראל מועדי השם במועדם. וכמו כן מצות עבור השנה מזה היסוד היא. ואולם מלבד זה המקרא באו הערות בכתובי התורה יורו על מצות העיבור, והוא מה שכתוב (שם יג, י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה. וכן (דברים טז, יא) שמור את חדש האביב.

וענין המצוה כן, שבאים שני ישראלים כשרים לפני הבית דין ומעידין בפניהם שראו הלבנה בחדושה, וקובעים ראש חדש על פיהם, שאומרים, היום מקודש. וטעם שאין מצוה זו אלא בסמוכין, לפי שבא בפירוש החדש הזה לכם, גדולים וסמוכים כמותכם, (ר"ה כב, ע"א) כי למשה ואהרן נאמר. ועוד דרשו הדבר מדסמך לו דברו אל כל עדת בני ישראל (שמות יב, ג) , כלומר שיהא להם לאותן שיקדשו החדש רשות כל ישראל, כלומר חכמים גדולים שבישראל, כגון בית דין הגדול. וכן כל מי שהוא חכם גדול בישראל ונסמך בארץ ישראל, והסמיכות ידוע איך עושין אותו, יש לו רשות לעשות מצוה זו אפילו בחוצה לארץ, והוא שלא הניח כמותו בארץ, וכן מצינו (ברכות סג, ע"א) שעשו כן חנניה בן אחי רבי יהושע ועקיבה בן יוסף שהיו בענין זה. אבל בלתי תנאים אלו אין רשות לשום אדם מישראל לקבע חדשים ולעבר שנים.

ואם תשאל, אם כן היאך אנו עושין היום, שאין לנו חכמים סמוכין. דע שכך קבלנו שר' הלל הנשיא בנו של ר' יהודה הנשיא, שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ, והוא החכם שתקן לנו חשבון העיבור, הוא קידש חדשים ועיבר שנים העתידים לבוא עד שיבוא אליהו, ועל זה אנו סומכים היום.

זה שאמרנו הוא על דעת הרמב"ם ז"ל. והרמב"ן ז"ל (בספה"מ מ"ע קנג) יחשוב קידוש החודש מצוה אחת ועיבור שנים מצוה אחת, וראיותיו בספר המצוות שלו. וכן בעל הלכות גם כן. והפסוק המורה על מצות העיבור, כלומר שנחשוב התקופות כדי שנעשה המועדים בזמן הקבוע להם, הוא, ושמרת את החקה הזאת למועדה (שמות יג, י). וכן, שמור את חדש האביב (דברים טז, א). כמו שכתבנו.

משרשי מצוה זו, כדי שיעשו ישראל מועדי השם בזמנן, שהשם יתברך צוה לעשות פסח בזמן שהתבואה באביב, כמו שכתוב (שם) שמור את חדש האביב ועשית פסח, וחג הסוכות בזמן האסיף, כמו שכתוב (שמות לד, כב) וחג האסיף תקופת השנה. ואלולי עיבור השנים, יבאו המועדים שלא בזמנים אלו, לפי שישראל מחשבים חדשיהם ומועדיהם לימי שנת הלבנה, שהם שנ"ד יום, ח' שעות, תתע"ו חלקים, והיא חסרה משנת החמה י' ימים, כ"א שעות, ר"ד חלקים, סימן יכ"א ר"ד. ובישול התבואות והפירות בכחה של חמה, נמצא שאלולי העיבור, שאנו משוים בו שנות הלבנה בשנות החמה, לא יבוא הפסח בזמן האביב והסוכות בזמן האסיף. ונתקן הדבר להעשות בגדולי הדור, לפי שהוא ענין חכמה גדולה, גם יאמרו כי ממנו יוודע מקרה השנה בתבואות, ואין ראוי למסרו אלא לגדולים וחסידים.

דיני המצוה, כגון חקירת עדות החדש, ואיום העדים לפעמים, ודין חלול שבת בעדות זו כיצד, ועל מה מעברין את השנה ועל מה אין מעברין אותה, ואי זה חדש היו מעברין והוא אדר, וכמו שדרשו ז"ל: ושמרת את החקה הזאת למועדה, מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד. ועוד דרשו ז"ל (סנהדרין י, ע"ב) בפסוק זה, מנין שאין מעברין את החדש אלא ביום תלמוד לומר, מימים ימימה. ועוד דרשו ז"ל (מגילה ה, ע"א) לחדשי השנה, חדשים אתה מחשב לשנה ואי אתה מחשב ימים. ועוד אמרו בענין זה, (מגילה שם) חדש ימים, ימים אתה מחשב לחדש ואי אתה מחשב שעות, ויתר פרטיה מבוארים במסכת ראש השנה (יח, ע"א ואילך) ובפרק א' של סנהדרין (י, ע"ב ואילך) ובברכות (סג, ע"א) כמו כן.

ונוהגת בכל מקום, ובכל זמן שיהיו לנו חכמים סמוכים בתנאים שכתבנו, ועובר עליה ולא עשאה, אם הוא חכם שראוי לה, ביטל עשה וענשו גדול מאד, שגורם קלקול המועדות, ועכשיו בעונותינו שאין אנו מעברין שנים על פי סמוכים, אנו סומכים בחשבוננו על החשבון המקובל מרבי הלל, כמו שאמרנו.

[וכן כתב האבן עזרא; לקח טוב; רלב"ג]

לזכור נס יציאת מצרים כל השנה

פירוש הרמב"ן על התורה (שמות יב, ב):

וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים – שימנו אותו ישראל חדש ראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר. ועל כן אין לחדשים שם בתורה, אלא יאמר: בחדש השלישי (שמות יט, א), ואומר: ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן (במדבר י, יא), ובחדש השביעי באחד לחדש וגו׳ (במדבר כט, א), וכן כולם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותנו ממנו אחד בשבת ושני בשבת, כאשר אפרש (שמות כ, ז), כך הזכירה ביציאת מצרים במנותנו החדש הראשון והחדש השני והשלישי לגאולתנו, שאין המנין לשנה, שהרי תחלת שנותינו מתשרי, דכתיב: וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד, כב), וכתיב: בצאת השנה (שמות כג, טז), אם כן כשנקרא לחדש ניסן ראשון ולתישרי שביעי, פתרונו ראשון לגאולה ושביעי אליה, וזה טעם ראשון הוא לכם, שאיננו ראשון בשנה, אבל הוא ראשון לשם שנקרא לו לזכרון גאולתנו.
וכבר הזכירו רבותינו זה הענין, ואמרו שמות חדשים עלו עמנו מבבל (ירושלמי ר״ה א, ע"ב; בראשית רבה מח, ט), כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו, והסבה בזה, כי מתחלה היה מנינם זכר ליציאת מצרים, אבל כאשר עלינו מבבל ונתקיים מה שאמר הכתוב: לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון (ירמיהו טז, יד-טו; ירמיהו כג, ז-ח), חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל, להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השם. [כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים, ולא ימצאו רק בספרי נביאי בבל (זכריה א, ז; עזרא ו, טו; נחמיה א, א) ובמגלת אסתר (אסתר ג, ז). ולכן אומר הכתוב: בחדש הראשון הוא חדש ניסן (אסתר ג, ז), כמו הפיל פור הוא הגורל (אסתר ג, ז). ועוד היום גוים בארץ פרס ומדי כך הם קוראים אותם: ניסן ותשרי וכלם, כמונו. והנה] (ו)נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה.

[וכן כתב הבכור שור; חזקוני; טור הארוך; כלי יקר; שד"ל; וכעין זה כתב רבי עובדיה ספורנו]

הרחקה מחוקי מצרים

צרור המור (שם):

…וכן רמז החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם. להרחיקם מחוקי מצרים. כי מצאתי כתוב כי בעבודת המצריים בחלק עבודת החדשים כתוב שהמצריים אז מונין החדשים וקוראים אותם בשמות עבודתם. והחדש להם ועבודתו הוא בהיות הלבנה בשלימות אורה ובתקפה. מאז מתחילין ומונין החדש ממלוי למלוי. ומתחילין מנין החדשים מעת הכנסת השמש בראש מזל טלה. והוא החדש שכולו חג להם ועושין לו כבוד בעבודתם מכל החדשים.

וראשית כל דבר רצה הקב״ה לזכות לישראל, ולטהרם ולהסירם מחוקיהם והתחיל החדש הזה לכם ראש חדשים. הם מתחילין ממילוי הירח ותוקף אורה, אתם מתחילין החדש בעת מולדתה. הם לקחו הטלה לממונה עליהם ובעבורו אין אוכלים בשר. אתם תקחו אותו לשוחטו ולצלותו ולאכול את בשרו ולשרוף את הנותר. הם מקטרים אליו בריחות ומרקדים לפניו. ואתם תתנו דמו במשקוף כדי שיהיה נראה, ולצלות בשרו כדי שיריחו ריחו, ולאכול בשרו על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל זה כדי להרחיקם מהם ולהקריבם אל עבודתו יתברך.

ואולי שעל זאת הכוונה בעצמה צוה לעשות העבודה הזאת במילוי הירח. עת תוקף שמחתם והקרבתם למזל טלה הממונה עליהם. ואז צוה לשוחטו ולצלותו ולשרוף הנותר. וזהו פסח הוא לה׳. לשם ה׳. ולא לשם זולתו מהעליונים. וכן בעשור לחדש הוא היום שהמצריים מתחילין לעבוד עבודת הטלה. ולקרוא דרור לכל עבד ולכל מלאכה. כל הימים ההם עד סוף החדש הם להם לששון. ולטלה הם מקריבין. ולצורתו הבשריית הם משתחוים. וסומכין עליו את ידיהם ונושקין את ידיהם. ואחרים נושקין ידי הסומכין. כל זה כתוב בספר הנזכר. ולכן בעת ההיא רצה אלהינו להשפילם ולהכניעם. ושיקחו להם ויקשרוהו בכרעי מטתם עד יום השחיטה. ואז המית השם את בכוריהם. שבימים ההם הם היותר נכבדים מהם. הם הכהנים העובדים וכל האנשים והנשים נושקים ידיהם עד אביהם. והיו להם כל החדש ההוא לאלהים. עד כאן.

[וכעין זה כתב הכלי יקר בפירוש שני]

למען חידוש מוסרי ורוחני של ישראל

הרש"ר הירש על התורה (שם, א):

בארץ מצרים – עוד בהיותם במצרים, מינה ה׳ את משה ואהרן לשליחות חדשה עבור עמם שלהם, אשר הצלחתה חייבת הייתה להיות בטוחה יותר. עד כה היו משה ואהרן שלוחי ה׳ אל פרעה למען ישראל. מכאן ואילך, הם יהיו שלוחי ה׳ אל ישראל, ושליחות חדשה זו הייתה קשורה בקשר הדוק לשליחותם אל פרעה. עד עתה היה תפקידם לעשות אותות ומופתים במצרים, ולהשיב למִצְרִים את מה שאבד להם לגמרי: הכרת החובות לאלקים ולאדם. דבר זה היה אמור להיעשות על ידי הפניית תשומת הלב לתופעות בטבע, המגלות את ה׳ ומעוררות את הרגשות האנושיים; ובאמצעות תופעות אלה, להשתדל ליצור שינוי, התחדשות ולידה מחדש בלב פרעה. אבל האיוולת וההשחתה שלטו כבר בלב זה, בעוצמה רבה מדי, ולזמן ארוך מדי, ורק תחת רושם האימה והפחד, ניתן היה להכניעו לרצון ה׳. אך משסרה מעליו אימה זו, נותר לב פרעה עיקש וללא שינוי, כפי שהיה.

ובכדי למנוע את האיוולת וההשחתה, אשר אינן נסוגות אף מפני אותות נוראים ומופתי פורענות, מלהשתרש בעמו המתהווה, החל עתה ה׳ לצור את הצורה הפנימית של עמו על ידי קביעת ״אות״. אות זה, החוזר במועדים קבועים, יחזור ויפנה תמיד מחדש את תשומת לבם אל ה׳, יקרא להם כל הזמן להתחדשות תמידית מתוך ליל האיוולת וההשחתה; ובכך יבטיח חיוּת נצחית לאמת ולטהרה, כדי שישראל יהיו מוגנים לנצח מהתרדמת המוסרית והרוחנית ששררה במצרים.

החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה – כדרך שה׳ היפנה את מבטו של נח מן הארץ שניתנה לו מחדש אל השמים, הראה לו את הקשת, ואמר ״זאת אות הברית" (בראשית ט, יב – יז), הווי אומר: זהו האות של בריתי עם ארצו של האדם אשר הוענקה לו למען עתיד חדש; כך גם במצרים, על סף עתיד יהודי חדש, קרא ה׳ למשה ואהרן, הראה להם את חצי־הסהר המכסיף של הלבנה החדשה, ואמר: ״החדש הזה לכם ראש חדשים״, הווי אומר: ״התחדשות זו תהיה לכם ראשית של חודשים חדשים״ (באופן מילולי: ״תחילתן של התחדשויות״), והחודש המתחיל עתה עם הלבנה החדשה הזאת – ״ראשון הוא לכם לחדשי השנה״…

…נמצא, שקידוש החודש היהודי הוא "מוסד" למען חידוש נעורים מוסרי ורוחני של ישראל, אשר ישראל צריכים תמיד לשאוף להגיע אליו מחדש לעתים קבועות, ושישיגו אותו על ידי מפגשם המחודש עם ה'. חז"ל כללו את תמצית כל הרעיון הזה בדרשתם: "החדש הזה לכם" – התחדשות זו של הלבנה נועדה להיות הדוגמא שלכם (עיין שמות רבה טו, כז בסוף)…

…כך, גם משמעותו של ראש חודש – אשר מוצאת את ביטויה היחיד בקרבן מוסף – מרוכזת בעיקר בתפקיד הנרמז בשעיר ראש חודש: "לכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף" (עיין שבועות ב ע"א. ט ע"א-ב). כלומר, לפעול נגד התנכרותנו לכל הקדוש. אותה התנכרות שאנו נופלים לתוכה שלא ביודעים, ושאף איננו מוּדָעִים אליה. ללא מפגש מחודש זה עם ה' החוזר ושב לאורך כל חיינו, ומבלי הקבלה החוזרת ונשנית של קרני אור וחום רוח ה', היינו נסוגים ומתרחקים עוד ועוד מה' בדרך חיינו. ולמרות שאולי לא נדע זאת – הרי שפנימיותנו תהיה מסוגלת פחות ופחות לקבל את אור רוחו של ה', ותיעשה יותר ויותר חשוכה; עד שלבותינו ייהפכו לחזקים וכבדים כל־כך כלבו של פרעה, ואפילו אותות מבהילים ומופתים מכאיבים, לא יוכלו לרענן ולהחיות מחדש את עצמיותנו הפנימית.

התקרבות לבורא מתוך בחירה הדדית

עצם התהליך של קידוש החודש, מוציא "מוסד" זה מתחום התהילה וההלל לתופעות השמים הטבעיות, ומטביע בו חותם מובהק של יחסים אנושיים חברתיים. אופיו של התהליך הוא "משפט", ולכן אפשר לעשותו רק ביום, ובניגוד לדיני ממונות, הרי כל שלביו כולל גמר הדין, חייבים להיערך ביום (עיין ראש השנה כה ע"ב). אפשר לעשותו רק בבית דין של שלושה, ושוב, בשונה מדיני ממונות, אין לזה כל יוצא מן הכלל (שם). ובעוד שכדי לברר כל מצב מציאותי די בעד אחד – "עד אחד נאמן באיסורים" (גיטין ב ע"ב) – הרי שכאן נדרשים שני עדים, כמו בכל המקרים הנוגעים ליחסים אישיים [דיני ממונות ודבר שבערווה] (עיין ראש השנה כב ע"א)…

…אם נדבר בלשון בני אדם, על התוועדות זו לבוא מתוך רצון חפשי משני הצדדים, אַל לה להידמות לאדון המצווה על עבדיו לבוא לפניו. ה' הוא החָפֵץ שעמו יבוא אליו. משום כך הוא מציין רק באופן כללי את עת בואם אליו, ונותן לפניהם מרחב מסוים, שבתוכו יוכלו הם עצמם לקבוע את התאריך המדויק להתוועדות, כך שזמן ההתוועדות יבוא מתוך בחירה הדדית.
יש לשים לב היטב לכך: הפגישה תבוא מתוך בחירה הדדית! אם ראשי חודשינו, וימי החגים הבאים בעקבותיהם, יהיו קשורים במדויק לתקופות אסטרונומיות של מהלכי הכוכבים, כך שמחזור הלבנה יקבע מאליו את ה"מועד" וה"מועדים", הרי שאנו ואלקינו נהיה כבולים, כביכול, על ידי המחזור העיוור והבלתי משתנה של הטבע. ובאופן זה, מועד ראש החודש שלנו היה מעניק סיוע חשוב לעבודה הזרה של כת פולחן הטבע.
אולם לא יהיה כזאת. אכן, יש להיאבק בכל הכח והעוצמה ברעיון תעתועים מסוכן זה, העולה כה בנקל בדעתנו. לא מפגש הגופים השמימיים והארתה המחודשת של הלבנה על ידי החמה, הם שיוצרים את התחלת החודש ולא על תופעה טבעית זו חוגגים את ראש החודש. אלא בכל פעם שהלבנה מתאחדת מחדש עם החמה ומקבלת ממנה אור חדש, רוצה ה' שעמו ימצאו את דרכם לשוב אליו, כדי שאורו ישוב ויזרח עליהם. ואין זה משנה היכן הם יהיו או דרך אלו תקופות חושך יהיה עליהם לעבור במהלך ההיסטוריה. המפגש בין הלבנה והחמה אינו אלא סמל ועילה לאיחודנו המחודש עם ה', התחדשות הלבנה היא סמל ועילה להתחדשותנו. "מועד" פירושו "התוועדות, פגישה", פשוטו כמשמעו.
לכן, לא התופעה האסטרונומית ואף לא החישובים האסטרונומיים, הם היוצרים את ה"חודש" שלנו וקובעים את יום ה"מועד" שלנו, מפגשנו עם ה' אלא אנו עצמנו, באמצעות נציגי כלל הציבור שלנו…

…לכן, "בארץ מצרים" (פסוק א), בארץ של אלילות רצופה ללא פשרות, שבה הגיע חוסר־גמישות אלילי זה אל תוך המבנה החברתי של המדינה עצמה, תוך שהיא יוצרת את כבלי שיטת המעמדות, במצרים, קרא ה' למנהיגיהם לעתיד של עמו, הראה להם את סהר הלבנה הנאבק לצאת מאפלה לאור חדש, ואמר: "זאת תהיה הדוגמה שלכם!" כשם שהלבנה מתחדשת על פי חוקי הטבע, כך גם עליכם להתחדש, אך מרצונכם החפשי. כל פעם שמופיעה הלבנה החדשה, תנו לה להזכיר לכם, לחדש את נעוריכם מתוך רצונכם החופשי. וכפי שאני מחדש אתכם, ואתם מחדשים את עצמכם, כך תחלפו כלבנה דרך שמֵי הלילה של האומות. ובכל מקום בו תעברו, תכריזו את בשורת ה"חידוש": תורת האלקים הבורא בחירות, והמנהיג בני אדם לחירות; ותורת האדם, אשר על ידי האלקים הזה נעשה לבעל חירות מוסרית, ולאדון על גורלו.

ישראל למעלה מן הטבע

שם משמואל, בראשית חנוכה, שנת תרפ"א:

ונראה דהנה החמה אין לה חידוש והיא הולכת תמיד במסלול אחד בלי שינוי, וכל שינוי העתים הוא רק מחמת חילוף המקומות המקבלים את מאור השמש, אבל הלבנה יש בה חידוש. דוגמא זו היא ההפרש בין חכמת ישראל לחכמת יונים. שחכמת ישראל מגיעה עד למעלה כמו שכתוב (משלי ב'): "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", ומאחר שהם דבוקים במקור החכמה ע"כ חכמתם כמעיין היוצא ממקור מוצא מים הניתוסף ומתחדש בכל עת, וע"כ יש בהם חידוש וכמו שכתוב (שם ה'): "דדיה ירווך בכל עת", ואמרו ז"ל (עירובין נ"ד ב): "מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם.

ועל זה מורה מצות קידוש החודש שכל ענין ישראל הוא למעלה מהטבע, וע"כ יש בהם ענין חידוש.

קבלת מוחין חדשים בספירת המלכות

דרך מצוותיך – מצוות קידוש החודש (עמוד סט'):

הנה ענין קדוש החודש, הוא עליית המלכות, הנקרא חודש, באור אבא שנקרא קדש העליון. כי קדש לשון הבדלה. ולפי שבחכמה הוא התלבשות אור אין סוף, שהוא מובדל מכל הנמצאים ואינו מערכם ומהותם כלל, לכך נקראת החכמה גם כן קדש.

וקידוש החדש, שהחודש מתקדש גם כן, היינו עליית המלכות לקבל מאור אבא.

וביאור הדבר, יובן על פי מה שנתבאר במקום אחר, בפירוש הפסוק "והיה מדי חדש בחדשו וגו'" (ישעיה סו, כג) שנדפס בסידור, בהפרש שבין שבת לראש חודש. שיש מעלה בראש חודש מה שאינו בשבת. והוא שבראש חודש, עולה המלכות לקבל מאור אבא שלא על ידי זעיר אנפין….כי הנה המלכות היא דבר ה', וידוע שהדבור הוא הנקרא עלמא דאתגלייא, על שם שמגלה המדות. כמו אם יאהב אדם לזולתו, יהיה דיבורו עמו דברי אהבה וחיבה, ונמצא מתגלה האהבה על ידי הדבור. וכן התפארות שיש בלבו יגלנה על ידי הדבור כו'. ונמצא המדות הם המקורים, והדבור בחינת מקבל מהם, ומצד עצמו לית ליה מגרמיה כלום (תרגום: אין לו מעצמו כלום).

והנה יש עוד בחינה בדבור נעלה מזה, והוא כאשר אינו בחינת מקבל כלל מהמדות, כי אם שמקבל מן השכל. כמו כשמדבר דברי חכמה ושכל, שאין למדות שייכות לדבור זה כלל. אלא השכל הוא מקורו, שנובע גילויו בדיבור, וכמו שהשכל הוא מקור למדות, כן הוא מקור לדבור. והרי אז הדבור עם המדות בהשוואה אחת, ומקור אחד לשניהן…. שהדבור מקבל מעצמות חכמה עליונה שלא על ידי התלבשותה במדות, ואז הדבור בבחינת ביטול יותר מעת קבלתו מן המדות. כי כשמקבל מן המדות הוא בחינת יש ודבר, כי האהבה בחינת יש וכל שכן כשמתגלים בדבור. אבל כשמקבל מן החכמה הוא בבחינת ביטול. כי החכמה היא בחינת אין, וכשהדבור מקבל ממנו צריך להיות גם כן בחינת אין. וכמאמר "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט, יז) – בנחת ובקרירות, בביטול מציאותו, ולא כשהוא בבחינת יש. ובעבודת ה', הוא העסק בדבר ה' זו הלכה, שאינו מדבר מצד עצמו, אלא מה ששם ה' בפיו. כמו שכתוב "ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך"(ישעיה נט, כא). וכמאמר המגיד להבית יוסף – "אני המשנה המדברת בפיך".

וכמו כן למעלה בראש חודש, מקבלת המלכות, שהיא דבר ה', מן השכל והחכמה. ומדברת מה שהושם בה מחכמתו יתברך, ואז הדבור בבחי' ביטול כו'. וזהו שנקרא ראש חדש על שם התחדשות מוחין חדשים מחכמתו יתברך בעולם הדבור.

והנה יש בזה גם כן העלאה והמשכה. פירוש ההעלאה, הוא מה שהדבור עולה ונכלל בהחכמה תחלה, ואחר כך ההמשכה הוא גילוי החכמה בדבור. כי כשהדבור בבחינת יש, אי אפשר לו לקבל מאור החכמה, אלא על ידי שמתבטל תחלה. והוא כמו על דרך משל באדם המדבר, וכשצריך לגלות עמקות השכל בדבור, אזי הוא פוסק מלדבר ומעמיק בשכלו איך לדבר. והוא ענין עליית הדבור בחכמה.… וזהו ענין קידוש החדש שהוא העלאת המלכות. כי הנה באמצע החדש, הלבנה מליאה בבחינת יש ודבר,ואז היא רחוקה מהשמש. אבל כשנסתרת בסוף חודש ובעת המולד, היא נקודה קטנה בבחינת ביטול. שאז עולת לקבל מהשמש, ואור השמש מאיר עליה בעת המולד הוא אור אבא, שצריך להיות על ידי ביטול הדיבור דווקא כנ"ל".

מדוע קידוש החודש על ידי בית הדין

דרך מצוותיך – קידוש החודש (עמוד סט' עמוד ב' וע' עמוד א'):

והעלאה זו הוא על ידי בית דין המקדשים את החדש, סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום. וראש בית דין אומר מקודש מקודש, ובאמירתו זאת מתקדש החדש, ועולת המלכות באור אבא.

והענין, כי הסמיכה ענינה המשכת הארה מהמסמיך אל הנסמך. ולכן כשהבית דין סמוכים, הרי יש בהם הארת משה שהוא יסוד אבא. ואף על פי שנמשכה דרך כמה השתלשלות – ממשה ליהושע וכו', מכל מקום, יש קשר וחיבור למוסמך האחרון עם משה. ולזאת כשהוא אומר מקודש, הוא נותן סמיכה מיסוד אבא, להעלות מדת מלכותו יתברך הנקראת חודש באור אבא. וזולת זה, אם היה איש אחר אומר מקודש לא יועיל כלום. כי אי אפשר לו להעלות את המלכות באור אבא, מאחר שאינו מוסמך מיסוד אבא כנ"ל, ואז אין חדשו חדש כו'. מה שאין כן בשבת בראשית, שעליית המלכות בשבת הוא ממילא בלא פעולתינו. כי שבת מיקדשא וקיימא (תרגום:מקודשת ועומדת), מטעם כי בו שבת הוא יתברך מעשייתו העולם בששת ימי בראשית מאין ליש, ובשבת הוא נח ושובת מלדבר מילין דהדיוטא יהי אור יהי רקיע וכו'…. אבל עליית המלכות שבראש חודש, הוא על ידינו דווקא, במה שראש בית דין אומר מקודש. ולכן אם ימנה אחד או רבים זולת הבית דין ראש חודש, אינו כלום. כי אינו חודש באמת, לצד שלא נעשית עליית המלכות על ידם, זולתי על ידי המוסמך דווקא.

וגם צריך להיות הראש בית דין מקודש בפה דווקא, כי הדבור שרשו בפנימיות אור אבא, דאבא יסד ברתא (תרגום: אבא יסד בת), כידוע דמהבל הדבור נעשה אור מקיף כו'. ולפי שכל ההעלאות צריכות להיות על ידי הגבורות דווקא, ולא על ידי החסדים, כי מטבע החסד להשפיע ולירד כמים ממעלה למטה, אבל האש שהוא מבחינת גבורה טבעו לעלות…. לכן גם לצורך העלאה זו, דקידוש החדש, צריך להיות בית דין דוקא, שהוא מבחינת דין וגבורה…. והנה על שם מדת גבורה דעתיק יומין שמתלבשת בחכמה, נקראים הסמוכים "בית דין". ומחמת בחינת גבורה שבהם, יש בהם כח להעלות המלכות באור אבא. שכל ההעלאות הוא על ידי הגבורה, וזה סוד מקודש החדש כנ"ל".

הסיבה שמספיק שני עדים כשרים ולא צריכים תלמידי חכמים

דרך מצוותיך – קידוש החודש (עמוד ע'):

"והנה בזמן שהיו מקדשים החדש על פי הראיה, היו צריכים להיות שני עדים כשרים מעידים על ראיית הלבנה.

אך אין צריך שיהיו סמוכים, ולא אפילו שיהיו תלמידי חכמים, אלא גם ב' הדיוטות כשרים לזה. והענין, כי הראיה נמשכת מן החכמה. כמאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד" (מסכת תמיד עמוד ל"ב עמוד א'), תלה הראיה בחכמה. וכן מזה הטעם, נקראו החכמים עיני העדה.

והטעם הוא, שרוחנית כח הראיה נמשך מן החכמה שבנפש. כי החכמה היא בחינת ראיה רוחניות, שהרי מהות השכל הוא להשיג דבר זולתו איך ומה הוא. והרי זה בדוגמת הראיה, שענינה גם כן לתפוס ולהכיר דבר מה.

ולכן כתיב "הכסיל בחשך הולך" (קהלת ב, יד), כלומר שמי שהוא נעדר כח השכל, הוא כמי שהולך בחשך ואינו רואה כלום מה בבית. כך זה שאין לו שכל, אי אפשר לו לראות ראיה רוחנית, והראיה גשמיות שבעינים נמשכת מן החכמה. אלא שהיא מבחינת חיצוניות השכל. כידוע בספרי הטבע, שהראיה בעינים נמשכת מחיצוניות המוח שבראש. ובלשון הקבלה, הוא נצח והוד דאבא, שהם בחינת תרין עיינין (תרגום: שתי עיינים). וידוע דנצח והוד הם בחינת חיצוניות המדות, ונקראים ערבי נחל שאין בהם לא טעם ולא ריח וכמבואר אצלינו מצוה ג' בענין ירך יעקב.

לכן גם שני הדיוטות כשירים להיות עדים, לומר שהם ראו מולד הלבנה. כי עם היותם מבחינת חיצוניות, הרי כך היא המדה למעלה, שנצח והוד דאבא, שהם בחינת חיצוניות, מהם נמשך הראיה על בחינת המלכות הנקראת לבנה, שיוכלו על ידי זה להעלותה לבחינת עצמיות אור אבא. והוא במה שאומר הראש בית דין אחר כך – "מקודש מקודש". כי זהו עיקר העלאת המלכות בקדש העליון דאור אבא, מה שאין כן העדות די בהדיוטות, שאין זה אלא כמו הכנה בשביל ההעלאה. אבל לקדשה ממש, צריך להיות סמוכים דייקא, מבחינת יסוד אבא שהוא הארת פנימיות אור אבא כמו שנתבאר במקום אחר…."

סוד ברכת הלבנה – המשכת האלוקות אלינו

דרך מצוותיך – קידוש החודש (ע' עמוד ב'):

"ואחר כל הנ"ל יובן גם כן ענין ברכת הלבנה, שצריך לברך עליה כל חודש, ברוך אתה ה' מחדש חדשים. כידוע בדברי רז"ל בסנהדרין (מ"ב עמוד א') שאמרו שהוא כאילו מקביל פני השכינה. ועיקר מצות הברכה, הוא מן ז' ימים אחר המולד ואילך.

והענין, כי יש הפרש בין קדושה לברכה. כי הקדושה היא העלאה ממטה למעלה, שהרי קדושה לשון הבדלה. וזהו גם כן פירוש קדש שאנו אומרים עליו יתברך, לומר שהוא מובדל מהעולמות. ועם היותו מחיה אותם, אינו מעורבב עמם להיות כח בגוף ח"ו, אלא מובדל ומתנשא מהם ומקיף עליהם. ועל ידי הקפה זו הוא מחיה אותם, והארה בעלמא מתלבשת בהם, מה שאין ערוך לעצמיותו כו' כמו שנתבאר כל זה במקום אחר. אבל הברכה, ענינה המשכה ממעלה למטה. כמו ענין בריכה, שהוא קבוץ מהמשכת מים. וגם עליו יתברך אנו אומרים ברוך, כלומר שאנו ממשיכים גילוי הארה ממנו יתברך, הקדושה ומובדלת מהעולמות, שמכל מקום תאיר בהם ותתגלה להם על ידי המצוות. וזהו פירוש הקדוש ברוך הוא, שהוא קדוש ואנו ממשיכים להיות ברוך…. וכמו מי שרוצה להמשיך מן המעין לשדות, שמתחלה עושה בריכה שיתקבץ מי המעין לתוכה, ומשם הוא ממשיך בחפירות למקומות המצטרכים כפי המדה הראויה. וכמו כן בענין הלבנה, שמצוותה גם כן ב' דברים אלו – קידוש החדש מתחלה ואחר כך ברכת הלבנה. שהקידוש ענינו, ההעלאה של המלכות בקדושה העליונה דאור אין סוף שבחכמה, על ידי סמוכים דוקא כנ"ל. ואחר שנתקדשה אנו ממשיכים אותה, להאיר הארה זו דאור אין סוף ברוך הוא אלינו, והיינו על ידי הברכה, כי איהי ברכה. וזהו שאמרו רז"ל – "כאלו מקבל פני שכינה", כי היא שוכנת בתחתונים, והוא סוד המשכת האלהות כנ"ל.

ולכן צריך להיות אחר ז' ימים, משום שבז' ימים אלו שאחר המולד, קבלה ההארה מכל ז' ספירות דאור אבא…. ואחר שקבלה האור הזה אנו מברכים אותה להמשיך כל זה למטה, ודי למבין".

מדוע קידוש החודש היא המצווה הראשונה שצֻוו בה ישראל

ליקוטי שיחות חלק כא מתורגם פרשת בא שיחה ב':

"החודש הזה לכם" – היא המטרה והתכלית של התורה והמצוות, ולכן היא מבוארת ומובאת כהקדמה לכל המצוות, כמצווה ראשונה; תכלית התורה ומצוות היא, שישראל יגרמו לחידוש בבריאה…. וזהו הרמז בפסוק "החודש הזה לכם": חודש מלשון חידוש. הכוח של חידוש ניתן לישראל, "לכם" – שעל ידי התורה ומצוות הם הופכים את העולם לדירה לו יתברך.

הכנסת קדושה במימד הזמן

ליקוטי שיחות חלק כו מתורגם פרשת בא שיחה א':

"…. על מצווה זו אומר רש"י…. "שלא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל"….ויש לומר, שההסבר לכך הוא: מצוות התורה הן כדי ליצור קדושה בעולם. וזהו העיקר של כל המצוות: לוקחים חפצא של העולם והופכים אותו לחפצא של מצווה, עד שהוא נעשה עניין של קדושה.

וזוהי גם המשמעות של קידוש החודש – בית דין מקדש יום מסויים (חפצא) להיות ראש חודש, לא יום מעשה, ולהקריב קרבן מיוחד וכו'…. ויש לומר, שמשום כך זוהי מצווה ראשונה… שגם במהותה ובדרגתה מצווה זו היא 'ראשונה'.

בפנימיות העניינים: אמנם גדרי העולם נקבעים בשתי ההגדרות, של זמן ושל מקום, וזמן קשור למקום. אך בסדר הקדימה הזמן הוא לפני המקום…. כלומר המציאות הראשונה בעולם, שממנה התחיל כל הנמצאים, היא המציאות של זמן…. ולפיכך קידוש החודש הוא מצווה ראשונה, שכן תחילה מכניס בית הדין קדושה בזמן שהוא התחלת המציאות, ולאחר מכן בא מעשה האדם, הפועל בחפצי העולם, שהם עניין של מקום".

חיזוק האמונה באמיתת התורה שבעל פה

ליקוטי שיחות חלק כו מתורגם פרשת בא שיחה א':

"האבן עזרא מתעכב בפרשתנו על כך ש"משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים, ואם לא נמצא האביב מה נעשה. ויש לתמוה מזה תמיה גדולה – איך פירש דיני כל נגעי המצורע שהוא באדם אחד, ולא יעמוד בכל זמן. והניח דבר המועדים, שכל ישראל חייבים לשמרה בכל זמן, ויש כרת על אכילת חמץ בפסח ועל אכילת יום כיפורים".

והוא מסביר, ש"זה לאות כי סמך על קריאת בית דין בכל דור ודור". כלומר שממצוות קידוש החודש יש אות, הוכחה ברורה וגלויה, שהתורה בפירוש ניתנה. שהתורה שבעל פה, אשר גילו החכמים שבכל הדורות, היא אחת עם התורה שבכתב….כך גם מדגישה מצוות קידוש החודש שהתורה היא "בעלת הבית" על העולם. כדברי חז"ל הידועים על הפסוק "אקרא לאלוקים עליון לא-ל גומר עלי (תהילים נז, ג') – "בת שלוש שנים ויום אחד ונמלכו בית דין לעברו, הבתולין חוזרין, ואם לאו אין הבתולין חוזרין (גמרא ירושלמי מסכת כתובות פרק א' הלכה ב')". ולכן מצוות קידוש החודש היא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל….כי ממנה לומדים את היסוד של נתינת התורה – האמונה באמיתותה של התורה שבעל פה, ואת תוקפה של המצוות בכלל, שבהן הכוח לשנות את הטבע וסדרי העולם".


קישורים:

דרך מצוותיך, מצוות קידוש החודש, בספריית חב"ד ליובאוויטש.

מקורות נוספים:

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

לא נמצאו מאמרים קשורים
דילוג לתוכן