שמות כב:
יג וְכִי-יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ-מֵת בְּעָלָיו אֵין-עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם.
יד אִם-בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם אִם-שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רמד:
היא שצונו בדין שואל. והוא אמרו יתברך "וכי ישאל איש מעם רעהו". וכבר התבארו דקדוקי דין זה בפ"ח ממציעא וח' משבועות.
ספר החינוך:
לדון בדין השואל, כלומר אדם ששאל מחברו שום חפץ או בהמה, והשאלה היא בלא שכר כלל אלא שנתחסד עמו לעשות לו טובה זו, ואחר כך אם נפל מחלקת ביניהם על הדבר, שנדון ביניהם הדין, שנאמר על זה כמו שכתוב בפרשה זו (שמות כב, יג) "וכי ישאל איש מעם רעהו" וגו. ובדין השואל חייבה התורה אפילו האנסין לפי שבאחריותו היא אחר ששאלה ולא הוציא עליה דבר משלו, והרי זה כעין לווה מעות שאם נאנסו ממנו לא יפטר מן המלןוה בטענת אנס. ועל ענין שאלה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט שהתורה לא חיבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא שם ישמר הוא את שלו ואל על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים מכיון שהיו שם בשעת שאלה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה הורה לתת הדברים לשעורין ולומר אם ישהו שם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חייב, וצוותה התורה דרך כלל דכל שהבעלים שם בשעת שאלה, יהא פטור. וזהו הטעם שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ צה, ע"ב) שאם היה עמו בשעת שאלה אף על פי שלא היה עמו בשעת שבורה ומתה פטור. אבל היה עמו בשעת שבורה ומתה ולא היה עמו בשעת שאלה חיב, כי בתחלת המעשה הענין תלוי. וזה הטעם בעצמו מספיק לנו בשכירות הבעלים שגם כן פטור.
דיני המצוה, מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ צו, ע"ב) שאם מתה הבהמה מחמת מלאכה וכן אם נשבר הכלי מחמת המלאכה שפטור, ואם שנה מן הדרך שצווהו הבעלים אפילו מתה מחמת המלאכה שחיב, ואם (שם פג, ע"א) הוליכה במקום שהרואים מצויים, חיב להביא ראיה על טענתו שטען שמחמת מלאכה מתה, וכשמשלם מי שחייב לשלם שמין (שם צז, ע"א) לו תשלומין כמו בנזקין, ושחיב השואל במזונותיה משמשכה (כתובות לד, ע"ב) עד סוף השאלה, ודין (שם) הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה, ודין האומר לחבדו השאילני דבר פלוני בטובתך (ב"מ קג, ע"א) שמשתמש בו לעולם ומחזיר לו שבריו. והשואל סתם לכמה זמן משמע, והחלוק שיש בדברים רבים בענין זה, ואי זה רב נשאל לתלמידיו (שם צז, ע"א) ואי זהו שהם שאולים לו, ודין האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, והשואל מן האשה ונשאל לבעלה, או השואל מאשתו, ושתפין ששאלו זה מזה או מאחר ונשאל לאחד מהם, ודיני השואל פרה ושלחה המשאיל במצות השואל או שלא במצותו. ומה שאמרו שאין השואל רשאי להשאיל, ויתר פרטיה, מבארים במציעא פרק שמיני, ובשבועות גם כן פרק שמיני
ונוהגת בזכרים, שעליהם לעשות דין. ובית דין העובד עליה ולא דן, בטל עשה.
אם בעליו עימו אין זו השאלה אלא מתנה על מנת להחזיר
ספורנו (שמות כב, יד):
אם בעליו עמו במלאכתו בשעת שאלה לא ישלם, שסתם משאיל בקרוב דעת כזה הוא נותן מתנה על דעת שיחזיר. כיון שלא התנה, אינו חייב להחזיר אלא כשהיא נמצאת בעין, שאפילו לדעת האומר שבמתנה על מנת להחזיר חייב באונסין, זהו מטעם שהתנאי של על מנת מבטל את המתנה אם לא יקוים התנאי, אבל בזה שהיא מתנה על דעת להחזיר בלתי תנאי שיבטל את המתנה אם לא יחזירנה, הנה כל זמן שהיא בידי המקבל היא שלו אף על פי שלא יחזירנה אחר כך, ולא יתחייב על כל מה שיארע בה אפילו בפשיעה, ובכן באה הקבלה שם שיהיה פטור כל שומר בבעלים אפילו בפשיעה.
השואל אינו משתעבד למי שמשועבד לו
תורה תמימה (שמות שם, אות קנג):
הנה אם היו הבעלים עמו במלאכתו בשעת המלאכה הטעם פשוט דפטור, דכיון דגם הבעלים עשו מלאכה בהפרה הוי להו להזהר שלא יארע לה אונס שבירה ומיתה, אבל טעם הפטור כשהיו הבעלים שאולים להשואל למלאכה אחרת ואפילו במקום אחר, וכמו שמצינו בגמרא (בבא מציעא צז ע"א) "אפילו אמר לו השואל להמשאיל אשקיין מיא" נקרא גם זה שאילה בבעלים, אין טעם זה מבואר או מובן כלל, כי מאי שייכות הענינים זה לזה, וכן מה שתלוי העיקר אם היה עמו בשעת שאלה ואם היה עמו בשעת שבירה ומיתה אינו נקרא זה שאילה בבעלים, לכאורה היא סברא הפוכה…
ואפשר לומר הסברא בזה, משום דבכלל אי אפשר לאדם אחד שיהיה בעת ובעונה אחת משועבד ומשעבד לאיש אחד, ובאופן כזה אין השעבוד שלו לזולתו שעבוד גמור, ולכן אם היו הבעלים שאולים להשואל שוב אי אפשר שישתעבד לו השואל אז, וממילא אין נפקא מינה בין נשאל לו הבעלים במלאכה זו או במלאכה אחרת, וגם מובן מה שהעיקר תלוי אם היה עמו בשעת שאלה, דאז עיקר חלות ההשתעבדות מצד השואל. וכן אמרו בגמרא מטעם אחר מפני שאז חייב במזונותיה, וכמדומה לי שנמצא דמיון לסברא זו באיזה מקום בגמרא.
וגם יש להסביר טעמו של דבר, דכיון דכל עצמו של חיוב שואל באונסין הוא משום שכל הנאה שלו הוא ואינו נותן בעד הדבר השאול כלום לבעליו, ולכן אם בעליו עמו (ודוקא משעת שאלה) בעד כסף או טובת הנאה לא נחשב עוד על הדבר כשואל כי אם כשוכר (וכנושא שכר דמי), כי שכרו הוא שמקבל בעד עצמו יחשב גם על הפרה.
חייב באונסין תמורת מידת חסידותו של המשאיל
טעמי המצוות לר׳ מנחם הבבלי (מצווה כה):
לדון בדין השואל מחבירו חפץ שנאמר ״וכי ישאל איש מעם רעהו כסף או כלים לשמור״ וכו' (שמות כב, יג-יד). טעם מצוה זו, לפי שזה המשאיל מדת חסידות עשה, לפיכך אפילו באונסין חייב לשלם, כשאין בעליו עמו וכשבעליו עמו פטור, דמזלו גרם. ומדטלית שאולה פטורה כל שלשים, משמע דסתם שאלה שלושים כי ישאל איש.
קישורים:
מקורות נוספים:
לקריאות והרחבות נוספות: