שמות כג:
ג וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רע"ז:
שהזהיר הדיין מחמול על עני בדין אבל ישוה בין עשיר לעני להכריחו לפרוע מה שהוא חייב לפרוע, והוא אמרו יתעלה "ודל לא תהדר בריבו". וכבר נכפלה זאת האזהרה בזה הענין בלשון אחר. והוא אמרו יתברך "לא תשא פני דל". ולשון ספרא לא תשא פני דל שלא תאמר עני הוא והואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות תלמוד לומר לא תשא פני דל.
ספר החינוך:
שלא יחמל הדין על החלש והדל בשעת הדין, אלא שידין דינו לאמתו, לא על צד החמלה עליו, אבל ישוה בין העשיר והדל, להכריחו לפרע מה שהוא חיב, שנאמר: (שמות כג, ג) "ודל לא תהדר בריבו". ונכפל זה הענין במקום אחר, שנאמר: (ויקרא יט, טו) "לא תשא פני דל". ולשון ספרא (שם) שלא תאמר עני הוא זה, ואני והעשיר חיבים לפרנסו, אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, תלמוד לומר לא תשא פני דל.
ושרש המצוה ידוע, שהשכל מעיד בהשוית הדין, שדבר ראוי וכשר הוא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר עליה והשוה הדין לחמלתו על הדל, עבר על מצות מלך, ואין בה מלקות, שאין בה מעשה.
היבטים בעידן המודרני
עשות משפט
עד כמה הכירו הכל בזכות העני והעובד, יש לראות גם מזה, שהתורה מצאה לנחוץ להזהיר את השופטים, לא רק שלא לקחת שוחד ולא לשאת פני גדול, כי אם גם, וביחוד, שלא יהדרו דל בריבו . היא הניחה איפוא, כדבר המובן מאליו, כי יש לשופטים, כאשר לכל איש בישראל, רגש חברתי חזק ביחס לעניים, והרגש הזה עוד נתחזק ע"י הכוון הכללי של התחוקה, והגיעו הדברים לידי כך עד שהיה צורך לבלום את הרגש הזה למען אשר לא יעותו משפט לטובת העניים! כי בחיי החברה, מחוץ לבית המשפט, היתה חובה מפורשת לתמוך ביד כל איש אשר מטה ידו וירד ממצבו, ולהתנהג עמו בכל הכבוד שהורגל בו בימים הראשונים הטובים, ואולם השופטים מחייבים לעשות משפט אמת וצדק לעני ולעשיר יחדו. זה היה תפקידם החברתי. זאת היתה מגמת התחוקה.
ד"ר האנס גוסלאר, "ההד", שנה ה', חוברת ב'.
קישורים:
מקורות נוספים:
