שמות כג:
יט רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה קפו:
הזהירנו מלבשל בשר בחלב. והוא אמרו "לא תבשל גדי בחלב אמו". ומי שבשלו לוקה אף על פי שלא אכל כמו שהתבאר במקומות מהתלמוד.
מנהג עבודה זרה
מורה נבוכים ג, מח:
ואמנם איסור בשר בחלב עם היותו מזון עב מאד בלא ספק ומוליד מלוי רב אין רחוק אצלי שיש בו ריח עבודה זרה אולי כך היו אוכלים בעבודה מעבודותיה או בחג מחגיהם. וממה שמחזק זה אצלי – זכור התורה אותו שני פעמים תחילת מה שציותה עליו עם מצות החג "שלש פעמים בשנה וגומר" כאילו אמר בעת חגכם ובואכם לבית יי אלוקיך לא תבשל מה שתבשל שם על דרך פלוני כמו שהיו הם עושים. זהו הטעם החזק אצלי בענין איסורו – ואמנם לא ראיתי זה כתוב במה שראיתי מספרי הצאבה. [וכן כתב באברבנאל ובספורנו שמות לד, כו]
הם נחשבים כשתי מינים שונים שנאסר לערבן
ספר החינוך:
שלא נבשל בשר בהמה בחלב, שנאמר: (שמות כג, יט) "לא תבשל גדי בחלב אמו". ובא הפרוש (חולין קיג, ע"א), דלאו דוקא גדי, אלא אפילו כל בשר בהמה במשמע, שאין לשון גדי אלא לשון בשר בהמה, והוציאו בלשון גדי, לפי שהבשר דבר רך כגדי. ואיך אתה למד כן, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי, והצרך לפרש גדי עזים, הא למדת, שבמקום שנאמר גדי סתם לאו דוקא גדי עזים, אלא אף כל בשר בהמה כיוצא בו במשמע.
משרשי מצוה זו, לפי הדומה שהוא כענין מה שכתבנו במצות מכשפה, כי יש בעולם דברים שנאסר לנו תערבתן בסבת הענין שאמרנו שם. ואפשר שתערבת הבשר עם החלב במעשה הבשול יהיה סבת אסורו מן היסוד ההוא. וקצת ראיה לזה לפי שבא האסור לנו במעשה התערבת אף על פי שלא נאכלנו, שנראה בזה שאין אסורו מחמת נזק אכילתו כלל רק שלא נעשה פעלת אותה התערבת ולהרחקת אותו ענין שאמרנו. והזהירנו גם כן במקום אחר שאם אולי נעשה התערבת לבל נאכלהו ולא נהנה בו להרחיק הענין. ואפילו (פסחים כה, ע"א) אכלו מבלי שנהנה ממנו כלל, לוקה, מה שאין כן בשאר כל אסורי המאכלות, וכל זה מורה שיסוד טעמו הוא מחמת התערבת, וכענין שאמרנו בכשוף. זה נאמר מתוך הדחק ועדין אנו צריכים למודעי המקבל. והרמב"ם זכרונו לברכה כתב בענין טעם אחר (מורה נבוכים ח"ג פמ"ח) אמר, כי יש עובדי עבודה זרה יעבדוה במעשה תערבת בשר עם חלב, ולכן הרחיקה התורה אותה התערבת. וכל זה איננו שוה לי (אסתר ה, יג).
דיני המצוה, נכתב בעזרת השם בקצור כמנהגנו במצות אסור האכילה וההנאה בסדר כי תשא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ובשל בשר בחלב, ואף על פי שלא אכלו, לוקה.
מטמטם הלב ומוליד גסות
רבינו בחיי (שמות כג, יט):
ועל דרך הפשט טעם המצוה הזאת לפי שהוא מטמטם את הלב שהרי החלב נעשה מן הדם והדם מזגו רע ומוליד אכזריות ואחד מטעמי האיסור שבו שאינו מקבל שנוי והתפעלות בגוף כשאר הדברים הנאכלים ולכך טבעו הרע נשאר בתוכו מבלי שנוי ואע"פ שנשתנה עכשו מדם לחלב וקבל שנוי והתפעלות שהועתק לדבר אחר מכל מקום כשחוזר ומערבו עם הבשר הרי חוזר לכח הדם וטבעו הראשון כבתחלה והתערבם יחד מטמטם הלב ומוליד גסות ותכונה רעה בנפש האוכל.
משום מידת אכזריות
אבן עזרא (שם):
אולי היה כן, כי אכזריות לב לבשל הגדי עם חלב אמו, כדרך: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו" (ויקרא כב, כח) ביום אחד. גם "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו).
זהו דרך גנאי
רשב"ם (שם):
דרך העזים ללדת שני גדיים יחד, ורגילים היו לשחוט אחד מהם, ומתוך שרוב חלב בעזים, כדכתיב: ודי חלב עזים ללחמך וגו' (משלי כז, כז), היו רגילים לבשלו בחלב האם, ולפי ההוה דבר הכתוב. וגנאי הוא הדבר ובליעה ורעבתנות לאכול חלב האם עם הבנים. ודוגמא זו באותו ואת בנו (ויקרא כב, כח) ושילוח הקן (דברים כב, ו-ז), וללמדך דרך תרבות צוה הכתוב.
בישול אסור שמא יבוא לאוכלו
רלב"ג תועלות (שם):
כי התורה מנעה הבישול מפני שהוא מביא אל האכילה.
תזכורת לייעודנו הגבוה לרומם את החומר
הרש"ר הירש (שמות כג, יט):
בין כל הדינים האלה, המזכירים לנו את חובתנו לקיים את מצוות התורה, כדרך היחידה למלא את תפקיד ה"מין" שלנו כבני ה"מין" האנושי וכיהודים – או ליתר דיוק, כבן אדם יהודי – עומד דין בשר בחלב בראש. שכן דין זה מזכיר לנו את מחוקק כל הברואים, ואת ייעודנו היהודי והאנושי. באותו הרגע בו אנו עומדים לקלוט ולבולל את חומר החי אל תוך רמ"ח אברינו ושס"ה גידינו, אותו חומר הבא מבעלי חיים שהבורא העמיד בדרך הטבע בקירבת האדם, ומסר לידיו כמזון – הווי אומר בהמה טהורה, דווקא בזמן כזה זקוקים אנו לאזהרה להשאר בהכרתנו בייעודנו הגבוה כבני המין האנושי: גם כאשר אנו עסוקים בהכנסה המותרת ולפעמים אף המצווה עלינו של חומר החי לתוך גופנו, מוטל עלינו לרומם את החומר הזה אל גבהי ייעוד הגוף האנושי; אַל לנו להניח לגוף האנושי לשקוע לדרגת בעלי החיים כבולת הדחפים הטבעיים, על אף שאנו מחיים את גופנו מכח עולם החי.
מתוך נקודת מבט כללית זו, מתבאר הטעם המונח ביסוד איסור בשר בחלב. איסור זה מדבר ישירות אל האדם, בקול ברור של תוכחה: שמור את קדושת התורה, זכור שממשלת תורת ה' אינה מתחילה בדרגת היהודי אלא נמצאת בכל מקום בכל נימי החיים הטבעיים. תורת ישראל, כל עצמה אינה אלא פירוט מדוקדק של חוק "למינו" הכלל־עולמי, עבור אורח החיים של המין האנושי־יהודי.
להכין להכרה שהבשר והחלב לא נועדו לאדם
חזון הצמחונות והשלום, משפט השימוש בחלב ובצמר:
על פי ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כי אם למען תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה ראוי הוא שיתענג גם הוא על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו, ואבירות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית שנתה ועותה את ההשקפות הישרות הללו, הגדי הרך לא יעמוד לפי ערך מוסרו השפל להתרפק גם הוא על אהבת אמו ולשמח גם הוא בזיו החיים, כי אם ישחט ויהיה לאכלה לקבת האדם הזוללה לנפשו הנשפלת האומרת "אוכלה בשר".
ומעתה מה תהיה תעודת החלב אם לא לבשל בהם את הגדי הנשחט שכל כך טבעית היא ההרכבה של שני אלה העצמים, החלב והגדי הרך, העומד להיות ניזון דוקא ממנו? אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך קול אלהים בכח הקורא לך: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג). לא! תעודת הגדי איננה דוקא להיות לברות לשיניך החדות שהוחדו אמנם גם מורטו לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך למלאות את תאותך השפלה. בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כל כך רחוקים, כל כך מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה, תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך.
קישורים:
מקורות נוספים: