שמות כז:
כא בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר–לִפְנֵי יְהוָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹורֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה כה:
היא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה' והוא אמרו יתברך שמו "יערוך אותו אהרן ובניו" וזאת היא מצוות הטבת הנרות. וכבר התבארו דיני מצוה זו בשמיני ממנחות וביומא בפרק ראשון ובמסכת תמיד.
ספר החינוך:
להטיב נרות תמיד לפני השם יתברך, שנאמר: (שמות כז, כא) "יערך אתו אהרן ובניו", כלומר יערך הנר לפני השם יתברך, וזוהי מצות הטבת נרות הנזכרת בגמרא (יומא יד, ע"ב).
משרשי המצוה. שצוונו השם יתברך להיות נר דולק בבית המקדש להגדלת הבית לכבוד ולתפארת בעיני הרואים, כי כן דרך בני איש להתכבד בבתיהם בנרות דולקים, וכל ענין ההגדלה בו כדי שיכניס האדם בלבו כשיראהו מורא וענוה. וכבר אמרנו כי במעשה הטוב תכשר הנפש. וכל זה סובב על היסוד הבנוי לנו כי הכל נגזר מצד המקבלים עם היותי מאמין באמת כי יש למקבלים בענינים אלה חכמות נכבדות וסודות נפלאים. ואולם גם אנחנו נכתב הנראה כפשוטן של דברים, והכל לשם שמים.
דיני המצוה, כגון מה שאמרו (תו"כ אמור יג, יא) הדלקת הנרות דוחה שבת כקרבנות שקבוע להם זמן שנאמר בו תמיד, ושנתן (מנחות פט, ע"א) לכל נר ונר חצי לג שמן שנאמר מערב עד בקר, ושערו חכמים שזה השעור יספיק בלילי טבת, וכן נותנין בכל הלילות ואם יותר אין בכך כלום. ומענין מצות ההטבה הוא הדשון, ודשון המנורה והטבתה מצות עשה בבקר ובין הערבים. והדשון הוא שכל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שכבה ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר, ונר שלא כבה מתקנו. ונר אמצעי (מערבי) אם כבה מדליקו מאש שעל המזבח החיצון. והאחרים מדליקין זה מזה, שמושך את הפתילה ומטה אותה עד שהאור נתפשת בה, לפי שאין כבוד המצוה להדליקן מנר אחר. ויתר פרטיה, מבארים בפרק שמיני ממנחות (פו, ע"א) וממקומות מתמיד.
זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (תמידין ומוספין פ"ג). במצוה זו שהטבת הנרות היא הדלקתן כמו שפרשנו, אבל דעת מפרשים אחרים (רש"י שמות ל, ז) היא שההטבה היא הדשון והקנוח ותקון הפתילות, וזו היא מצוה בפני עצמה, וכן נראה בפרק התכלת במסכת מנחות (מט, ע"ב נ, ע"א).
ונוהגת בזמן הבית בכהנים. וכהן העובר עליה ולא ערך הנרות כמצוה, בטל עשה.
המנורה כהעלאת השכינה
פיתוחי חותם פרשת בעלותך
אפשר לרמז דטעם מצות המנורה משום כשהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים עשאן מחנה קדשה ממש דגמא של מעלה ממש. וטהרם וקדשם בשעת מתן תורה ואמר להם בפרוש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. והרבה להם באזהרת הקדשה. כמו שכתוב קדשים תהיו ואנשי קדש וכיוצא וכל זה כדי לדבקם ולקשרם ברוחניות הקדשה כראוי דומיא דמלאכים של מעלה וגם המזון שלהם היה יורד מרוחניות של מעלה עד שנעשו מחנה שכינה ממש דומיא דמלאכים של מעלה וגדול מכל זה המשכן שאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם זו היא הוראה גמורה שהרוחניות של מעלה נעשית למטה בגלוי ובמעשה מנורה הראה פלא ופלא בגלוי יותר. והוא כי המנורה רומזת לשכינה. ועקר כל מגמתנו ועבודתנו הוא כדי לעשות עלוי לשכינה והעלוי שלה הוא עלית המין נוקבין כדי לקבל מין דוכרין לברר הניצוצות וידוע דעלית המין נוקבין הוא על ידי נפשנו רוחנו ונשמתנו ועלית המין נוקבין הוא דבר שאינו נראה ואינו נרגש. וכשהשיגו ישראל שלמות מעלת הרוחניות רצה הקדוש ברוך הוא להראותם עלית המין נוקבין בעין וזהו גמר השלמות ולפיכך צוה לעשות מנורה דגמא דשכינה ולהדליק נרותיה ובהדלקת נרותיה ממש הוא עלית המין נוקבין כי האורות העולות ממנה הם המין נוקבין המתבררים ועולים לשכינת עזנו וזהו דבר פלא שהגשמי שהוא האש חוזר רוחני
קישורים:
מקורות נוספים:
