ה. מצות שחיטת הפסח

שמות יב:

ג דַּבְּרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת. 

ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה. 

ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים תִּקָּחוּ.

ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת־יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם.

ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה נה:

היא שצונו לשחוט שה הפסח ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים. ומי שעובר על צווי זה ולא יקריבהו בזמנו חייב כרת בין איש בין אשה. וכבר התבאר בגמרא (פסחים צא ע"א) שפסח ראשון מצוה לנשים ודוחה את השבת, כלומר הקרבתו בארבעה עשר שחל להיות בשבת כמו כל איש מישראל, ולשון התורה בחיוב כרת הוא אמרו (במדבר ט, יג) "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא". ובתחילת כריתות (ב ע"א) כשמנו מצות שיתחייב העובר עליהן כרת והם כולם 'לא תעשה' אמר והפסח והמילה במצות עשה. וכבר זכרנו זה בהקדמה. וכבר התבארה מצוה זו בפסחים. (הלכות קרבן פסח פ"א).

ניקיון השקפות טועות

ספר מורה נבוכים לרמב"ם (חלק שלישי פרק מו):

בר ביארה התורה, כפי תרגום אונקלוס, כי הקבטים המצריים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן, אמר הן נזבח את תועבת מצרים, ואמר כי תועבת מצרים כל רועה צאן.
וכן היו כתות מן ה"צאבה" עובדים לשדים, סוברים שהם מתדמים בצורת העיזים, ולפיכך היו קוראים את השדים שעירים, ונפוצה אז שיטה זו הרבה מאוד בימי משה רבנו, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו', ולפיכך היו אותם הכתות גם אוסרים אכילת העיזים.

אבל שחיטת הבקר יתכן שהיו מתעבים אותו רוב עובדי עבודה זרה, וכולם מכבדים את המין הזה מאוד, ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל, ואפילו בארץ ששוחטין שאר מיני בעלי חיים.

וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו נצטווינו להקריב אלו שלושת המינים דווקא מן המקנה: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים לפני ה'. ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני.

ומחמת העניין הזה עצמו נצטווינו בשחיטת כבש הפסח, והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית, הוא המציל מן ההשחתה. ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגף, בשכר פרסום המשמעת וסילוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה זרה…

זכר לנסים הגדולים שעשה ה' לישראל ביציאת מצרים

ספר החינוך

לשחוט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים, שה תמים זכר בן שנה, או גדי, בבית הבחירה, וזה נקרא קרבן הפסח, שנאמר (שמות יב, ו) ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.

וענין המצוה הוא, שמתקבצין אנשים מישראל לחבורות, ולוקחין מן השוק או מביתם גדי אחד או שה, תמים זכר בן שנה, ושוחטין אותו בעזרת בית המקדש ביום ארבעה עשר בניסן בין הערבים, ואחר כך לערב אוכלין אותו בין כולם אחר מאכלם, שמצותו לאכלו על השבע (פסחים ע, ע"א).

משרשי מצוה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הניסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים.

דיני המצוה, כגון זמן שחיטתו ביום אימת (שם נח, ע"א), ושהוא נשחט בשלש כתות בעזרה (שם סד, ע"א), וכי דוחין שבת עליו (שם סה, ע"ב), ודיני מנויו, וקריאת ההלל עליו, ותקיעת חצוצרות, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת פסחים (נח, ע"א ואילך). (עיין רמב"ם הלכות קרבן פסח פ"א הלכה יב).

ונוהגת בזכרים ובנקבות, בזמן הבית.

והעובר עליה, במזיד ולא עשה פסח חיב כרת. בשוגג, אינו מביא קרבן, לפי שהוא אחד משלשה חטאים שבזדונן כרת ואין בשגגתן חטאת, והן זה, מגדף ומבטל מילה.

הרחקה מחוקי מצרים

הרלב"ג (שמות יב, ג):

התועלת השלישי הוא במצוות, והוא מה שציוה לעשות הפסח משׂה תמים זכר בן שנה, ולשחוט אותו ביום ארבעה עשר לחודש ניסן בין הערבים. ואולם התועלת המגיע מזאת המצוה, עם המצוות הנלוות לה, הוא להעתיק ישראל מאמונות מצרים הנפסדות, כי הם היו מתעבים זביחת הצאן ואכילתו, לחושבם כי אלהיהם יהיה מזל טלה. ולזה ציוה ה' יתעלה לזבוח השלם שבמין הצאן – והוא הזכר התמים – בחודש האביב בין הערבים – והוא בחצי היום – כי אז יהיה מזל טלה בחצי השמים ויהיה בתכלית כוחו. וציוה שיהיה בן שנתו, כי בזה היה בזביחתו ואכילתו מהזרות יותר ומן העשייה כנגד האמונה ההיא. ולפי שהם היו חושבים כי אלהיהם יהיה נשפט באש עם מי שיעשה כנגדו, מפני שהוא ממזלות האש, הפליג ה' יתעלה להתחכם כנגד זאת האמונה, וציוה שיִצָּלֶה השה בכללו באש — ראשו על כרעיו ועל קרבו — כי בזה האופן יהיה ההתנגדות יותר נפלא שאפשר לאמונת מצרים, כי כשיִצָּלֶה שלם יהיה הפועַל ההוא יותר חזק־ההכעסה לאלהי מצרים לפי אמונת המצרים. ולזאת הסיבה בעינה בא הציווי שיֵאָכֵל בשלימות במקום אחד, ושלא יוציאו מן הבשר חוצה, ושלא יותירו ממנו עד בקר, כדי שיֵאָכֵל בכללות בפעם אחת, כי אין מן הנהוג שיאכל האדם בלילה כי אם פעם אחת.
ואולם שזה הפועַל היה חזק־ההכעסה לאלהי מצרים לפי אמונת המצרים, הוא מבואר ממה שאומר: וזה, כי כל מה שהיה השלימות יותר בדבר אשר יבזוהו – היה הביזוי ההוא יותר חזק. ולזה הוא מבואר כי זה היה ביזוי נפלא לאלהי מצרים לפי מחשבתם, כי הם היו מתעבים זביחת הצאן ובישולו ואכילתו. וכל אחד מאלו היה בזאת המצוה באופן שיהיה הביזוי בו יותר נפלא.
והנה בא הציווי לשרוף הנותר באש, לסיבה בעינה אשר זכרנו שבא הציווי לצלותו באש. ובא הציווי שלא לאוכלו נא ומבושל במים, כדי שיֵאָכֵל צלי אש. וציוה להזות מדמו על המשקוף ועל המזוזות באגודת אזוב, שהוא השפל שבצמחים, לעשות כנגד זאת האמונה לפי מה שאפשר, כי כבר היה בזה ביזוי נפלא לאלהי מצרים, ונגלה להם כי זה הפועַל אשר היה ראוי לפי אמונת המצרים שיגיע להם בסיבתו רע נפלא מאלהי מצרים, היה סיבה אל הצלתם מהרע הנפלא אשר הגיע למצרים. ולזאת הסיבה בעינה השחית ה' יתעלה בלילה ההוא כל אלהי מצרים, כדי שיִשְׁלַם לישראל ההעתק מהאמונה הנפסדת ההיא. ולזאת הסיבה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, כדי שיתישבו ישראל בזה הענין ויתנו אל לבם מום האמונה ההיא.

ולזאת הסיבה חוייב שיהיו נמנים בו אוכליו קודם שחיטה, וישחטוהו לשם פסח, כדי שיתנו לבם בפועַל הזה ויתבוננו בו. וכבר תמצא במכילתא מה שיעיר על זאת הכוונה; אמרו: מפני מה הקדים לקיחת הפסח לשחיטתו? לפי שהיו ישראל שטופים בעבודה זרה במצרים. ועוד אמרו שם, בביאור 'משכו וקחו לכם': ר' יוסי הגלילי אומר משכו ידיכם מעבודה זרה, והדבקו במצוות.

צרור המור (שמות יב, ב):

…וכן רמז החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם. להרחיקם מחוקי מצרים. כי מצאתי כתוב כי בעבודת המצריים בחלק עבודת החדשים כתוב. שהמצריים אז מונין החדשים וקוראים אותם בשמות עבודתם. והחדש להם ועבודתו הוא בהיות הלבנה בשלימות אורה ובתקפה. מאז מתחילין ומונין החדש ממלוי למלוי. ומתחילין מנין החדשים מעת הכנסת השמש בראש מזל טלה. והוא החדש שכולו חג להם ועושין לו כבוד בעבודתם מכל החדשים. וראשית כל דבר רצה הקב״ה לזכות לישראל. ולטהרם ולהסירם מחוקיהם. והתחיל החדש הזה לכם ראש חדשים. הם מתחילין ממילוי הירח ותוקף אורה, אתם מתחילין החדש בעת מולדתה. הם לקחו הטלה לממונה עליהם ובעבורו אין אוכלים בשר, אתם תקחו אותו לשוחטו ולצלותו ולאכול את בשרו ולשרוף את הנותר. הם מקטרים אליו בריחות ומרקדים לפניו, ואתם תתנו דמו במשקוף כדי שיהיה נראה, ולצלות בשרו כדי שיריחו ריחו, ולאכול בשרו על מצות ומרורים יאכלוהו. וכל זה כדי להרחיקם מהם ולהקריבם אל עבודתו יתברך.

ואולי שעל זאת הכוונה בעצמה צוה לעשות העבודה הזאת במילוי הירח. עת תוקף שמחתם והקרבתם למזל טלה הממונה עליהם. ואז צוה לשוחטו ולצלותו ולשרוף הנותר. וזהו פסח הוא לה׳. לשם ה׳, ולא לשם זולתו מהעליונים. וכן בעשור לחדש הוא היום שהמצריים מתחילין לעבוד עבודת הטלה. ולקרוא דרור לכל עבד ולכל מלאכה. כל הימים ההם עד סוף החדש הם להם לששון. ולטלה הם מקריבין. ולצורתו הבשריית הם משתחוים. וסומכין עליו את ידיהם ונושקין את ידיהם. ואחרים נושקין ידי הסומכין. כל זה כתוב בספר הנזכר. ולכן בעת ההיא רצה אלהינו להשפילם ולהכניעם. ושיקחו להם ויקשרוהו בכרעי מטתם עד יום השחיטה. ואז המות השם את בכוריהם. שבימים ההם הם היותר נכבדים מהם. הם הכהנים העובדים וכל האנשים והנשים נושקים ידיהם עד אביהם. והיו להם כל החדש ההוא לאלהים. ע״כ:

[וכעין זה כתב הרמב"ן (שם פסוק ג') בטעם השני; וכן כתב הרלב"ג בפרוש המילות בטעם השני; וכן המשך חכמה (שם פסוק ה)].

כלי יקר (שמות יב, ג):

וצריכין אנו ליתן טעם עוד, למה התחיל כל המצות בקידוש החודש, ולמה נסמכה מצוה זו למצות קרבן פסח והביאור על זה הוא לפי שאמונת המצריים היתה שמזל טלה רועה לכל המציאות כי מזל מחכים מזל מעשיר (שבת קנו ע"א) לפיכך תועבת מצרים כל רועי צאן כי אין נכון לומר שהמנהיג יהיה מונהג מזולתו כי רועה הוא, ועל כן צוה ה׳ לשחוט הפסח לפי שמזל טלה הוא ראשון ובכור לכל המזלות וע״י שחיטת הטלה יפקוד ה׳ על צבא מרום במרום ואחר כך על אדמה תרד על כל בכורי מצרים.

והנה חודש ניסן הוא זמן כניסת השמש במזל טלה, ונעשה חודש זה ראש לחדשי השנה כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים נגד עינינו תמיד, ויש לחוש שמא מתוך מצוה זו יתן מקום לטועים לחלוק ולומר שמפני חשיבות מזל טלה המשמש בחודש זה נעשה חודש זה ראש לחדשי השנה, על כן צוה אל חי מיד לשחוט הטלה לעין כל רואים, ולקיחתו בעשור לחודש בשליש הראשון של החודש כי אז המזל יותר בתקפו ואין לאל ידו להציל את הצאן אשר תחת ממשלתו ועל ידי זה יכירו וידעו כי יש אלוה גבוה מעל כל גבוה, ועל כן הקדים מצות קידוש החודש לפי שצוה ליקח השה בעשור לחודש על כן הוצרך להודיעו מאיזו יום יתחיל למנות עשרה ימים אלו, ואמר לו כזה ראה וקדש ומן אותו יום והלאה ימנה עשרה ימים אלו להודיע חולשת בכור המזלות, ובלקותו ילקו כל בכורי מצרים אשר שמו כסלם בבכור המזלות, וזה טעם למה שמסר להם מצות להתעסק בהם דם פסח ודם מילה, כי דם פסח היינו לבטל דעת המאמינים במזל טלה, ודם מילה לפי שנאמר בפסח כל ערל לא יאכל בו.

הרמב"ן (שמות יב, ג):

איש שה לבית אבות – טעם המצוה הזאת, בעבור שמזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול, כי הוא מזל הצומח, לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח המזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו שהיו המצרים עובדים אותו, כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכוחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמרו: קחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים (שמות רבה פרשה טז אות ב).

ניתוק מהעבודה זרה של מצרים

לקוטי שיחות חלק טז' – פרשת בא שיחה ג':

"…מציין רש"י (לפי מכילתא שמות יב, ו) "היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר: "ואעבור ואראך והנה עתך עת דודים" (יחזקאל טז, ח) – הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שאגאל את בניו, ולא היה בידם מצות שיעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר "ואת ערום ועריה". ונתן להם שתי מצות: דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה…"

כל אחת משתי המצוות בטלה פרט אחר שבמצב "ערום ועריה". לישראל היה אז חסרון כפול:

א) חסר להם "עשה טוב", קיום מצוות…

ב) הם היו פגומים ב"סור מרע", נדבק בהם הרע של ארץ מצרים, ערוות הארץ, לכן, אף אם יהיו להם 'מצוות להתעסק בהם', לא ייתכן "שיגאלו" לגמרי ממצרים, אם לא יסירו את הרע…

לפיכך נתנו להם שתי מצוות:

מצווה אחת שמביאה לעשה טוב – דם מילה… ומצווה אחת הגורמת לסור מרע – דם הפסח… הפסח ביטל את היותם של ישראל שטופים באלילים… בפרשת וארא למדנו, שהצאן היה העבודה זרה של מצרים. ויוצא אפוא שעצם לקיחת השה – יראת מצרים – במטרה של "ושחטו אותו", ניתק אותם מעבודה זרה. 

ויתר על כן באופן "ושחטו", להיפך מ"שטופים בזימה".

'טלה' להזכירך שה' הרועה ואנו צאנו

הרש"ר הירש (שמות יב, ה):

שה – ברגע זה של יציאה לאור לתוך חיים חדשים, על כל יחיד, על כל בית, על כל משפחה, ועל הציבור כולו ככלל וכפרטים, לראות עצמם ביחסם אל ה' כ"שה". כולם חייבים להקדיש עצמם לגמרי לתפקיד היותם "צאן מַרְעִיתוֹ" (תהילים ק, ג), לקבל את ה' כרועה שלהם, "רעֶה יִשְׂרָאֵל" (שם פ, ב), ולהעמיד עצמם תחת הנהגתו והדרכתו. ומהרגע בו נטל ה' על עצמו את תפקידו כמנהיגנו, נעשה מושג זה – שה' הוא רוענו ואנחנו צאנו – למבט המקיף והקבוע ביותר של יחסינו אל ה' ויחסיו אלינו.
גם בעתיד, יסמלו כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערבים (במדבר כח, ד) את האופן בו ישראל יציג ויקדיש עצמו לאלקיו בזריחת ושקיעת כל יום. לא יהיה זה אלא המשך וחזרה שוב ושוב, של אותו רגע בו יצא ישראל לראשונה בדרכו לאורך ההיסטוריה כ"שה", תוך כניעה למנהיגותו של ה' כ"רעֵה יִשְׂרָאֵל" וכ"נהֵג כַּצּאן יוֹסֵף" (תהילים פ, ב).
"תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו". אולם הבה נשים לב שה"שה" היהודי אינו בריה עצבה ושפלת רוח הנושאת על שכמה את צרות העולם, והמאפשרת שיובילוה לשחיטה מבלי לגלות התנגדות. "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם": שלם בגופו, האוזר כוחו כגבר וברעננות של נעורים נצחיים – כך יסמל השה את האופי שלנו. עלינו, על צאן ה', להיות מושלמים ועצמאיים; ובד בבד, להישאר צעירים לנצח, ולעולם לא לראות עצמנו כמי שנגמל מלהיות תחת הנהגת ה'. כנים הדברים בין אם במעמדנו החברתי אנו כ"כבש" ובין אם כ"עז" – "מן הכבשים ומן העזים תקחו".
בתוך מין ה"צאן", ניתן לבחור בין כבש לעז. דרכה האופיינית של העז להראות עצמאות גדולה יותר כלפי חוץ מאשר הכבש. לכן מציינת ה"עז" גילוי התנגדות עזה. צורת עמידתה של העז מביעה התנגדות והתגרות כלפי חוץ, והיא מראה קרניה לכל זר; אך כלפי הרועה היא נתונה להשפעתו ושומעת בקולו ככבש.

מדוע פסח נשחט ברבים

הרלב"ג (שמות יב, ה):

ושחטו אֹתו כל קהל עדת ישראל – הנה למדנו מזה שהתורה רצתה שיתפרסם זה הפועַל, כי בפרסומו תועלת להזכיר נפלאות ה' יתעלה שעשה לישראל בצאתם ממצרים, ולזה אמרה שישחטו אותו רבים, רוצה לומר שיהיו שם רבים בעת שחיטתו, לפרסם זה הענין.

למה פסח נאכל בחבורה

הרלב"ג (שמות יב, ג):

התועלת השני הוא במידות, והוא להודיע כי בני המשפחה ראוי שיהיו קרובים קצתם לקצת, כדי שיגיע מן האחד מהם אל האחר העזר הראוי. ולזה ציוה שיקחו השה למשפחותיהם, להורות שאנשי המשפחה האחת היו יושבים זה אצל זה. כי פסח מצרים היה בבתי האנשים העושים אותו, ולא היו יוצאים איש מפתח ביתו כל הלילה. ולזה הקפידה התורה בפסח מצרים שאם ימעט הבית מהיות משׂה יקח השה הוא ושכנו הקרוב אליו במכסת נפשות.

מדוע ראשו על כרעיו

דרך מצוותיך – שורש מצוות קרבן פסח (עו עמוד א'):

"…והנה במצרים, הוכרח להיות המידות העליונות, שהם בחינת הכלים הנקראים זעיר אנפין, בעיבור, שהוא תכלית הקטנות כו' מטעם המבואר בפרי עץ חיים. ולסיבה זו הייתה הגלות, כי מבחינת קטנות יונקים החיצונים, וניתנה שליטה לפרעה ואנו היינו עבדים לו וטפלים אליו, מה שאין כן מבחינת גדלות…

ועתה מובן שרש ענין מצות קרבן פסח, שנצטוינו לשחוט שה מן הכבשים או מן העזים וצולים אותו ראשו על כרעיו צלי אש דוקא, והוא להורות הנפלאות שעשה לנו השם יתברך. שפרעה ביקש להשתעבד בישראל, שהוא יקבל כל היניקה מעורף דאריך אנפין על ידי שהזעיר אנפין יהיה בעיבור… ובקטנות מאוד, ורצה למנוע הלידה ויקבל יניקה… והשם יתברך הפר מחשבותיו והייתה לידת הזעיר אנפין בו בלילה. רצונו לומר, גלוי המדות שיהיה בהם התלבשות המוחין ואז נמנע היניקה מהם ויצאנו ממצרים, אנחנו בני זעיר אנפין שנפשותינו אצולות משם כנ"ל. 

ולכן אנו שוחטים שה וצולים אותו ראשו על כרעיו, להורות שמה שביקש פרעה לעשות להזעיר אנפין דאצילות שמשם שרשינו, שישאר בבחינת עיבור ראשו מקופל בין ברכיו, הפר השם יתברך עצתו והייתה לידת הזעיר אנפין, ונעשה עתה גדול. 

ואנו עושים כן לשה שהוא שרש פרעה, כידוע שמצרים עובדים למזל טלה. ראשו על כרעיו, להורות שאין להם שליטה ובחירה כלל כמי שהוא כפות. רק השם יתברך הוא המנהיג העולם, על ידי מדותיו יתעלה שהם הכלים שהוא יתברך מתלבש בהם שהם הנקראים זעיר אנפין…."

פסח מצרים:

מדוע נלקח בעשור לחודש

רבנו בחיי (שמות יב, ג):

בעשור לחדש הזה ויקחו להם – יהיה נלקח בעשור ונשחט בי"ד, למדך הכתוב שהוא טעון בקור ארבעה ימים ולכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים.

[וכן כתב הרלב"ג בפרוש המילות]

דעת זקנים (שמות יב, ג):

בעשור לחדש – פסח מצרים מקחו בעשור היה וכאשר ראו בכורי מצרים כך אמרו להם לישראל: מה זאת לכם? אמרו להם: פסח הוא שיפסח המקום על בתי בני ישראל במצרים ויהרוג במצרים הבכורות. הלכו אצל המצריים ואמרו להם: שלחו ישראל כי אתם גורמים לנו למות ולא רצו. והם הרגו בהם כמה וכמה והיינו דכתיב: "למכה מצרים בבכוריהם" בכורי מצרים לא נאמר אלא מצרים בבכוריהם שהבכורות הכו עצמן.

ועוד אתמר במדרש כי כשלקחו הפסח בעשור לחדש שבת היה שהרי קיימא לאן [קיים לנו] דפסח מצרים בחמישי בשבת כדכתיב במסכת שבת (פרק רבי עקיבא) אם כן עשור שלו בשבת שלפניו וכשראו המצרים כשלוקחין הפסחים לשחוט נתקבצו עליהם להרגן כי יראתן של מצרים היה בהמות ועשה להם הקב"ה נס וניצולו ולכך קרוי שבת הגדול מפני גדול הנס.

ומיהו צריך ליתן טעם למה מקחו מבעשור. ואומר רש"י שיתעסקו בברית מילה ובדם פסח ארבעה ימים. ומקשים ארבעה ימים למה ואומר הרב יצחק מאיבר"א כדי שימולו וישהו שלושה ימים אחר המילה קודם שיצאו לדרך.

ר' יוסף אבן כספי (שמות יב, ג):

בעשר לחדש הזה – ידוע כי גבולי התורה הם אם באחד לחדש, או בשביעי או בעשור לחדש או בארבעה עשר, והשם יתברך צוה לחביבות הענין שיכינו השה בעשר לחדש ויהיה להם שמור אצלם עד יום הארבעה עשר.

רלב"ג בפרוש המילות (שמות יב, ג):

בעשׂר לַחֹדש הזה – הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים, לשתי סיבות: האחת היא מפני שכבר יחוייב שיהיה תמים, והנה בזה הזמן יוכלו לבדוק אם יהיה בו מום אם לא. ונצטרך להם אז בזה ארבעה ימים, להעדר מהם הבקיאות בהכרת המומין הפוסלין.

והשנית היא כי זאת המצוה היתה להקנותם אמונה אמיתית בבורא, ולהוציאם מאמונות המצרים הנפסדות. ולפי שהמצרים היו עובדים למזל טלה, והיו מפני זה חושבים שיהיה זביחת הצאן דבר מכעיס אלהיהם ומביא עליהם רעות נפלאות, באה המצוה מהבורא לזבוח השלם שבזה המין — והוא הזכר שהוא תמים בלי מום, והיה עם זה בן שנה — שזביחתו יותר זרה. ובזה הפועל ייעדם שינצלו מהרע העצום שהביא הבורא על המצרים, הפך מה שהיו חושבים המצרים שיִמָּשֵׁךְ מזה הפועַל. וכדי שיתנו ישראל זה הענין אל לבם, ותתישב נפשם בזאת האמונה, באה המצוה שתהיה לקיחתו בעשור, כדי שיחקרו בזה הענין אשר נצטוו בו באלו הארבעה ימים, באופן שתעקר מהם זאת האמונה הנפסדת, ויהיו נקיים ממנה בעת עשותם זאת המצוה, בְּדרך שיעשוה לכבוד הבורא בשמחה ובטוב לבב. והנה נבאר במה שאחר זה (ראה להלן התועלת השלישי) שהלקיחה בעשור אינה נוהגת לדורות, אבל היה זה בפסח מצרים לבד.

שכל טוב (שמות יב, כ):

דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו׳ – למה פסח מצרים לקיחתו בעשור אלא רמז להם לישראל שעתידין לעבור בירדן בעשור לחדש, שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש (יהושע ד, יט) , תבא זכות לקיחת פסח בעשור, ותתחבר עם זכות לקיחת אבנים מן הירדן בעשור.

מדוע אזוב?

שמות רבה, פי"ז אות ב:

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב…..יש דברים שהן נראין שפלים וצוה הקדוש ברוך הוא לעשות מהן כמה מצוות. האזוב נראה לאדם שאינו כלום וכוחו גדול לפני האלהים שמשל אותו לארז בכמה מקומות: בטהרת מצורע; בשרפת הפרה; ובמצרים צוה לעשות מצוה באזוב שנאמר (שמות יב, כב): "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב…" וכן בשלמה אומר (מלכים א; ה, יג): "וַיְדַבֵּר עַל-הָעֵצִים מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר…". ללמדך שהקטן וגדול שוין לפני הקדוש ברוך הוא, ובדברים קטנים הוא עושה נסים ועל ידי אזוב שהוא שפל שבאילנות גאל את ישראל…

שמות רבה, פי"ז אות ב

היבטים בעידן המודרני

פסח מצה ומרור בדרך לגאולה שבימינו

מרור – נגדל את ילדינו לחזון. אל נגדלם בהזיה ואשליה. ילמדו ילדינו אמת זאת: גם בדרך לארץ זבת חלב ודבש אוכלים מרור… אל נשלה עצמנו ואל נשלה אחרים כי הדרך סלולה, כי במרכבת זהב ועל מרבדי שושנים נגיע למקדש. מרור הוא חוק החיים, ולא-כל-שכן חוק הגאולה. ומשום כך לא נפסלנה. משום כך לא נערוק. נקבל פניה – על מרורות שבה.

מצה – לחם עוני הוא לחמה של גאולה. מָן קלוקל הוא מאכלם של הולכי במדבר. ואם יש מגביות ותרומות – נתונות הן לַמִשְׁכָּן, ולא להעשיר ולהשמין הולכי-בְּדרך-גאולים. אין עשירים ואין שמנים חלוצי עם כובש כנען. לא טוב היות אדם רעב, כי אז יֵקַל גופו מִדַי וכל רוח מצויה תשאהו. לא טוב היותו שָׂבַעַ מדי, כי אז יכבד גופו ולא יזוז – לא רוח סערה ולא רוח אֶ-להים תניעהו. בַּדרך לעלות גאולים, טוב הוא לחם עוני. המרבה לא ירבה והממעיט לא ימעיט. ככה יוצאים ממצרים. וככה גם נכנסים לארץ: אין שבט נוחל בטרם ינחל העם כולו, אין כפות רגליהם של כוהנים משרתים בקודש ובחול ניתקות מאפיק הירדן עד אשר יעבור העם כולו, ואין נהנים משלל מלחמה ומרכוש אויבים להטמין איש באוהלו, כי סקול ייסקל. זאת דרך גאולים. ההולך בדרך מדבר ובמחנה לוחם ובלחם עוני – יזכה לבוא לארץ זבת חלב ודבש. הרוצה ללכת בדרך זבת חלב ודבש – יגיע ללחם עוני ולמדבריות אבדון.

פסח – בהגדה של פסח הסדר הוא: פסח, מצה, מרור. ואנו נקטנו כאן סדר הפוך: מרור, מצה, פסח. סדר החשיבות הוא פסח מצה-מרור. הסדר ההיסטורי-הריאלי הוא מרור – מצה – פסח: תחילת מרירות השיעבוד, מְרור הגלות; לאחר מכן לחם עוני של הליכה בחיפזון, של דרך מדבריות; ובאחרונה – קרבן פסח, קרבן הודיה ושמחה ואכילת בשר על ארץ טובה וברוכה.

רבים אומרים: וכי נחדש פולחן קרבנות? בימינו? (שמעו נא, שמעו, "בימינו"; וכי ימי שפיכות דמים "ברבריים" הם ימינו חלילה?…).

ואומרים הרבים: הניקח שוב שָׂה לעולה, וצער בעלי-חיים אין בלבך? (ראו נא, ראו, כיצד הם יושבים ואוכלים בהנאה בשר עגל ובשר תרנגולת ומלקקים אצבעותיהם. להנאתם – תשחט להם עדרי צאן ובקר ולולים שלמים; אך למען קרבן בַּמקדש – רב-טֶקֶס ורב משמעות – זאת לא. כאן ייכמרו רחמיהם).

אכן, חָדֶש נַחַדֶש את הקרבנות. אם לא כולם – הרי רובם. ואם לא רובם – הרי קרבן זבח-פסח זה, ודאי וודאי. שיכלול הזבח יציאת מצרים ראשונה ואחרונה, שיבטא את השמחה המלאה, שכיום כה מרבים לנסות למצוא לה ביטויים מלאכותיים – וללא הצלחה. כי ללא סמל ומסומל וללא רוח קדושה – ואין צריך לומר: ללא רוח זו של עולי רגל לירושלים להקריב קרבן פסח – אין מצליחים להחזיר רוח חגיגית וחדוות גוף ונפש. לא שיהיה בכוחו של קרבן פסח להחזיר שמחה, כי אם להיפך: כאשר תהיה הגאולה שלמה בַּגוף, כאשר תתחדש הרוח, יחודש קרבן פסח כביטוי כֵּן לַשמחה אשר תשוב לשרות בַּנפש. שתשוב השמחה על נס הפסיחה אשר פסח מלאך המוות ההיסטורי על פתח בית- ישראל. מלאך המוות פָּסַח – וא-לֹהֵי-החיים פתח לנו שער גאולה. ומדוע לא נקריב קרבן סמל-הודיה, זֵכֶר לַדם שנשפך, כפרה לדם שלא יישפך עוד? יהא זה ביטוי סינתטי [= משולב, כולל ואוגד] לשמחת-המתן והנאת-הלקיחה, לסעודה שבקדושה ולשמחה שבקדושה, לכל זה שהיה לנו ואבד לנו, ושלא יוחזר לנו אלא-אם-כן נדע שוב לצרף גוף ורוח, אדמה-עם וא-לֹהֵי-עם, לקדש הווה בזֵכֶר עבר, בטקס אבות ישן נושן, להעלות הווה לחזון עתיד – בשירה ונבואה ואמנות, ממקור כיסופים אֱלֵי-גדלות – שוב בשמחת שה למשפחה, שה לַבית.

וככה תאכלו אותו, מישיש נושא-שרשרת-דורות ועד קטון-ילדי-ישראל העולה לנו כאן מן השפלה, מן הים אל ההר, מן החול אל הקודש, מן הקושיה אל התשובה. הן כיום לא שנים-עשר שבטי ישראל אנו, אלא משבעים ושבע גָלויות עלינו ובאנו. ומדוע לא נודה שבעים ושבע, ולא נזבח זבחי פסח – זבחי פסחים רבים – על-אשר פסחנו על עמים ויבשות ואימפריות ומשמידים, על אלפי שנים פסחנו, למען נגיע שוב הֵנָה, שוב לירושלים זו. גדול יהיה כבוד הבית השלישי מכבוד הבית השני והראשון גם יחד; (ובית שלישי יהיה, ואינו הווה עדיין, כפי שנוהגים בחילול השם להשתמש בו לגבי סוכת-מדינת- ישראל). גדול יהי כבודו כי גדול יותר יהיה העם, וגדולה יותר תהיה הארץ; ומשניהם יחד – בכוח מעיינות קדם עמוקים וכוחות נפש גנוזים – תעלה ותפרח גם הרוח, ותחודש לשיר ונבואה וחכמה והלכה ואגדה, במהלך חדש ומוגבר – ולמה לא יוחַג אז – בְרַחֲבוּת-לב, כרַחֲבוּת עם וארץ ורוח – פסח חדש כשיר חדש, ישן נושן בכוחות הנפש, חדש מחודש בכוח ביטוי? חג הפסח וקרבן הפסח המחודש – זה יהיה קו החיבור הארוך, העמוק, באדמת ההיסטוריה ובאדמת הנפש. חג אשר יחבר דורות, אבות ובני בנים, מגאולה ראשונה עד גאולה אחרונה, שבימינו, שבימינו.

ד"ר ישראל אלדד, פורסם ב'סולם' בניסן תשי"ט, ושוב ב'הגיונות חג', עמ' 20

---

קישורים:

דרך מצוותיך, מצוות קרבן פסח, בספריית חב"ד ליובאוויטש.

מצווה זו קשורה עם מצווה ו'.

מקורות נוספים: