שמות יב:
ח וְאָכְלוּ אֶת־הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל־מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה נו:
שצונו לאכול כבש הפסח בליל חמשה עשר מניסן בתנאיו הנזכרים והוא שיהיה צלי ושיאכל בבית אחד ושיאכל עם מצות ומרורים, והוא אמרו (שמות יב, ח) "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו".
ואולי יקשה עלי המקשה ויאמר למה תמנה אכילת פסח מצה ומרור מצוה אחת ולא תמנה אותם שלש מצות. אשיבנו אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת כמו שאני עתיד לבאר, וכן אכילת בשר הפסח מצוה בפני עצמה כמו שזכרנו, אבל המרור נגרר לאכילת פסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה. וראיה לדבר שבשר הפסח יאכל לקיים המצוה הן שיזדמן המרור או לא הזדמן, והמרור לא יאכל כי אם עם בשר הפסח כאמרו (שמות יב, ח) "על מרורים יאכלוהו". אבל המרור מבלי בשר לא עשה כלום ולא נאמר כבר קיים מצוה אחת. ולשון מכילתא (שמות יב, ח) "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" מגיד שמצות הפסח צלי מצה ומרור כלומר שהמצוה היא קיבוץ אלה.
ושם אמרו מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן בפסח תלמוד לומר "יאכלוהו" כלומר הבשר לבדו, יכול אין להם פסח [לא] יצאו ידי חובתם במצה ומרור הרי את דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה הא למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין בפסח כך אין להם פסח יצאו במצה ומרור [תלמוד לומר "יאכלוהו"], ושם אמרו "יאכלוהו" מכאן שהפסח נאכל על השובע ואין מצה ומרור נאכלין על השובע, לפי שעיקר המצוה אכילת הבשר כמו שאמר (שמות יב, ח) "ואכלו את הבשר בלילה" הזה והמרור נגרר אחר אכילת הבשר, וחיובן כמו שהתבאר מכתובים אלו למי שיבינם. והראיה הנגלית על זה היא השרש הנכתב בתלמוד, והוא אמרם (גמרא פסחים קכ ע"א) מרור בזמן הזה דרבנן כי מן התורה אין חובה לאכלו בפני עצמו ואמנם יאכל עם בשר הפסח. והיא ראיה ברורה שהוא מן הדברים הנגררין אחר המצוה לא שאכילתו מצוה בפני עצמה, ומשפטי מצוה זו גם כן מבוארים במסכת פסחים. (קרבן פסח פ"א).
זכר לנסים הגדולים שעשה ה' לישראל ביציאת מצרים
ספר החינוך:
לאכול בשר הפסח בליל חמישה עשר בניסן על פי תנאים שבכתוב, שנאמר (שמות יב, ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה.
ומשרשי מצוה זו, מה שכתבנו בשחיטתו (מצוה ה), כדי לזכור הנסים הגדולים שעשה לנו האל שהוציאנו מעבדות.
דיני המצוה, כמה חייב כל אחד לאכול ממנו לכל הפחות (פסחים סט ע"א), והנמנין עליו איך יתנהגו עד שיאכלוהו, שלא לצאת מן החבורה (שם סו ע"א במשנה), ושלא ישנו (שם קכ ע"א), ויתר פרטיה, מבוארים בפסחים (הלכות קרבן פסח פרק א').
ונוהגת בזכרים ובנקבות.
והעובר עליה בטל עשה. וכלל גדול בכל התורה לכל שאומר שיבטל מצות עשה שכופין אותו בית דין, אם יש כח בידם, עד שיקיימנו (כתובות פו ע"א; חולין קלב ע"ב).
מצווה לאכול את הבשר עם מרורים
רש"י (שמות יב, ח):
על מרורים – כל עשב מר נקרא מרור, וְצִוָּם לאכול מר, זכר לוימררו את חייהם (שמות א, יד).
[וכן הוא באבן עזרא]אבן עזרא (בשם אחד מחכמי הדור) (שם):
ואכלו – אמר אחד מחכמי הדור: ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור, ובעבור שלא ירד שם גשם, כי האויר הוא לח תמיד, על כן מנהגם להיות לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל. ואפילו לא תהיה למצרי אלא פת לבדה, לעולם המרורים יהיו עמו על שולחנו לטבול בו את הפת, כי הם רפואה לאוירם.
ואנחנו נסמוך על קדמונינו, כי המרור זכר ל"וימררו".
ר"י בכור שור (שם):
על מרורים – שיאכלו עשב מר, שיהא הכל ביחד: העבדות, והחרות, וההצלה. 'עשב מר' סימן לעבדות – שמררו חייהם, 'המצות' סימן לחירות – שלא הספיק להחמיץ עד שגאלם לחירות, ו'הפסח' סימן להצלה – שהצילם בשעת המגפה.
[וכן הוא בחזקוני]הרמב"ן (שם):
מצות על מרורים יאכלוהו – שיעורו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ובמצות עם מרורים יאכלוהו. וכן: על מצות ומרורים (במדבר ט, יא) – עם. וכמוהו: ויבאו האנשים על הנשים (שמות לה, כב), וכן: ראשו על כרעיו ועל קרבו (שמות יב, ט). ולא אמר עם, ללמד שאיננו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן. ויחסר הכתוב בי"ת [אות ב'], כמו: ירחצו מים (שמות ל, כ), וימת סלד לא בנים (דברי הימים א; ב, ל). ולימד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר, אבל המצות חזר וצוה: בערב תאכלו מצות (שמות יב, יח), אפילו בפני עצמן, כדעת רבותינו (בבלי פסחים קכ ע"א).
[ויותר נכון שנאמר כי 'וּמַצּוֹת' נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו – לבשר הנזכר. והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלוהו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה וגם אינם מעכבים את הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא, כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה, כל אחת צוואה בפני עצמה.]
[וכן פירש הטור]
החזקוני (שם):
על מרורים – עם מרורים, כל זה דרך בִּזָּיוֹן שיאכלוהו עם דבר רע ומר ולא עם דבר חשוב ומתוק.
הר"י כספי (שם):
על מרורים יאכלהו – הטעם עשבים מרים, ולא נזכר בתורה רמז לסבת זה, אמנם ידועה הסבה ליודעי טבעי המציאות כי המרירות דוחה היזק המצה יעוין בספרי הרפואה, אם כן אין חיוב המרור לסגולה מיוחדת למצווה, ודומה לזה אין שלילת ה'נָא' לסגולה מיוחדת למצוה כמו שנבאר.
צרור המור (שמות יב, מג):
…לפי שהמרור הוא זכר לוימררו את חייהם, כי רצה השם שאע"פ שהיו בשמחה גדולה כמי שיוצא מבית השביה, שיזכרו ימי העוני, בענין שלא יבואו לחטוא כאומרם וגילו ברעדה, ולכן תיקנו ברכת הטוב והמטיב על היין שנתקנה על הרוגי ביתר, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה, ואין שמחה אלא על היין, ואף שהיין בוגד ואולי ישתה וישכח מחוקק, לזה אמרו שבחוזק שמחתו יזכור ויתעצב מהרוגי ביתר שהיו חסידים וישוב אל ה' ויברך הטוב והמטיב ויזכור מה שאמרו הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה ואם לאותם חסידים קרה מה שקרה מה יעשו אזובי קיר.
צרור המור (שמות יב, מג), טעם נוסף:
וכן הטעם שני צוה במרור להודיענו כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. וידוע כי במצרים היו מתים בלי סבה וכן באו עליהם חלאים רעים ולכן הבטיחם והסיר ה' ממך כל חולי, ועכשיו צוה השם שיאכלו מרורים ועשבים מרים מטובלים בחומץ בתחלת אכילתם והם רעבים ועיפים, ואולי יאמרו כי זה יזיק להם כי במצרים היו מתים בלי סבה כ"ש עכשיו שההיזק בעין, לזה צותה התורה באכילת מרור להודיע שלא יגיע לו נזק באכילת אלו הדברים אחר שעושה לשם מצוה ושומר מצוה לא ידע דבר רע כי ישרים דרכי ה' ואין בהם נפתל ועקש וצדיקים ילכו בם, אבל מי שעושה זה שלא לשם מצוה אלא לשם אכילה גסה יבוא לו נזק וזהו ופושעים יכשלו בם, וזהו שאמרו בפסחים לשנים שצלו פסחיהם מי שאכלו לשם מצוה וצדיקים ילכו בם, וכן בזאת המצוה בעצמה, ולכן תמצא (במכה שני'). שם שם לו חק ומשפט. לפי שהמים היו מרים ויורהו ה' עץ לרפאות את המים. ואולי ייראו ישראל ויאמרו שיזיק להם שתיית המים המרים אע"פ שנתקנו, לזה אמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, הנה אמר שבשמירת מצותיו לא יירא מכל פגע ומחלה וכן הענין באכילת המרור והעשבים המרים.
היבטים בעידן המודרני
פסח מצה ומרור בדרך לגאולה שבימינו
מרור – נגדל את ילדינו לחזון. אל נגדלם בהזיה ואשליה. ילמדו ילדינו אמת זאת: גם בדרך לארץ זבת חלב ודבש אוכלים מרור… אל נשלה עצמנו ואל נשלה אחרים כי הדרך סלולה, כי במרכבת זהב ועל מרבדי שושנים נגיע למקדש. מרור הוא חוק החיים, ולא-כל-שכן חוק הגאולה. ומשום כך לא נפסלנה. משום כך לא נערוק. נקבל פניה – על מרורות שבה.
מצה – לחם עוני הוא לחמה של גאולה. מָן קלוקל הוא מאכלם של הולכי במדבר. ואם יש מגביות ותרומות – נתונות הן לַמִשְׁכָּן, ולא להעשיר ולהשמין הולכי-בְּדרך-גאולים. אין עשירים ואין שמנים חלוצי עם כובש כנען. לא טוב היות אדם רעב, כי אז יֵקַל גופו מִדַי וכל רוח מצויה תשאהו. לא טוב היותו שָׂבַעַ מדי, כי אז יכבד גופו ולא יזוז – לא רוח סערה ולא רוח אֶ-להים תניעהו. בַּדרך לעלות גאולים, טוב הוא לחם עוני. המרבה לא ירבה והממעיט לא ימעיט. ככה יוצאים ממצרים. וככה גם נכנסים לארץ: אין שבט נוחל בטרם ינחל העם כולו, אין כפות רגליהם של כוהנים משרתים בקודש ובחול ניתקות מאפיק הירדן עד אשר יעבור העם כולו, ואין נהנים משלל מלחמה ומרכוש אויבים להטמין איש באוהלו, כי סקול ייסקל. זאת דרך גאולים. ההולך בדרך מדבר ובמחנה לוחם ובלחם עוני – יזכה לבוא לארץ זבת חלב ודבש. הרוצה ללכת בדרך זבת חלב ודבש – יגיע ללחם עוני ולמדבריות אבדון.
פסח – בהגדה של פסח הסדר הוא: פסח, מצה, מרור. ואנו נקטנו כאן סדר הפוך: מרור, מצה, פסח. סדר החשיבות הוא פסח מצה-מרור. הסדר ההיסטורי-הריאלי הוא מרור – מצה – פסח: תחילת מרירות השיעבוד, מְרור הגלות; לאחר מכן לחם עוני של הליכה בחיפזון, של דרך מדבריות; ובאחרונה – קרבן פסח, קרבן הודיה ושמחה ואכילת בשר על ארץ טובה וברוכה. רבים אומרים: וכי נחדש פולחן קרבנות? בימינו? (שמעו נא, שמעו, "בימינו"; וכי ימי שפיכות דמים "ברבריים" הם ימינו חלילה?…). ואומרים הרבים: הניקח שוב שָׂה לעולה, וצער בעלי-חיים אין בלבך? (ראו נא, ראו, כיצד הם יושבים ואוכלים בהנאה בשר עגל ובשר תרנגולת ומלקקים אצבעותיהם. להנאתם – תשחט להם עדרי צאן ובקר ולולים שלמים; אך למען קרבן בַּמקדש – רב-טֶקֶס ורב משמעות – זאת לא. כאן ייכמרו רחמיהם). אכן, חָדֶש נַחַדֶש את הקרבנות. אם לא כולם – הרי רובם. ואם לא רובם – הרי קרבן זבח-פסח זה, ודאי וודאי. שיכלול הזבח יציאת מצרים ראשונה ואחרונה, שיבטא את השמחה המלאה, שכיום כה מרבים לנסות למצוא לה ביטויים מלאכותיים – וללא הצלחה. כי ללא סמל ומסומל וללא רוח קדושה – ואין צריך לומר: ללא רוח זו של עולי רגל לירושלים להקריב קרבן פסח – אין מצליחים להחזיר רוח חגיגית וחדוות גוף ונפש. לא שיהיה בכוחו של קרבן פסח להחזיר שמחה, כי אם להיפך: כאשר תהיה הגאולה שלמה בַּגוף, כאשר תתחדש הרוח, יחודש קרבן פסח כביטוי כֵּן לַשמחה אשר תשוב לשרות בַּנפש. שתשוב השמחה על נס הפסיחה אשר פסח מלאך המוות ההיסטורי על פתח בית- ישראל. מלאך המוות פָּסַח – וא-לֹהֵי-החיים פתח לנו שער גאולה. ומדוע לא נקריב קרבן סמל-הודיה, זֵכֶר לַדם שנשפך, כפרה לדם שלא יישפך עוד? יהא זה ביטוי סינתטי [= משולב, כולל ואוגד] לשמחת-המתן והנאת-הלקיחה, לסעודה שבקדושה ולשמחה שבקדושה, לכל זה שהיה לנו ואבד לנו, ושלא יוחזר לנו אלא-אם-כן נדע שוב לצרף גוף ורוח, אדמה-עם וא-לֹהֵי-עם, לקדש הווה בזֵכֶר עבר, בטקס אבות ישן נושן, להעלות הווה לחזון עתיד – בשירה ונבואה ואמנות, ממקור כיסופים אֱלֵי-גדלות – שוב בשמחת שה למשפחה, שה לַבית.
וככה תאכלו אותו, מישיש נושא-שרשרת-דורות ועד קטון-ילדי-ישראל העולה לנו כאן מן השפלה, מן הים אל ההר, מן החול אל הקודש, מן הקושיה אל התשובה. הן כיום לא שנים-עשר שבטי ישראל אנו, אלא משבעים ושבע גָלויות עלינו ובאנו. ומדוע לא נודה שבעים ושבע, ולא נזבח זבחי פסח – זבחי פסחים רבים – על-אשר פסחנו על עמים ויבשות ואימפריות ומשמידים, על אלפי שנים פסחנו, למען נגיע שוב הֵנָה, שוב לירושלים זו. גדול יהיה כבוד הבית השלישי מכבוד הבית השני והראשון גם יחד; (ובית שלישי יהיה, ואינו הווה עדיין, כפי שנוהגים בחילול השם להשתמש בו לגבי סוכת-מדינת- ישראל). גדול יהי כבודו כי גדול יותר יהיה העם, וגדולה יותר תהיה הארץ; ומשניהם יחד – בכוח מעיינות קדם עמוקים וכוחות נפש גנוזים – תעלה ותפרח גם הרוח, ותחודש לשיר ונבואה וחכמה והלכה ואגדה, במהלך חדש ומוגבר – ולמה לא יוחַג אז – בְרַחֲבוּת-לב, כרַחֲבוּת עם וארץ ורוח – פסח חדש כשיר חדש, ישן נושן בכוחות הנפש, חדש מחודש בכוח ביטוי? חג הפסח וקרבן הפסח המחודש – זה יהיה קו החיבור הארוך, העמוק, באדמת ההיסטוריה ובאדמת הנפש. חג אשר יחבר דורות, אבות ובני בנים, מגאולה ראשונה עד גאולה אחרונה, שבימינו, שבימינו.
ד"ר ישראל אלדד, פורסם ב'סולם' בניסן תשי"ט, ושוב ב'הגיונות חג', עמ' 20
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצווה הקודמת ה.
מצווה זו קשורה עם המצווה הבאה ז.
מקורות נוספים:
