שמות יב:
טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קנו:
היא שצונו לבער חמץ מבתינו ביום ארבעה עשר מניסן וזו היא מצות השבתת שאור. והוא אמרו יתברך (שמות יב, טו) "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". והנה התבארו דיני מצוה זו בפרק ראשון מפסחים. (זמנים הלכות חמץ ומצה פ"ב).
זכרון לניסי מצרים
ספר החינוך:
להסיר כל לחם חמץ ממשכנותינו ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר (שמות יב, טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ופירוש ראשון, קודם לפסח.
משרשי מצוה זו, כדי שנזכור הנסים שבמצרים, כמו שכתוב בקרבן פסח.
דיני המצוה, כגון שעת ביעורו מן היום מתי, ומה היא השבתתו (פסחים כא ע"א), ובאי זה מקום צריך לחפשו (שם ה ע"א), ובאי זה מקום אינו צריך, ומאימתי מוטלת המצוה עליו אם יוצא לדרך (שם ו ע"א), ואם חל ארבעה עשר בניסן בשבת איך יהיה דינו (שם מט ע"א), והביטול בפה (שם ו ע"ב) שצריך לעשות נוסף על הביעור, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (פסחים פרק א' וב') (או"ח מסי' תל"א עד ת"מ).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
והעובר עליה ולא השביתו, ביטל עשה דתשביתו. ואם יש חמץ במשכנותיו עובר גם כן על לא תעשה, שנאמר: שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב, יט). אבל אין לוקין על לאו זה אם לא עשה בו מעשה, שהלכה היא, לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו.
[וכן הוא ברלב"ג (תועלות), וכן באור החיים]שלא תתבטל מצוות מצה
החזקוני (שמות יב, טו):
כי כל אכל חמץ – שלא תאמר אוכל מצה ואוכל חמץ עמה, דאם כן תבטל המצה מפני החמץ שאדם רגיל בה.
[וכן בר"י בכור שור (שם)].הרחקה מאכילת חמץ
הרלב"ג (שם):
מיום הראשׂן עד יום השבִעי. רוצה לומר מהשבעה ימים שציוה שיהיה מה שנאכל אותו מהלחם מצה. ולזה נתן טעם לזה הציווי, ואמר כי כל מי שיאכל חמץ באלו השבעה ימים ישיגהו עונש נפלא, והוא שתכרת נפשו. רוצה לומר שלא יהיה לה השארות כלל, אבל תאבד לגמרי, כמו שבארו במכילתא. ובהיות הענין כן, הנה יחוייב שיהיה מצה מה שנאכלהו מהלחם באלו השבעת ימים. ולהרחיקנו יותר מאכילת החמץ, ציוה גם כן שנשביתהו מבתינו קודם היכנס אלו השבעת ימים.
חמץ הוא סימן ליצר הרע וסיבת כל הגלויות
צרור המור (שם):
שבעת ימים מצות תאכלו – הם שבעה ימי הדרך, מצות תאכלו – הוא סימן חירות ולא לחם חמץ שהוא סימן גלות וחטא ויצר הרע שהוא מעול וחומץ והוא סבת כל הגליות כולם. וכן כמו שבקרבן צִוָה כי כל שאור ודבש לא תקריבו, כן צִוָה בכאן לאכול מצה זכר לקרבן פסח. וכן רמז להם כי כמו שמצה היא לחם עוני לחם חסר, כן הם אף על פי שיצאו ממצרים לא היו שלימים באמונתם עד היום השביעי שעברו בים, כי אז האמינו בה' ובמשה עבדו. ולכן צִוָה וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש, הוא יום השירה. ואמר ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את ישראל ולכן שבעה ימים שאור לא ימצא בבתיכם. והאוכלו חייב מיתה אחר שהוא בן חורין ורוצה להיות עבד. ואמר בכל מושבותיכם תאכלו מצות – לדורות, לפי שהוא רמז גם כן לגאולתינו.
שייכות לעם הישראלי שלא פקפק בקב"ה
משך חכמה (שם):
שבעת ימים כו' – כתב כרת באוכל חמץ, ובאינו עושה פסח (במצרים) לא כתב כרת (רק בפרשת בהעלותך) משום דאם לא יעשו פסח יבוא המשחית לנגוף ויהא מת מעצמו ופשוט. ולכן אמרו בתוספתא דפסח מצרים אין עליו כרת, יעוין שם.
ודע דהאמונה בה' בעשיית פסח היה בדבר שיבוא הבחינה תיכף אם לא יתקיים דבר ה' בלילה הזה, אבל ענין המצה שאנו אוכלים על שלא הספיק בצקם להחמיץ. והנה ה' יתברת צִוָה אותם על כסף וזהב ושמלות והיו מכינים עצמם לילך למדבר לחוג חג ולעבוד ה' ועל מזון לא הכינו להם מאומה ולא שאלו את משה למה על שמלות צוויתנו ואיך לא נכין מזונות ולכת בארץ לא זרועה אשר בטחון ואמונה כזאת הוא מפליא פלאות ובזכותם אחרים באים כמו שאמר זכרתי לך חסד נעוריך כו' (סנהדרין) והוא ספור שבחא דישראל [שבח של עם ישראל] שלא הכינו מזון והלכו אחרי משה כבהמה בבקעה וכצאן אחרי הרועה ובזה זכו לקבל התורה ולהיות עַם ה' ושכינתו עליהם ואם כן הגר שבא לחסות תחת כנפי השם ורוצה להכנס בתוך ישראל ואינו אוכל מצה רק חמץ בפסח ואינו חפץ דבר שעבורו זכו למעמד האלהי ולקבל התורה ודאי דהוא נכרת אלא אף ישראל גם כן נכרת, אבל בפסח וכל התורה כולה, תורה אחת לכם ולגר ונכרתה מכם ומהגר. וכן בכל התורה כתוב אזרח קודם לגר רק כאן כתוב גר קודם משום שע"י בטחון שלא בקשו ולא הכינו מזון ויצאו בחפזון והאמינו בה' זכו להר סיני ולהעשות ישראל ואם כן על הגר פשוט קודם שבלא זה אינו שייך אל העם הישראלי והוי [וזה הוא] לא זו אף זו שאף ישראל נכרת כיון שאינו משתבח בתהלתו ותפארתו שאבותיו היו מאמינים ובוטחים בה' ואשרי להם ולזרעם.
להחדיר אמונת ה' שהוא לבדו הוציאנו מעבדות (מצה) לחירות (חמץ)
הרש"ר הירש (שם):
כבר ביארנו ש״מצה״ מסמלת ״עבדות״, חוסר־עצמאות חברתית. היפוכה של ה״מצה״ הוא ה״חמץ״, אשר בהתאם לכך מסמל עצמאות חברתית. והנה על יום הפסח להיות לנו ״לזכרון״ (לעיל פסוק יד), המזכיר לנו בכל שנה מחדש את הרגע בו זכינו לחירות ועצמאות, כדי שלעולם לא נשכח כיצד ובאיזה אופן השגנו מתנות אלה. יום קומנו לחירות ועצמאות הוא תחילת מחזור שלם של ימים, אך לא עם סמל החירות אלא עם הסרת סמל העצמאות. במשך מחזור שלם של ימים, ״שבעת ימים״, אַל לנו להתיר לעצמנו לאכול מלחם העצמאות. יתירה מכך, בעצם היום בו זכינו לאישיות עצמאית ובתים עצמאיים משלנו – ״ויקחו להם איש וגו׳ לבית״ (לעיל פסוק ג) – עלינו לסלק מכל בתינו, ״מבתיכם״, את הסמל המיוחד של העצמאות החברתית. למשך שבעה ימים עלינו להמנע מלזון את עצמנו בלחם העצמאות. בדרך זו נזכיר לעצמנו, שברגע קומנו לחירות ועצמאות, לא היה לא באישיותנו ולא בקנייננו אף לא רושם קל של עצמאות, או אפילו של היכולת להגיע לעצמאות (שאור). היינו שקועים בשעבוד וחוסר אונים, ורק כוחו הכל־יכול של ה׳ הוא זה שהקימנו לחירות ועצמאות.
אשר על כן, אם במשך שבעה ימים אלה המהווים מזכרת נצח לקומנו לחירות, אוכל אדם מלחם העצמאות בכמות המספיקה לקיום החיים (אוכל כזית חמץ), כופר הוא בכך במקור האלוקי של חירותנו, ומכריז שחירותנו היא הישג אנושי. הוא נוטש את היסוד של העבר היהודי, וכך כורת עצמו מכל חלק בעתידם של ישראל.
לחוש אחדות עם הבורא
הרד"צ הופמן (שם):
…והנה בכך אמנם מתבאר, מדוע צריך לאכול מצה בלילה הראשון, אך עדיין לא מתבאר מדוע צריך להיזהר מאכילת חמץ במשך שבעה ימים. עלינו אפוא להוסיף כאן את הטעם שחשבנו לנכון לגבי איסור חמץ בקרבן מנחה (ויקרא ב יא, וְהַשְׁוֵה פירושי לספר ויקרא): המצה מסמלת את הטהור, את הנקי מכל תערובת בלתי-רצויה (הַשְׁוֵה אונקלוס – פטירא) והחמץ לעומתה – את הכיעור, את המושחת. בשולחנו של הקב"ה אוכלים לרוב מצה, והחמץ אסור בו (בדרך כלל). עתה הוטל על ישראל להשבית מביתו את המזון הארצי, את החמץ, למשך מחזור ימים כדי לחוש אחדות מוחלטת עמו יתברך.
צריך להשבית שאור אפילו שלא ראוי לאכילה, שמא יחמיץ בו את בצקו
ר"י אבן כספי (שם):
מבתיכם – הנה כן יאמר עוד שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב, יט) אם כן תכלית הקפדת התורה בביעור היה על השאור לפי שהוא המחמיץ, ובארץ ההיא נהוג ללוש יום יום… כי בעבור חוּמָהּ הלחם נפסד, והוא חשוב כעפר בַעֲבוֹר יום אחד עליו, ואם ימצא השאור בבתיהם אולי יתנו עיניהם בו לתתו בעיסתם להחמיצה ויאכלו אם כן חמץ, וזה אמרו כי כל אוכל חמץ, כי חמץ ומחמצת שמות נרדפים, אבל על צד השמירה המעולה צִוָה עוד לא יראה לך חמץ (שמות יג, ז), כי אולי יש ויש מי שיאכלו הלחם העפרי לכן נכלל בביעור כל חמץ, ואין היזק בזה, כל שכן בהיותנו נפוצים כה וכה, ומנהג ארצות רבות לאכול החמץ בו שבעת ימים או יותר.
חמץ מורה על ישות וגאווה
דרך מצוותיך – איסור אכילת חמץ (כד עמוד ב'):
"… עיסת החמץ מורה על הגבהה והתנשאות, שתפח ועולה למעלה. והוא רמז על גדלות ההשגה, בבחינת יש ודבר מה.
ובפסח, שאז הוא ראשית קבלת נקודת האמונה, צריך להיות העבודה בביטול וקטנות בלבד. ואפילו כולנו חכמים ונבונים ויודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. כי עבדים היינו ויוציאנו ה' כו'.
וצריכים להזהר בתכלית מהחמץ שהוא בחינת יש ודבר מה, שאין אור אין סוף שורה ונמשך במי שהוא יש ודבר. ואינו שורה אלא במי שבטל אליו…"
קישורים:
דרך מצוותיך, איסור אכילת חמץ, בספריית חב"ד ליובאוויטש
מקורות נוספים:
