שמות יג:
ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה קצז:
הזהירנו מאכול חמץ בפסח. והוא אמרו: "לא יאכל חמץ" ובאר שהוא בכרת ואמר (שמות יב, טו): "כי כל אוכל חמץ ונכרתה" אם היה מזיד ואם היה שוגג חייב חטאת קבועה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פסחים. (זמנים הלכות חמץ ומצה).
ספר החינוך:
שלא לאכל חמץ בפסח, שנאמר: "ולא יאכל חמץ".
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו בשאר מצוות הפסח.
דיני המצוה, כגון מה הן הדברים שנאסר בהן חמץ, והן חמשת מיני דגן, ודין הלש אותן במי פרות, ודין לתיתה, ותבשיל שנמצא בו חמץ, [ודין כלים שנשתמש בהן חמץ] בחמין או בצונן, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (פרקים א ב) (או"ח מסימן תמ"ו עד תס"ח).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר עליה ואוכל כזית חמץ בפסח במזיד, חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה.
החמץ מספק את צרכי היצר הרע
רמח"ל (דרך ה' חלק ד פרק ח):
ענין החמץ והמצה הוא, כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות, גוי בקרב גוי, וביציאתם נגאלו ונבדלו. והנה עד אותו הזמן היה כל בחינת גופות בני האדם חשוך בחשך, וזוהמא שהיה מתגבר עליהם, וביציאה נבדלו ישראל, ונזמנו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה.
ולענין זה נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה. והיינו כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם, הוא משתוה באמת אל המצב הנרצה באדם, וענין החימוץ שהוא דבר טבעי בלחם, לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם, הנה גם הוא נמשך לפי החק הראוי באדם, שגם הוא צריך שיהיה בו היצר הרע והנטיה החומרית. אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצר הרע והנטיה החומרית, והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעולם הזה, אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין, שעל ידי זה יעמדו במדריגה הראויה להם. והנה זה עיקר ענינו של חג המצות. ושאר מצוות הלילה הראשונה כולם ענינים פרטים מקבילים לפרטי הגאולה ההיא.
החמץ רומז לגאוה
דרך פקודיך (מצוה לא תעשה יט, חלק המחשבה אות ב'):
טעם למצוה זו, נראה לי לפי מה שכתבתי לעיל (מצוה י"א חלק המחשבה ב'), ענין החמץ רמז לגיאות שמגביה את עצמו יותר מכח הפועל שבו, הנה כבר באה האזהרה שלא ימצא ברשותו הענין הזה, וכאן באה האזהרה שלא יהנה ממנו, היינו אם מגביהין אותו בני אדם אחרים ומשבחין אותו לא יהנה מזה, ואדרבא יאמר אל לבו מאמר החסיד: "חטאי לו יריחון בם שכיני, אזי ברחו ורחקו מגבולי". ובפרט אם משבחין אותו בדבר שאין בו, יחשוב עצמו בריה קטנה מעוטה בדעת עומד לפני תמים דיעות.
החמץ מנהג עבודה זרה
משך חכמה (שמות כג, טו):
הנה בירושלמי עבודה זרה בראשו (פרק א, הלכה א) אמר שירבעם הסית ישראל "עבודה זרה ותרנית היא", יעוין שם היטב דחשיב לענין כהן וזמן לחלבים ולבשר, התורה אמרה (שמות כג, יח) "לא תזבח על חמץ דם זבחי", ועבודה זרה אמרה (עמוס ד, ה) "וקטר מחמץ תודה" וכו'. למדנו מירושלמי הזה דענין החמץ היה חוק קבוע לעובדי עבודה זרה, אשר היה מורה על איזה רעיון כוזב המפיר אחדות השם והשגחתו, לכן כאשר הבדילן השם יתברך מעבודה זרה במצרים, אמר שיחוגו את חג המצות. וכן הנביא אמר (מלכים – ב כג, ט) "לא יעלו כהני הבמות (אל מזבח ה' בירושלים) כי אם אכלו מצות" וכו', יעויין שם בקדמונים.
לכן אחרי הדברות אשר היו במעלה רמה רחוקים מכל מושגי העבודה זרה, אמר פה "תאכל מצות כאשר ציויתיך", פירוש, רק כמצות הזכרון, אבל לא באותו אופן שאכלו במצרים להרחיקן מעבודה זרה. אבל אחרי העגל שחזרו להמושגות אשר נשרש בהן בהיותן בקרב גוי עובד עץ ואבן, אמר (שמות לד, יח) "שבעת ימים תאכל מצות אשר ציויתיך" באותו המכוון ממש שהיה בעת ציויתיך, שהיית אז תועה בעבודה זרה, והיה להרחיקך מחוקי העבודה זרה ולהבדילך מן התועים.
איסור שבעת ימים כדי להפסיק את כח החמץ
עטרת אפרים (על הגדה של פסח, עמוד קעב):
נראה בביאור איסור אכילת חמץ ז' ימים, על פי מה דאיתא בטור הלכות עשרת ימי תשובה (סימן תר"ג) בשם הירושלמי וזה לשונו: "רבי חייא מפקיד לרב, אי אתה יכול למיכל כולא שתא בטהרה אכול, ואי לא, אכול שבעה ימים בשתא". וכתב אבי"ה, קבלתי אלו הם שבעה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ע"כ. וביאור הפשוט על השבעת ימים הוא דאיתא ברמב"ם (הל' שבועות פ"ה ה"כ): נשבע שלא יישן ג' ימים או שלא יאכל כלום ז' ימים הרי זה שבועת שוא, כי אי אפשר לאדם לחיות ז' ימים בלא אכילה. נמצא לפי זה דלכל אכילה אין בו כח יותר מז' ימים, ואחר ז' ימים נפסק כח האכילה.
והנה בהירושלמי לא כתב זמן מפורש, ולכן אפשר לחדש דקאי גם על ז' ימים של פסח, דלכן אמרה תורה ז' ימים, דבז' ימים נפסק כח אכילה של חמץ, ומתקדש גופן של ישראל על ידי כח אכילת מצות מצוה לבד. ומובן על פי מה שכתוב בזוהר תצוה (הובא לעיל בריש ההגדה) דעל ידי אכילת מצוה בימי פסח, לא יזיק לו שוב מה שיאכל חמץ בשאר ימות השנה.
איסור חמץ קובע את האכילה על המצה לבדה
קובץ תורני "תפארתך" – מסכת פסחים (תשע"ז, עמוד צה):
שא עיניך בלשונות הכתובים שנראה בבירור כי אין טעם איסור חמץ נפרד ממצות אכילת מצה והכל אחד. כי כל ענין החג הוא 'חג המצות', ועל ידי זה מציינים את הגאולה והחפזון שמיהר ה' לגאלנו, אך כדי לעשות את ימי החג ימי אכילת מצה אין די באכילת מצה, כי אכילת מצה יחד עם חמץ אין בה הוראה שהמצה הוא מאכלנו, וכל הדגשת היות הימים הללו 'חג המצות' בא על ידי אי אכילת החמץ, כי הגדר של החג הוא כי לחם מאכלם של ישראל יהיה רק מצה.
וזה הטעם לחומר איסור אכילת חמץ יותר מן הנמנע מאכילת מצה אפילו בלילה ראשון, כי מי שאינו מקיים המצוות עשה של אכילת מצה אינו עוקר בקום ועשה את המציאות של חג המצות רק בשב ואל תעשה, וגם עדיין חוגג הוא את חג המצות על ידי זה שאינו אוכל חמץ, שיש אות וזיכרות לגאולה והחפזון שמיהר ה' לגאלנו (תוספות מנחות לו ע"ב ד"ה יצאו), ואילו האוכל חמץ עוקר בידים את מהות היום מהיות חג המצות, כי המציאות שהלחם הוא עיקר מאכלו של האדם, וכשמתנזר ממנו מתקיימת הקביעות שאם יבא לאכול פת יאכל אותו מצה אות שעתה "חג המצות", ואם במקרה לא אכל פת הרי זה כאילו שלא באה לידו המצווה, לכן מי שלא אכל מצה בלילה ראשון הגם שחיסר מצוות עשה, ולא הוכיח במעשיו כי מאכלו הוא מצה, לא הפר את החג בזה כי לא הוכיח ההיפך מזה [שכיון שכלל ישראל גמרו שמאכלם יהיה עתה מצה הרי הוא נחשב בכלל זה. (מהרני"ל הר מינץ)]. אבל אם אכל חמץ, גם אם יאכל מצה, כבר עקר שם חג המצות ממנו שהרי 'בכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה'.
כל זה מורה שאיסור חמץ אינו כאיסורי אכילה של תיעוב ומיאוס שעניינם הוא: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג), שאף האיסור עצמו הוא השיקוץ והתיעוב, שצווינו להתקדש ולהתרחק מהתעוב והמאוס. שלא הוזכר בכתובים באיסור חמץ משום היותו מתועב ומשוקץ, אלא כמו שעמדנו מקודם שאינו נפרד ממצות אכילת מצה והאוכל חמץ מפר את ימי החג מהיות "חג המצות". וכן הוא בלשון הכתוב" "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" שתלוים זה בזה, ולכן אסור החמץ כי הוא ניגוד למצה.
קישורים:
מקורות נוספים:
לקריאות והרחבות נוספות: