שמות יג:
ב קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה עט:
היא שצונו לקדש בכורות כלומר להפרישם ולהבדילם למה שראוי שיעשה בהם, והוא אמרו יתברך (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר". ומפורש בתורה שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין חמור לבד. וכבר נכפל הצווי בבכור בהמה טהורה, והוא המצוה שאנחנו מדברים בה עתה ואמר (דברים טו, יט): "כל הבכור אשר יולד וגו'". ודין זה של בכור בהמה טהורה שיביאנו לכהנים ויקריבו חלבה ודמה ויאכלו שאר בשרה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכת בכורות. והתבאר בסוף מסכת חלה (פרק ד משנה ט) שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ. ולשון ספרי יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ, תלמוד לומר (דברים יד, כג): "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ… מַעְשַׂר דְּגָנְךָ…" ממקום שאתה מביא דגן אתה מביא בכורות. הנה התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ בין שהיה בית המקדש קיים בין שלא היה כמו שהוא עתה בזמננו זה, כמו מעשר דגן.
לדעת שהכל של הבורא, גם החביבים עלינו ביותר
ספר החינוך:
לקדש הבכרות, כלומר שיהיו כל הוולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה, בין באדם בין בבהמה, הזכרים קודש לשם, שנאמר (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". ודוקא בהמה, דהיינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה. ומכל בהמה טמאה, חמור לבד במצוה זו. (בכורות י ע"א).
וענין המצוה, בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר, הרי זה קודש, וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים הבשר בירושלים, ואינו נותנו לו מיד שיוולד, אלא מטפל בו, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. (שם כו, ע"ב) ובחוצה לארץ, שאין לנו מקדש נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים, ומהן שאמרו שממתין לו לעולם. ואם נפל בו מום יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, דכחולין הוא נחשב, וכמו שכתוב (דברים טו, כב): "הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל". וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות שלו (סוף פרק ה).
ובכור אדם ופטר חמור, נפרש עניינם במצות הפדיה שבכל אחד בעזרת השם, והם בסדר זה (מצוה כב) ובסדר ויקח קרח (מצוה שצב).
משרשי מצוה זו, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בראשית פרינו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם.
דיני המצוה. באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאכלו, וענין המומין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר, והחילוק שביניהם, ומי נאמן על מומיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואי זה חכם ראוי להורות במומיו, ודין בכור השותפין ישראלים או שותף גוי, ובאי זה ענין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דנו, וענין יוצא דופן, וטומטום ואנדרוגינוס, ויתר פרטיו, מבוארים במסכת בכורות.
ונוהגת מצוה זו של קדוש בכור בהמה טהורה, מדאוריתא בארץ ישראל בלבד בכל זמן, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (תמורה כא ע"ב) מדכתיב (דברים יד, כג): "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ… מַעְשַׂר דְּגָנְךָ… וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ…", מקיש וכו'. ומדרבנן אף בחוצה לארץ. ובזכרים ובנקבות בין בישראלים בין בכהנים ולויים. (בכורות יג ע"א) ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חייב להקריב חלבו ודמו, ויאכל הבשר בתורת בכור.
ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתוב בגזירת הבורא.
וזאת מן המצוות שחיובה בסיבת דבר.
לכבוד הבורא שהמית בכורי מצרים בעצמו
צרור המור (שמות יב, ג):
כי אחר שהמצריים הרגו בכורי ישראל והשליכום ליאור. השכל נותן שימותו בכוריהם מאדם ועד בהמה. ואחר שהשם עשה זה הפועל בעצמו בלי אמצעי בשביל כבוד בכורי ישראל. ראוי לקדש בכורי ישראל לשם ה' ולכבודו. וזה שאמר: "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר".
לבכורות טבע מיוחד
דרשות הר"ן, דרוש ח
ובזה העניין יסתלק ספק גדול שיש לשאול ולומר הנה השם יתברך ציוה שיהיו הלווים מיוחדים לעבודת המשכן תחת הבכורות, ואמר שראוי שיהיה שכר הלווים מוטל על ישראל לפרוע, מפני שזכה בכל בכורות ישראל כאשר ניצולו ממכת בכורות, וכיון שזכה בהם, והם בפשעם נפסלו מעבודתם, ראוי שיהיו שוכרים אחרים תחתיהם. והוא אומרו (במדבר ח, טז-יז): "כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי וגו' כִּי לִי כָל בְּכוֹר וגו' הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי וגו'", כלומר שביום שהכיתי בכורי מצרים שהיו ראויים להענישם, ולא הכה בהם, שלא חטאו, היהיה ראוי שיאמר המלך לאדם אחד הנה זכיתי בך שתעבוד עבודתי, מאשר הרגתי איש פלוני שהרג את הנפש ולא הרגתי אותך, הנה בלי ספק שאין זה מן הראוי, והנה יראה שיהיה כאן העניין בשווה.
אבל התשובה, שאין הפועלים המגיעים בעולם התחתון לאיש איש על ידי סיבות פרטיות, אבל על ידי סיבות כוללות, שאין רצון השם יתברך שישתנה הטבע כפי איש איש, וכשרצה השם יתברך להכות בכורי מצרים, חידש איזה עניין מפסיד ומתייחס לבכורות, כי הבכורות יש יחש ביניהם כולל ומשתף אותם, והוא שאין ספק שאין הרחם אשר לא נולד בו עובר מעולם, באותה התכונה אשר יהיה הרחם אשר כבר נוצרו בו ולדות. ומצד אותו השינוי, יהיה אפשר שיהיה בבכורות כולם הכנה לקבל איזה דבר נעלם ממנו. ומפני זה הייתה מצות קידוש הבכורות תלויה בפטר רחם, כי הבכורה נותנת יחס והקשר בין הבכורות, ולא הבכורה לאב כלל. ואף על פי שאמרו במדרש, אין שם בכור גדול הבית קרוי בכור, זהו על צד הדרש. אבל כפי פשוטו של דבר, הבכורות שהיו נתלים בפטרי הרחמים הם שלקו, ואם היה ביניהם יחס והקשר, אשר מצד היחס ההוא היה ראוי שילקו גם בכורי ישראל, אם יניחם השם לטבעם. ומפני זה אמר השם יתברך, שמפני שהגין בעדם והצילם מן הרע שהיה ראוי לחול עליהם, קידש אותם לי.
ראוי לקדש רק ראשית המציאות
גבורות ה' (פרק לח):
"קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם וגו'", טעם המצוה מפורש מאוד בשביל שהרג בכוריהם, כמו שכתוב בפרשה שאחר זאת הפרשה, ולא צוה רק על פטר רחם ולדברי רז"ל (מכילתא בשלח) שהיתה המכה אף שלא בפטרי רחם אף בבכור של אב וכך מוכח הכתוב שאמר הנני הורג בנך בכורך משמע שהמכה תהא במה שהוא בכור של פרעה, ובדברי רז"ל (מכילתא שם) אין בית אשר אין שם מת שהיו המצריות מזנות תחת בעליהן והיו יולדות מרווקים ואותו הבן בכור היה ואם אין שם בכור גדול בבית מת שגם הוא נקרא בכור דכתיב (תהלים פט, כח): "אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ…" ע"כ. אם כן אף בכור לאביו מת, ויראה דודאי מכה היתה אף בבכור האב ולא עוד אלא אפילו גדול בבית, מכל מקום לענין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם. לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קדוש מן אשר נמצא אחריו, כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד שהרי השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל גם כן, ולפיכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות. וכן בכורי אדמה שנקראים גם כן בכורים מלשון בכור שהם ראשית פרי האדמה ויש בהם קדושה, כי האדמה מוציאה הכל זה אחר זה, וראשית הפרי שהוציאה האדמה קדוש, וראשית המציאות בפטר רחם תלה שעכשיו הוא יוצא למציאות, ונמצא לכך אין מעלת הקדושה רק בפטר רחם, וכן בתרומה וכן בחלה שהם קדושים נקראים ראשית, שנראה כי הראשית יש בו קדושה וכדכתיב (ירמיה ב, ג): "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה…".
מסמל שהאדם מאכלו ורכושו לה'
הרש"ר הירש (שם):
נמצא ששלושת סוגי הבכור – בכור אדם, בכור בהמה טהורה ופטר חמור – מייצגים את האדם, מאכלו, ורכושו. קידושם של שלושת אלה מסמל את שעבוד המשפחה, מזונה ורכושה לה'.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצוות כב כג שצב שצג ותמה
מקורות נוספים:
