שמות כ:
ח זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קנה:
היא שצוונו לקדש את השבת ולאמר דברים בכניסתו וביציאתו נזכיר בם יציאת מצרים וקדוש היום ומעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו, והוא אמרו יתברך זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו וקדשהו בברכה. ובבאור אמרו (פסחים קו ע"ב ) זכרהו על היין בכניסתו וביציאתו כלומר הבדלה שהיא גם כן חלק מזכירת שבת ומתקנת מצותיה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים ובמקומות אחרים.
תקנת קידוש על היין כדי שישמח בזה
ספר החינוך:
לדבר דברים ביום שבת בהכנסתו וכן ביציאתו, שיהיה בהם זכר גדולת היום ומעלתו והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר (שמות כ', ח') זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכר קדושה וגדולה. ובפירוש אמרו לנו חכמינו (פסחים דף קו ע"א) שדברים אלה מצווים אנו לאומרן על היין, שכן בא הפירוש זכרהו על היין.
והענין הוא, שנותנין בכוס רביעית יין חי או מזוג, או יותר מרביעית אבל לא פחות מזה, והמזיגה ידועה שהיא על חלק אחד של יין חי וטוב שלשה חלקי מים, ומברכין עליו קדוש שבת כמו שידוע הנוסח בין היהודים. וכן ביציאת שבת גם כן מברכין על היין לכבוד היום, ואותה ברכה של מוצאי שבת נקראת הבדלה.
משרשי מצוה זו, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכור גדולת היום, ונקבע בלבבינו אמונת חידוש העולם, כי ששת ימים עשה השם וגו'.
ועל כן נתחייבנו לעשות המעשה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה שהוא סועד ומשמח, וכבר אמרתי לך כי לפי התעוררות האדם ומעשהו יתפעל אל הדברים לעולם. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה בגמרא (פסחים דף קו ע"ב) שאם הפת חביב על אדם יותר שיקדש על הפת. כי אז מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב. ואף על פי שביציאת היום לא אמרו כן אלא שחייבו להבדיל ביין על כל פנים, גם בזה צדקו. כי הם זכרונם לברכה, גם התורה השלמה, יבחרו לעולם ברוב, ובאמת כי רוב העולם יתאוו אל השתיה במוצאי שבת יותר מן האכילה, לפי שכבר קבעו סעודה גדולה ביום לכבוד השבת.
ואין צורך לתת טעם על חייבם אותנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השיעור אינו ראוי ולא יתעורר לב האדם עליו. ואשר חייבונו בהדחת הכוס, ושלא לטעום כלום עד שיקדש, ושיקדש במקום סעודה, כל זה ענפי שורש ההתעוררות שאמרתי.
דיני המצוה, כגון נוסח הקידוש וההבדלה איזה הוא, ואיזה יין ראוי לקדש עליו ואי זה אינו ראוי, ואם מקדשין או מבדילין בשכר, והאוכל בערב שבת וקדש עליו שבת, או בשבת ויצא שבת, וכן נוסח קידוש ימים טובים והבדלתן, ודיני הברכה שאנו חייבין לברך על הנר במוצאי שבת ויום הכפורים, ודיני הברכה שאנו חייבים לברך על הבשמים במוצאי שבת, ואיזו בשמים הן הראוין לברך עליהן או שאינם ראויין, ויתר פרטיה, מבוארים בסוף פסחים (דף ק ע"א ואילך) ובמקומות מברכות (דף מג ע"א, נא ע"א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות, ואף על פי שהיא מן המצוות שהזמן גרמא, שכן למדונו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות דף כ, ע"ב) שהנשים חיבות בקדוש והבדלה. ועובר עליה ולא קדש השבת בדברים ביטל מצות עשה. ואם קידשו בדברים בלא יין ובלא פת דיעבד יצא ידי תורה.
להבדיל את יום השבת לעורר הזהירות באיסור עשיית מלאכה
רלב"ג שמות כ ח:
זכור את יום השבת לקדש אותו משאר הימים. וזאת הזכירה היא בדיבור, לא בלב לבד, והיא תהיה בכניסתו וביציאתו. ובזה ישלם קידוש יום השבת מבין שאר הימים, רוצה לומר שנזכור ההבדל אשר בין יום השבת לשאר הימים, כדי שנזהר מעשיית מלאכה בו. והנה זאת הזכירה אשר בכניסתו קראו אותה רבותינו ז"ל 'קידוש', ואשר ביציאתו קראוה 'הבדלה'. וכל זה נכלל בתיבת 'קידוש' כי הקידוש הוא הִבָּדֵל דבר מדבר.
זיכרון לשיעבוד והיציאה ממצרים
ספר העיקרים לר׳ יוסף אלבו (מאמר ג׳ פרק כו):
כי בלוח האחד, היו החמשה דברות הראשונות, שאדם מחוייב בעשיתן מצד קבלת אלהותו יתברך בזה הדרך, כי כמו מלך אחד שבנה מדינה, והלך ולקח עבדים והוציאם לחרות והושיבם בתוכה, ואחר כך בא אליה לדבר עמהם כדי שיקבלו עליהם את עול מלכותו. כי מה שראוי שיודיעם תחלה הוא, שהוא האדון אשר השגיח עליהם והוציאם לחרות מבית עבדים, וזהו דבור "אנכי ה' אלהיך" וגו' (שמות כ, ב), כלומר, ראוי לכם שתקבלו עליכם את עול מלכותי כי אני הוא שהוצאתי אתכם לחרות. ואחר כן יצוה אותם שלא יתנו הממשלה לזולתו, וזהו, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שם שם, ג). וכן יצוה אותם שלא ימרדו להקים עליהם מלך אחר, וזהו, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שם שם, ד). ואחר זה ראוי שיצוה אותם שינהגו בו מנהג כבוד ושלא ינהגו בו מנהג בזיון כמו להשבע בשמו לשקר, וזהו, "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שם שם, ז).
ואחר זה, ראוי שיקבע להם זכר ליום שבנה המדינה, ומתוך כך יזכרו שיש להם אדון שבנה המדינה, ויזכרו איך היתה ישיבתם בתוכה שהיו עבדים והוציאם לחרות. ובעבור זה צוה עליהם לשמור את יום השבת, להורות על חדוש העולם ועל יציאת מצרים מעבדות לחרות.
וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה כז, א): "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", כלומר, כי השבת לא בא להורות על מציאות הפועל המחדש העולם בלבד, הנזכר בדבור 'זכור', כי גם הפילוסוף יודה במציאות הפועל ואין מי שיכחיש זה, זולת כת אפיקורוס, אבל עקר השבת בא להורות על מציאות פועל ברצון תמיד, וגם אחר בריאת העולם, כמו שנזכר זה בדבור 'שמור' שנזכרה בו יציאת מצרים, שהוכר מתוכה שהשם יתברך עושה במציאות חפצו ורצונו. ולא בעת בריאת העולם בלבד, אבל גם אחר שנתחדש, הוא משגיח ומשנה הטבע לעשות חפצו ורצונו בכל עת כמו שעשה ביציאת מצרים, להוציא מלב האומרים אין כל חדש תחת השמש.
ועל כן אמרו כי 'זכור' המורה על מציאות הפועל, ו'שמור' המורה על מציאות פועל ברצון תמיד על צד ההשגחה, שניהם בדבור אחד נאמרו, כלומר בדבור מצות השבת. כי הכונה בו להורות על מציאות פועל ברצון תמיד ומשגיח, לא על מציאות הפועל בלבד.
קישורים:
מקורות נוספים: