שמות כ:
ו לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה סב:
שהזהירנו שלא לישבע שבועת שוא, והוא אמרו יתברך: "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא …," והוא שישבע על מחוייב המציאות שהוא בחלוף מה שהוא בו נמצא או על דבר מהנמנעות שהם נמצאות או ישבע לבטל דבר מצוה, וכן אם נשבע על דבר ידוע לא יכחיש אותו ולא יחלוק עליו שום חולק כגון שנשבע בה' שכל מי שישחט ימות זה נשא גם כן שם ה' לשוא (בירושלמי שבועות פ"ג). ולשון משנה איזוהי שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע. והעובר על לאו זה במזיד לוקה בשוגג פטור כשאר חייב לאווין כמו שבארתי, ושם אמרו בשבועות זו היא שבועת שווא שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה פטור. ושם התבארו משפטי מצוה זו.
הזכרת ה' צריכה להיות באימה וביראה
ספר החינוך:
שלא נשבע לבטלה. שנאמר (שמות כ, ז): "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".
וענין הבטלה הוא בארבע צדדין, כגון שנשבע על דבר ידוע שאינו כן. כגון על עמוד של שיש שהוא של זהב וכן כל כיוצא בזה. הצד השני, כגון שנשבע על הידוע שהוא כן, כגון על האבן שהוא אבן ועל העץ שהוא עץ וכן כל כיוצא בזה. הצד השלישי, שנשבע לבטל מצוה או מצוות שחייבנו השם ברוך הוא בהן, שגם זה לבטלה לגמרי הוא, שאין בידו לישבע על מה שכבר חייבו האל, וכמי שנשבע בדבר ידוע שאינו כן הוא. הצד הרביעי, שנשבע לעשות דבר שאין בו כח לעשותו, כגון שלא יישן שלשה ימים רצופים או שלא יאכל שבעה ימים רצופים וכן כל כיוצא בזה.
משרשי מצוה זו, לדעת בני אדם ולקבוע בנפשותם ולחזק האמונה בלבותם, כי האל ברוך הוא אשר בשמים ממעל, חי וקיים לעד אין קיום כקיומו, וראוי ומחויב עלינו בזכרינו שמו הגדול על מעשינו ועל דבורינו, לזוכרו באימה ביראה ברתת ובזיע, ולא כמהתלים ומדברים בדבר קל כמו הדברים ההווים ונפסדים ואינם נשארים בקיומם כמונו אנחנו בני אדם ושאר דברי העולם השפל, על כן לקבוע הענין הזה בלבבנו ולהיות יראתו על פנינו לחיותנו ולזכותנו, חייבנו במצוה הזאת לבל נזכיר שמו הקדוש לבטלה, וענש מלקות על המקיל ועובר עליה.
ומזה השורש בעצמו הוא ענין שבועת שקר, כלומר נשבע לקיים דבר ולא קיימו שהיא נקראת שבועת ביטוי, שבא עליה לאו אחר בפני עצמו בסדר קדושים תהיו, כמו שנאמר (ויקרא יט, יב): "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר…", כי הנשבע בשם הגדול לאמת דבר שהיה, והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקיל ביראת אלהים כאומר בלבו שאין אמת, תאלמנה שפתיו.
וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו. הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת. כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי, שגומר האדם בלבו ואומר בפיו, להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם ברוך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד. וזהו שלשון שבועה יבוא לעולם בלשון נפעל, כלומר שנפעל בדבריו להיותו קיים במה שאמר בקיומו ברוך הוא.
ובענין הנדר דרך אחרת יש בו, שהוא כמכניס דבר המותר בגדר האסור, וכאלו יאמר, דבר פלוני שהוא מותר יהא אסור עליו כקרבן שאסר השם יתברך. ואמרו זכרונם לברכה (נדרים יד ע"א) דדוקא כשהוא נודר בדבר הנידר יהא חל הנדר ולא בענין אחר. שאם יאמר הרי דבר פלוני אסור עלי כקרבן, בזה יחול הנדר, אבל אם יאמר כבשר חזיר אין זה נדר, שהתורה אמרה (במדבר ל, ג): "…כִּי יִדֹּר נֶדֶר…", כלומר כי ידור בדבר הנידר. וכן מי שיאסור דבר על חבירו או על עצמו כענין זה הוא, שהוא כאילו אומר דבר פלוני יהא אסור עליו או על חבירו כמו הדברים של קרבן שאסר לנו השם יתברך.
וזה הענין שיש בנו כח לאסור המותר, לפי שהתורה למדתנו בכך, מדכתיב (שם): "…לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ…". וענין זה הוא דומה להקדש, שמצאנו בתורה שיש כח באדם להקדיש את שלו בדברי פיו ויהיה אסור מיד לו ולכל העולם כדכתיב (ויקרא כז, יד): "וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ…", וכמו כן יש לו כח על עצמו לאסור דברים על גופו. וזהו אמרם זכרונם לברכה לעולם בלשון הנדרים הרי עלי או פי לדיבור, כלומר שהוא מרחיק אותו דבר ממנו, וכח יש לו לקשור עצמו באסור אותו דבר כמו שיש לו כח בנכסיו לאסרם.
וזהו הדין והטעם בעצמו שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש ועל שאין בו ממש (נדרים יג ע"ב), כי על גוף האדם תפול השבועה, כלומר שגופו נתקיים לעשות אותו דבר והרי הגוף יש לו ממש. אבל הנדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש, לפי שהוא כמכניס דבר בגדר איסור שאר דברים, כלומר דבר פלוני יהא עליו בגדר קרבן שהוא אסור עליו, ואם אין ממש במה שהוא מכניס תוך הגדר לא עשה ולא כלום. וכן מן הטעם הזה אין שבועה חלה על שבועה ונדר חל על נדר (שם יז ע"א), שהרי בשבועה כיון שנכנס האדם בעצמו במחיצת הקיום כמו שאמרנו, אפילו יכפול הדיבור אלף פעמים שהוא נכנס שם, כניסת גופו במקום אחד בפעם אחת היא נעשית, ואין זה אחר מיכן אלא ככופל דברים לבטלה, אבל הנדר שהוא כמקבל על עצמו להיות לו דבר המותר כאלו נאסר, בכל עת שהוא שונה בקבלתו מוסיף על עצמו איסור אם יבטל קבלותיו, ולפיכך הוא חייב על כל אחת ואחת.
וזהו הענין בעצמו שהשבועה אינה חלה על דבר מצוה והנדר חל אפילו על דבר מצוה (שם טז ע"א), שהנשבע מדבר על גופו, וגופו כבר נתקיים באותו ענין מהר סיני, אבל בנדר אינו מדבר אלא על הדבר שרוצה להכניס בגדר האיסור, ועל אותו הדבר ממש לא נתקיים הוא מעולם, ולפיכך חל עליו האיסור, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, וזה שאמרו זכרונם לברכה (שם ב ע"ב) שהנשבע אסר נפשו על החפץ והנודר אסר החפץ על נפשו.
ואם תשאל, מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצווה עליו לאכלו, איך לא יאכלנו, שהרי אותו דבר מצווה הוא עליו בעשה, ויבא עשה וידחה לא תעשה ד"לא יחל" (במדבר ל, ג), כי כן יאמרו חכמים בכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה. תשובתך שהנדר עשה ולאו יש בו, לאו ד"לא יחל" ועשה ד"ככל היוצא מפיו יעשה".
ומן הטעם הזה שאמרנו שעם השבועה גופו נפעל, אמרו המתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב, כיצד, שמע שנדר חבירו ואמר אף אני כמוך, בתוך כדי דיבור הרי זה אסור, לפי שכוונתו של זה לומר כמו שאתה אסור בזה הדבר כן אהיה אני אסור בו, ובכך יספיק אליו. אבל בשבועה שאנו מדמים הראשון כאילו הפעיל גופו בדבריו כמו שאמרנו, לא שהרחיק דבר אחר מגופו, לא ראו זכרונם לברכה שיהיה זה האחרון בכלל הפעלות זה באמרו אף אני כמוך, עד שיוציא בפיו ממש לשון הפעלות על עצמו, כגון שיאמר אף אני כמוך נשבע, או שישמע מפי אחר שיפעילהו לאותו דבר והוא יקיים ויודה שחפץ באותו הפעלות, כגון שיאמר לו אדם אחר משביעך אני, והוא יענה אמן. כללו של דבר, לשון השבועה צריך לומר בפיו על עצמו או שיזכירנו אחר עליו ממש והוא יקבל, אבל מכח הפעלות אדם אחר איננו נפעל מכיון שגופו צריך הפעלות, מה שאין כן בנדר. או אפשר לומר כי מחומר הנדר שהוא חמור מן השבועה, שהרי דימו אותו לחיי המלך, החמירו בו להיות נתפש במהרה יותר מן השבועה.
ומן הטעם הזה שכתבנו בשבועה שענינה הוא שהאדם גומר לקיים דבריו ולאמת כמו שהוא מאמין בקיום אלהי, היה לנו ללמוד שלא תתבטל שבועה בשום צד, אלא שהיה מחסדי האל עלינו, בדעתו חולשת בנין גופנו ומיעוט דעותינו והתמדת שינוי רצוננו, לתת לנו עצה לצאת ממאסר השבועה בהתחדש עלינו הרצון, בכל עת שאפשר לנו לתלות בענין השבועה טענת אונס או שגגה, כמו שמפורש במקומו בשבועות (כו ע"א) ונדרים (כ ע"ב).
ואולם לא הרשנו לצאת ממנו בשאט בנפש רק בתחבולה ובעצת חכם, שיבוא הנשבע לפני איש חכם ונבון בדרכי התורה, ויתודה אליו כי מחסרון ידיעתו שלא היה יודע בשעה שנשבע דבר שידע אחר כך הוא רוצה לבטל מה שנשבע עליו, וכי הוא מכיר כי הביטול מיעוט דעתו וחסרונו גורם אותו, לא דבר אחר ומחשבה חיצונית שיהיה בלבו חלילה, ואחר הודאת פיו על זה, ויכיר החכם ויראה כי יש ממש בדבריו, שנתחדש אליו דבר שאילו הסכים עליו בשעה שנשבע לא היה נשבע, ועל כן הוא מתחרט, יקבל וידויו ויתירנו משבועתו. וזהו אמרם זכרונם לברכה (ברכות לב ע"א) הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו. על כן לעולם אי אפשר להתיר שבועה כי אם בסיבת שום חידוש לנשבע, כגון שיאמר אילו הייתי יודע דבר פלוני לא הייתי נשבע מעולם, שזה כעין אונס הוא, אבל אם יאמר התירוני משבועתי בלא טענה, אין כח באדם להתירו.
ומכח זה הענין אמרו זכרונם לברכה (נדרים סד ע"א) שאין פותחין בנולד, שאינו מצוי. לפי שאינו אומר להדיא שהוא ניחם כשנשבע שנחשבהו כאנוס, אלא שרצונו היום כמו שהיה תחילה אלא שרוצה עכשיו בהיתר, כיצד, נשבע שלא יהנה בפלוני ונעשה סופר העיר או טבח, והוא אומר רצוני קיימת שלא הייתי חפץ ליהנות בו, ולא הייתי רוצה שיעשה סופר או טבח, אין מתירין לו עד שיאמר אחר שאני רואה שזה האיש נעשה סופר מתנחם אני על שנשבעתי על הנאתו מעולם, ומי יתן שלא נשבעתי, בענין זה מתירין לו, שהרי מודה שנשתנה חפצו ומתחרט על מעשיו לגמרי בחסרון ידיעתו, שאילו ידע בעת השבועה מה שהוא יודע היום לא היה נשבע מעולם וכאנוס הוא, ודרשינן (שבועות כו ע"א), "…הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה…" (ויקרא ה, ד), פרט לאנוס.
ומזה היסוד גם כן כשתולה שבועתו בדעת אחרים קשה להתירו, דמכיון דסילק דעתו מן הדבר ונתלה בדעת אחרים אין טענת אונס ושגגה מצויה אצלו אחר כן, וזהו שאמרו (גיטין לו ע"א), שהנשבע על דעת אחרים אין לו הפרה. ומכל מקום לדבר מצוה הסכימו חכמים להיתר, לפי שכל שיעשה האדם והוא דבר גורם לביטול מצוה או שתעשה מצוה בהמנע אותו מעשה, לב כל ישראל הוא שיבטל המעשה של הדיוט ותעשה מצוה, ואנו רואים כאילו באו כל הרבים שנשבע על דעתם עמו לפניו ואמרו שאילו ידעו הם בשבועתו ביטול מצוה לא תסכים דעתם עמו, והרי יש לנו טענת אונס ושגגה, ולפיכך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם), אבל לדבר מצוה יש לו הפרה.
ואל תחשוב להקשות עלי על הנחת טעם זה שאמרתי שעיקר ההיתר בהתחדש באדם דבר שאילו היה יודע בו מתחילה לא היה נשבע, שהרי הוא כעין אנוס או מוטעה, ותאמר והרי מצינו לגבי שבועות השם יתברך היתר, כמו שדרשו זכרונם לברכה (ברכות לב ע"א) ב"וַיְחַל מֹשֶׁה…" (שמות לב, יא), כביכול שהתירו מן השבועה, ועל ענין זרובבל בן שאלתיאל שאמרו ז"ל (סנהדרין לח ע"א) שנשאל אל משבועתו, וחלילה להיות שנוי רצון אתו. כי יש להשיבך, והדין דין אמת, כי כל מה שבא בכתובים כיוצא בענינים אלו הכל נאמר על צד המקבלים שהם בני אדם, כי חלילה לאל ומלבבנו להאמין שיצטרך אדון הכל להשבע בדבר אף כי להתירו ולבטלו אחרי כן, אבל יאמר אותו דבר על צד קבלת העונש הנופל על הנענש, שאם נתחייב אדם לגודל חטאו להענישו על כל פנים עד שאין ראוי לתת לו מקום לתשובה, יפול על ענין האיש הלזה שבועה אצל השם, כלומר חזק עונשו וגזירתו עליו כאילו יש שבועה בדבר, וכן לענין הטובה, אם זכה האדם מרוב חשיבותו לקבל טובה הוא וזרעו, יאמר הכתוב גם כן כי השם יתברך נשבע להיטיב לו, ועל זה וכיוצא בו אמרו זכרונם לברכה כדי לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, שאין לדמות לבני אדם חוזק דבר וקיומו רק במה שהם מחזקים ומקיימים דבריהם. ועל הדרך הזה בעצמו דרשו זכרונם לברכה היתר על שבועת השם יתברך, רצונם לומר כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד, ומכפר על החוטאים ואף על פי שגדל חטאם וחזק עד שראוי שאם יחטא איש לאיש כל כך לישבע שלא למחול לעולם. ועל הדרך הזה אמרו זכרונם לברכה כי משה התירו, כלומר שבזכות תפילתו הטובה גרם שהשם יתברך שהוא שומע תפלה סלח לעוונם. וזהו שלא תמצא לרבותינו זכרונם לברכה שידרשו ענין ההיתר אצל שבועתו ברוך הוא כי אם בחטא גדול, שכל השומע יגזור שאינו ניתן לכפרה, כלומר וראוי לישבע עליו שלא לכפר אותו, ורחמיו ברוך הוא גדלו על כל מחשבותינו ומכפר אל כל השבים אליו בכל לב ואם רב עוונם מנשוא לפי דעתינו. והראיה לדברינו אלה, מה שאמרו בראש השנה (יח ע"א) גבי גזר דין שיש עמו שבועה, דמסיק רבא התם דבזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה, ואין זכר להם שם שיצטרך האל לישאל עליה, כי ידועים וברורים הדברים לכל רואי השמש שהכל נאמר על צד המשל אל המקבלים. ומפני כן הארכתי בזה עד הנה לפנות לך הדרך במקומות רבים.
ומה שאמרתי לך שיכנו חכמים זכרונם לברכה לשון היתר בשבועת השם יתברך, לא תמצא זה לעולם אלא במקום שיכנו לו שבועה לחייב בריה, אבל במקום שיכנו לו שבועה לזכות בריה לא יזכרו שם לעולם היתר, כי רב החסד מטה כלפי חסד ולא ישיב דברו הטוב ריקם, רצוני לומר כי מאחר שנראה האדם שעה אחת לפני המקום ראוי לקבל הטובה כל כך שהוא כאילו הקדוש ברוך הוא נשבע עליו על הגמול הטוב, כענין שנאמר (תהילים קלב, יא): "נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד…", וכיוצא בו, לא יסתלק ממנו הזכות עוד, גם כי יחטא הרבה, וזה ממדותיו היקרות ברוך הוא.
דיני המצוה. כגון כינויי שבועה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים ב ע"א) שהן כשבועה. ופירוש כינוי הוא לשונות הרבה שהן בין בני אדם לפי המקומות, כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (שם י ע"א), שבותה שקוקה וכו'. וכן דין אלה וארור אם הן כשבועה. והאומר לאו בהזכרת השם יתברך, וכן ימין ושמאל. ודין פיו ולבו שוין, ומה שלמדנו מדין זה דפיו ולבו שוין שנודרין להרגין ולחרמין (שם כח ע"א), כגון שיאמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם יהיה כן וכן. ויהי בלבו שלא יאסרו כי אם היום, ואף על פי שמן הסתם משמע לעולם. וכגון זה דוקא שאין דברי פיו סותרין לגמרי מחשבת לבו הותר לנו שנדור להרגין ולחרמין ולא בצד אחר, ויתר רובי פרטיה, בשבועות ובנדרים.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ונשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב או של זהב שהוא של זהב, או לבטל מצוה. או לעשות דבר שאין כח אדם יכול לעשותו, במזיד לוקה, ואף על פי שאין שם מעשה, לרוב חומר הענין חייבתו התורה מלקות, ובשוגג פטור בזו מקרבן. אבל בשבועת שקר, והוא הנקרא שבועת ביטוי, חייבה התורה קרבן לשוגג, כמו שנכתוב בעזרת השם.
פגימה בנדר היא פגימה בהתגלות הטבעית של האמונה
שמונה קבצים, הראי"ה קוק, קובץ ז, פסקה פז
הנדר הוא עומק ההתגלות הטבעית של חוש האמונה, שמתגלם בביטוי ובמעשה, "…לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג). הוא ערובה על האמוניות הטבעית שתשמר את עמדתה, ולא תהיה נשטפת בשטף האורה הגדולה של החובה החוקית הנתונה מגבוה מפי אל עליון, מפי הגבורה, מורשה כללית לכל קהילת יעקב. פגימת הנדרים אוגרת את פגיעתה בהמהלך הטבעי של שטף הקודש, אשר בה מתגלה האוצר הגנוז בלב ביחש לחובת האדם לאלהיו, חובת היצור ליוצרו. בבא ימי התשובה, וביחוד יום הכפורים, בעת אשר התוכן האמוני צריך לעלות אל ראש פסגתו, מה נאה היא ההרגשה הישראלית אשר עם כל אשר הוקפו במצות, כי ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, חשים הם בראש לכל את הערך המקורי שיש באותה הדתיות הטבעית, שמתגלה בקדושת הנדר.
מכירה היא האומה, שהנודר נודר בחיי המלך, העולה עוד במעלה פנימית מהנשבע, שהוא במלך עצמו, כלומר באותה הידיעה המנוחלת אשר קבלנו מורשה מאבותינו באמתת האלהות אבל הנודר הוא בא מנביעת החיים של ההכרה הטבעית שבפנימיות של הנשמה, שלמען האיר אורה בכל מילואו וטובו נתנו לנו תורת אמת וחוקים ומשפטים צדיקים וישרים. וראשית הסליחה מתחילה היא בסליחת פגמי הנדרים, במנהג ישראל שנצח לסדר התרת נדרים פומבית בלילי יום הכפורים, ולהנהיג התרות יחידים מערב ראש השנה.
המשך התרוממות הנפש באורח החיים הקבוע
פנקסי הראי"ה, פנקס "ראשון ליפו", פסקה ד
זמני ההתרוממות של הנפש אינם תמידים, והם דומים ללהט החרב המתהפכת כדברי הרמב"ם במורה נבוכים, על כן ראוי שבעת היותם, ישאירו אחריהם רושם לזמן הבא אחר כך. וזהו יסוד הנדרים בכללם, הטובים שבהם, להמשיך כח הקיום המעשי באורח הקבוע של החיים. אמנם עם ההתרוממות יוכל לפעמים להיות נלוה איזה יסוד זר, דמיוני, והחיים עצמם מבררים אחר כך את ערך הסיג שבו, על כן צריך מקום להתרת נדרים על פי חכם. אמנם לפעמים התכונה שממנה הנדר נובע היא טובה ולא דמיונית, אבל אין החיים יכולים להתמיד במעלה זאת, מפני שפלותם. על שני אלה הסוגים יתחלקו ההתרות, בפתח על האחרון ובחרטה על הראשון.
הפוגם בשבועה ככופר בקב"ה
כד הקמח (ערך שבועה):
וטעם איסור השבועה כי הוא מכחיש האמת מעיקרו ואבדה האמונה ונכרתה מפיו, ובין שתהיה השבועה בנקיטת חפץ בין שתהיה בלא נקיטת חפץ הרי זה ככופר בתורה או במי שנתנה כיון שבטל דבר או עבר על שבועתו, וכך כתב החכם, רבי אברהם אבן עזרא ז"ל העובר על השבועה כאלו מכחיש וכופר בהקב"ה כי כונת הנשבע כאשר השם אמת כן יהיה דברי אמת ואם לא יקיים דברו הרי זה כמכחיש את השם יתברך.
קישורים:
מקורות נוספים:
