ויקרא כג:
לט אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.
מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קסט:
היא שצונו ליטול לולב ולשמוח בו לפני ה' שבעת ימים והוא אמרו יתברך: "ולקחתם לכם ביום הראשון" וכו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק שלישי ורביעי מ(מסכת)סוכה. ושם (מא ע"א) התבאר שאין חובת מצוה זו שבעת ימים אלא במקדש, אולם בשאר הארצות יום ראשון לבד הוא שחייבין בה מן התורה. ומצוה זו, אין הנשים חייבות בה (קדושין לג ע"ב).
להיות עיקר השמחה לשמו ולעבודתו
ספר החינוך:
מצות לולב, שנקח ביום ראשון של חג הסוכות בידינו פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל, שנאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל". ובא הפירוש כי פרי עץ הדר זה האתרוג, וכפות תמרים הוא הלולב, ונכתב כפת חסר בלא ו', לרמוז שהחיוב שנקח לולב אחד ולא שנים ושלשה או יותר, וענף עץ עבות הוא ההדס, וערבי נחל היא הערבה הידועה בישראל.
משרשי המצוה. הקדמה, כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן, כי רצה המקום לזכות עמו ישראל אשר בחר, הרבה להם מצוות, להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום.
ומכלל המצוות שציונו להתפיש מחשבתינו בעבודתו בטהרה היא מצות התפלין, להיותן מונחין כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק.
וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וציווה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו, כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו, להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם.
ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאיברים שבאדם היקרים. שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו. והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא. וההדס דומה לעינים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו. והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת השמחה.
וטעם שאינו נוהג במדינה אלא יום אחד, לפי שידוע כי עיקר השמחה ביום ראשון הוא. ואם תשאל, שמיני עצרת שיש בו שמחה גדולה לישראל למה לא היה ניטל בו, התשובה, כי יום שמיני עצרת כולו לשם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה, משל למלך שעשה סעודה וכו' כדאיתא במדרש, ולבסוף אמר להם עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם, ולפיכך נקרא עצרת, ואם כן אין צריך זכרון אחר.
וחג הפסח אין צריך הזכרה בלולב, שהרי מצה ומרור וגופו של פסח בין ידיו, ועוד שאינו זמן שמחה כמו חג האסיף. וחג השבועות גם כן אין צריך הזכרה אחרת, כי עיקר הרגל אינו אלא מצד מתן תורתנו, והיא זכרוננו הגדול ליישר כל ארחותינו. זהו הנראה לי בענינים אלו על צד הפשט, והאמנתי כי יש אל המקובלים סודות נפלאים במצות הלולב ושלשת המינים.
דיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [מנחות כ"ז ע"א] שארבעה מינין אלו מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה בשאין לו, אבל אם יש לו ונטלן בזה אחר זה יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד.
ונוטלין לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס כשר, כלומר שיהו עליו עשוין תלתא תלתא בקינא, כמו שמפורש בגמרא [סוכה ל"ד ע"ב] ולזה רמז הכתוב כשקראו עבות. ושיעור ארכו של לולב לכל הפחות ארבעה טפחים, והדס וערבה שלשה טפחים עצבות, שהן עשר אצבעות בגודל. ושיעור אתרוג אין פחות מכביצה.
ודין הדברים שהלולב והאתרוג והערבה וההדס נפסלין בהן. ודין שותפין שקנו אתרוג בשותפות, או אחין שקנוהו מתפיסת הבית, שאם קנוהו על דעת לצאת בו יוצאים בו כל אחד מהם, ואין צריכין זכיה זה מזה, כן הורו לנו מורינו ישמרם אל.
ודיני הנענוע, שהחיוב להוליך ולהביא ולהעלות ולהוריד. והענין לעורר הנפש שתזכור בעת השמחה כי הכל לשם, ממעלה עד מטה וארבע רוחות, שהכל נכלל בזה. ויתר פרטיה מבוארים במסכת סוכה.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ולא בנקבות. ועובר עליה ולא נטל ארבעה מינין אלו ביום ראשון של חג הסוכות, שלא חל בשבת בכל מקום, וכן בכל שבעה במקדש, ביטל עשה זה. ובמקדש היה ניטל ביום ראשון אפילו בשבת.
תיקון על חטא עץ הדעת
רמב"ן על התורה ויקרא כ"ג – מ':
פרי עץ הדר – הוא הפרי שבו רוב התאוה, ובו חטא אדם הראשון, שנאמר: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל (בראשית ג':ו'), והנה החטא בו לבדו, ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים. וכפות תמרים – הוא הראש, הקו אמצעי כפול וגבוה על כולם. וענף עץ עבות – רמז לשלש ספירות בבד אחד, כענין שנאמר: מידי אביר יעקב (בראשית מ"ט:כ"ד). וערבי נחל – כענין שנאמר: סולו לרוכב בערבות (תהלים ס"ח:ה') – כי יתערבו במדת הדין ובמדת הרחמים. ומכאן תבין ותדע שאין האתרוג עמהם באגודה, והוא מעכב בהם, כי הוא כנגד העצרת שהוא רגל בפני עצמו ותשלומין דראשון, והנה הם אחד בכח ולא אחד בפועל.
ריצוי במינים שגדלים על מים
רבינו בחיי ויקרא כ"ג – מ':
ע״ד הפשט ארבעה מינין אלו הם גדלים על המים וצריכים להשקאת מים יותר משאר פירות, ולכך נצטוינו בחג הסכות שהוא זמן נסוך המים והוא יום הדין על גשמי השנה, שנרצה להקב״ה על המים עם ארבעה מינין אלו המורים על המים.
כיפור עוונות שבלב ובעינים
רבינו בחיי ויקרא כ"ג – מ':
ארבעה מינין הללו רמז לד' אברים שבגוף האדם שהם עיקר כל פעולותיו, הן לכל המצות הן לכל העברות, והם העינים והלב, וכמו שדרשו רז"ל לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו, שנאמר (במדבר ט"ו:ל"ט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, והשפתים ג"כ מצות הרבה וכנגדן עברות הרבה תלויות בהן, והשדרה ג"כ כי היא עיקר הגוף והכח הנשפע בה מהמוח, וזהו שאמרו במדרש אתרוג דומה ללב, לולב לשדרה הדס לעינים, ערבה לשפתים. והכוונה בזה כי בהכשל האדם בעברות של ד' אברים אלו ימצא כופר בד' מינין אלו שהם כנגדן ודומין להן, לפי שבכל עברה תמצא כפרה כשיעשה האדם מצוה כנגדה. וכן דרשו רז"ל על הורדוס המלך שהרג אלפים ורבבות מישראל ושאל לשמעון בן שטח אם אפשר שיהיה לו תקנה והשיב לו כי אפשר אם ישתדל בבנין בהמ"ק, ואמרו הוא כבה אורו של עולם כלומר על שהרג כמה מישראל, ילך ויעסוק באורו של עולם. והענין הזה מאיר עיני הלב, כי בודאי יש תקנה לעברה בעשית מצוה שכנגדה.
שם משמואל (מועדים, סוכות תרעב):
"ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" אמרו ז"ל (ירושלמי סוכה פ"ג הי"א) בשמחת לולב הכתוב מדבר. הענין, דהנה במדרש (ויקרא רבה פ"ל סי' י"ד) דד' מינים שבלולב רומזים לד' ראשי אברים שבאדם, לקיים "כל עצמותי תאמרנה" וגו'. והיינו שבא במקום זה, באשר אחר יום הכיפורים שישראל נקראו עם נברא שהשיגו חיים חדשים, צריכים לקבל עול מלכות שמים מחדש, וזהו שאנו משעבדים ראשי האברים להשם יתברך. והוא כעין קריאת שמע בכל בוקר, כי כתיב (איכה ג' כ"ג) חדשים לבקרים, שבכל בוקר כל איש נתחדש, כבמדרש (ב"ר פ' ע"ח) על שאתה מחפשנו בכל בוקר, צריכין לקבל עול מלכות שמים מחדש. ובכל בוקר די באמירה לבד ועתה צריכין לרמז גם במעשה. והנה עול הוא דבר שאינו נוח לאדם. אבל ישראל אינם כן אלא אדרבה העול להם תכלית השמחה והרצון…
ביוצר (יום ב') "סוכה ופור נזל, להעדיף לי בתוסף, ענני קחו מוסרי ואל כסף". ובמדרש (ויקרא רבה פ"ל) הביא זה הפסוק לפתיחה למצות לולב. נראה הפירוש דהנה סוכה היא כדכתיב (שיר השירים א): "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך", ובגילה ושמחה זו מושכים כל מיני השפעות, ועל זה אמר: "קחו מוסרי ואל כסף". ואין הפירוש כסף גשמי, שאטו בשופטני עסקינן?, שנצרך להזהיר להם ולהודיעם שאין זה התכלית. רק הפירוש שכסף הוא אהבה, מלשון (בראשית לא, ל) נכסוף נכספתה לבית אביך. וזה שמזהיר הכתוב שאל תחשוב שאהבה זו היא התכלית, רק קחו מוסרי, היינו שבעת האהבה אז שעת הכושר לאדם לקבל עליו עול מלכות שמים, ולהתקשר בקשר אמיץ להתחזק במוסר. וזה שמביא המדרש פסוק הזה לפתיחה למצוות לולב, כאילו זהו טעם הלולב בסוכות, שבעת שנגילה ונשמחה בך, אז צריכין לקבל מלכות שמים ולשעבד כל האברים לעבודת השי"ת. וזה עצמו דברי הפייטן שבעת סוכה ופור נזל להעדיף לי בתוסף ענני קחו מוסרי ואל כסף.
ביטוי לאיחוד ישראל כאשר כל חלק ניכר בפני עצמו
אורות המצות לראי"ה קוק:
ד' מינים הם התאגדות הכלל, והיינו הכנת החומר של כנסת ישראל כדי שתחול עליהם הצורה העליונה, שאז החלקים ניכרים בפני עצמם גם כן, אלא שהם מאוגדים, ועל כן הוא דבר של שעה. אבל הסוכה, שחל עליה שם שמים, היא צורת הכלל, שאין כל חלק בפני עצמו תופס מקום כלל.
תיקון המלכות והמשכת חסדים ומקיפים
דבש לפי, מערכת ז, כ
זכרים – אמרו במדבר רבה פ"ג: "כבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים". ואפשר טעם לדבר. ונקדים אשר שאלוני דרבים בתורה חכמי המערב. שאול ישאלו מה טעם נשים פטורות מסוכה ומלולב והלא הסוכה והלולב הם להמשיך חסדים ומקיפים דאימא וז"א אל המלכות ומטעם זה לחייבו הנשים לתקן המלכות דשייכי גבה עד כאן דבריהם:
ואני בעניי השבתי איברא דאמרו בזוהר ור"מ דכל נשי ישראל אחידן בשכינה. אמנם אדרבא מטעם זה הם פטורות בסוכה ולולב כיון שמצות אלו לתקן המלכות וצריך שיהיו ע"י הזכרים להמשיך מאימא ומדכורא אל הנוקבא, ונשים פטורות זכר לדבר אין חבוש מתיר עצמו ועל דרך שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש. וגם שהיחוד על ידי שהמלכות מעלה מים נוקבין. ונראה מהזהר הקדוש פ' ויחי דף רמ"ה ע"ב דמים נוקבין הם מנשמות הצדיקים דכורין וזהו כח זכר ע"ש ולזה נשים פטורות. אמנם הגם שהם פטורות יכולים לעשותם כמי שאינו מצווה ועושה ולדעת ר"ת יכולות לברך. ובמקום אחר הארכתי לתת טעם לרוב מצוות עשה שהזמן גרמן דנשים פטורות. ולפי האמור אתי שפיר מה שאמרו רבותינו ז"ל כבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים ודי בזה ודו"ק כי קצרתי ואתי שפיר ההי"ב:
קישורים:
מקורות נוספים:
