שמות כ:
כב וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ.
דברים כז:
ה וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.
ו אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת-מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה עט:
היא שהזהירנו מלבנות מזבח מאבנים שנגע בהם ברזל והוא אמרו יתעלה: "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה". ואם בנה מהם מזבח, הוא פסול ולא יקריבו עליו. וכבר התבארה המצוה הזאת ב[פרק] שלישי מ[מסכת)] מדות (משנה ד).
הרחקה מעבודה זרה
ספר מורה נבוכים לרמב"ם (חלק שלישי פרק מה):
האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליהם ברזל, כבר ידעת הסבה שנתנו בו באמרם אינו דין שיונף המקצר על המאריך. וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו, והסבה בו מבוארת, וזה שעובדי עבודה זרה היו בונים מזבחותיהם באבני גזית והזהיר מהדמות בהם, ושיהיה המזבח מאדמה לברוח מהדמות בהם, אמר מזבח אדמה תעשה לי, ואם אי אפשר עשותו מבלתי אבנים, יהיו בצורתם הטבעית, לא יחצבו, כמו שהזהיר מאבן משכית (אבן שיש בה ציורים) ומנטוע כל עץ אצל מזבח ה', והכוונה כולה אחת, והוא שלא נעבוד השם כדמות עבודתם החלוקות אשר היו עושין אותה לנעבדיהם.
ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר: "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני", רוצה לומר שלא יעשו כן לשם, לסבה אשר אמר "כי כל תועבת השם אשר שנא עשו לאלהיהם".
בית המקדש מביא חיים ושלום לכן אין בבניינו כלי השחתה
ספר החינוך:
שלא נבנה מזבח מאבנים שיגע בהן ברזל, שנאמר: "לא תבנה אתהן גזית", פירוש 'גזית' הוא כשפוסלין מן האבן בכלי ברזל. ואם נבנה באבני גזית, פסול.
משרשי מצוה זו, שנקבע בנפשותינו מיום עשותו, שבסיבתו תבוא לנו מחילת העון והברכה והשלום אחרי כן, ועל כן, לזכור זה הדבר, נצטוינו שלא לעשות בו דבר כלל בכלים המוכנים להשחתה, וזהו הברזל שכורת ומוכן תמיד לשפוך דם. וכבר הקדמתי לך בתחילה, כי האדם נפעל כפי פעולותיו ומחשבותיו, הולכות לעולם אחרי מעשיו, על כן ראוי לנו לעשות דמיונות הפעולות כפי כונת הדברים. והסכל (-שוטה) המהביל דברים אלה, לא ידע ולא יבין.
דיני המצוה, כגון מהיכן היו מביאין אותן האבנים שבונין בהן המזבח, שאמרו זכרונם לברכה [מידות פ"ג מ"ד] מן בתולת קרקע או מן הים הגדול היו מביאין אותן, ודין אם נגע ברזל באבן אחר שנבנית במזבח אם פוסלת הכל או היא לבדה פסולה, ומה שאמרו זכרונם לברכה [שם] כשמלבנין את המזבח פעמים בשנה שלא ילבנוהו בכלי שיהא בו ברזל כדי שלא יגע הברזל באבן, ויתר פרטיה מבוארים במסכת מידות [פרק שלישי].
ונוהגת בזמן הבית, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ובנה אבן שנגע בה ברזל במזבח או בכבש, לוקה.
מסיתות יבאו לעשות בו ציורים וצלמים
רשב"ם (שם כא):
לפי שהאומות עושים אשריהם על המזבחות כדכתיב בגדעון ואת האשרה אשר עליו תכרת, וכתיב כזכר בניהם מזבחותם ואשריהם וגו', לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח, לכך אומר הקב"ה ואפילו אם תעשה לי מזבח לא תעשהו אלא מאדמה שאין רגילים לעשות ציורים וצלמים כי אם מלאכה חלקה, ואף אם תרצה לעשות מזבח אבנים, אבנים שלמות תבנה את המזבח של ה' אלקיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל כדכתיב במשנה תורה, ולא תבנה אתהן גזית, כי כשבונים אותן גזית בכלי ברזל רגילין המסתתין לעשות בהם ציורים וצלמים כדכתיב בישעיה גבי צלמים חרש ברזל מעצד ופעל בפחם ובמקבות יצרהו וגו' יתארהו בשרד יעשהו במקצועות ובמחוגה יתארהו:
שלא ישתמשו בשאריות האבנים לעבודה זרה
רבי אברהם אבן עזרא (שמות כ, כב הפירוש הארוך):
לא תבנה אתהן בנין גזית. ו'גזית' מגזרת "על גזזי צאנו" (בראשית לח, יב), "כי גז חיש" (תהילים צ, י), וכן "נגוזו ועבר" (נחום א, יב). והטעם, כמו כריתה. רק אבנים שלמות כמו שהן נבראות. "כי חרבך", שם חרב נפל על כלי ברזל שנעשה לחתוך בו. אולי נקראת כן החרב, כי היא מחרבת. ובמקום אחר כתוב: "לא תניף עליהן ברזל" – על מזבח אבנים שבנו.
ואין לנו לחפש על טעמי המצות. ועל דרך הסברא, אולי היה כן כדרך הפגול, בעבור שהיה קרב לגבי המזבח, אין ראוי להיות הנשאר פגול, כי יחלל קדש שהקדיש, אם ישאר ממנו עד שיהיה פגול. וככה זה, אם יכרתו האבנים לבנות המזבח, אולי יחולל הנכרת מן האבנים לעבודת גלולים וזה אינו כבוד. וראינו שהכהן צריך לכפר על המזבח.
כוח החרב הרוחני והגשמי לא יובא בית ה'
הרמב"ן (שמות כ, כב):
"כי חרבך הנפת עליה" – לאסור בהם נגיעת הברזל, כמו שנאמר: "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך", "לא תניף עליהן ברזל". והזכיר כאן הברזל בלשון חרב, כי כל כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות יקראו חרב. יאמר בסיף: "ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות" (שופטים ג, טז), ובאזמל: "קח לך חרב חדה" (יחזקאל ה, א), ויאמר בכשיל וכלפות: "אשר יסתרו בו הבנין ומגדלותיך יתץ בחרבותיו" (שם כו, ט), וכן זה המסתת אבנים יקראנו: חרב.
וטעם המצוה בדברי רבותינו (במכילתא כאן) להדור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך. ורבנו אברהם (אבן עזרא) אמר שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לעבודה זרה, כי עובדיה יעשו כן, אולי יצליחו. והרב (הרמב"ם) אמר במורה הנבוכים (הנ"ל) שהיא הרחקה, שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי עבודה זרה.
ואני אומר כי טעם המצוה, בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם, ולכן נקרא כך. והנה עשיו אשר שנאו השם (מלאכי א, ג) הוא היורש החרב, שאמר לו: "ועל חרבך תחיה" (בראשית כז, מ), והחרב הוא כחו בשמים ובארץ, כי במאדים ובמזלות הדם, החרב יצליח, ובהם תראה גבורתו, ולכן לא יובא בית ה'.
וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש: "אשר לא תבנה אתהן גזית", כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן, הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה. ומפני זה לא היה במשכן ברזל, כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל, עשה נחשת. וכן בבית עולמים, לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים, כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל, כי פירש כאשר 'חרבך הנפת עליה', ומפורש בזה "לא תניף עליהן ברזל", ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מח ע"ב), הרי זה מותר, אף על פי שאינן שלמות. וזה ישבר טעמו של רבנו אברהם (אבן עזרא). גם טעם הרב (הרמב"ם) בעבור זה איננו נכון.
והנה שלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כל כלי ברזל בבית בהבנותו (מלכים א ו, ז), אף על פי שהיה מותר, שכך שנינו במכילתא (כאן) "לא תבנה אתהן גזית", בו אי אתה בונה, אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי קדשים, ומה אני מקיים: "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו", בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע. והיה הענין הזה, שהיו עוקרין האבנים מהרריהן בכלי ברזל ומסתתים אותם שם בברזל, כאשר יכרתו ג"כ בברזל העצים והברושים אשר היו בבית, וכן כתוב (שם ה, לא) "ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית". וכאשר יביאו אותן אל הבית לבנות הקירות לא יתקנו אותם בברזל ולא יניפו אותו עליהן כלל כדרך הבונים.
שלא יהיו קטרוגים על ישראל
ריקאנטי על התורה (שמות כ, כב):
"אם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה". פשטו ידוע כי החרב הוא המחריב את העולם ועשו אשר שנאו השם יורש החרב שנאמר: "ועל חרבך תחיה" והחרב כחו גם בשמים כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח ובהם תראה גבורתו, לכך לא יובא בית ה'. וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אמר: "לא תבנה אתהן גזית" כי בהניפך עליהם ברזל לעשותן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותם ומפני זה לא היה במשכן ברזל כי גם יתידותיו עשה נחשת. ושלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כלי ברזל בבית בהבנותו. ולפי האמת רמז הנה כי המדה הזאת חפצה בטובתן של ישראל ואינה מדקדקת עמהם לרוב חטאם. ולכן אין לבנות אבניה גזית רק אבנים שלמות כי אבני גזית הם רמז לכחות הטומאה המקטרגין ומדקדקין לכל עון ולכל חטאת לפיכך אינן ראויין למזבח כפרה כי הם מקטרגות זהו גדר דרכי בגזית (איכה ג ט') ולפיכך אבני מזבח לכפרה באין אע"פ שאין האבן מכוונת אלא מכאן רחבה ומכאן קצרה היא רצוייה למזבח העולה זהו כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. והרמז לחרב נוקמת נקם ברית וזהו אמרו ותחלליה כמה דאת אמר אל תחלל את בתך להזנותה והבן זה. אמנם בנין הבית היה באבני גזית שנאמר אבנים גדולות אבני גזית (מלכים א' ה לא) עשויות בדקדוק ומדה ידועה ואם יש בם מקומות שאין שווין מכה בפטיש עד שישתוו. והטעם כי כשאין הצנורות נמשכין אליה מעולם הרחמים אז היא חרב נוקמת נקם ברית ועל כן נקרא מקום ישיבת הסנהדרין לשכת הגזית כי אין מרחמים בדין:
להעיד על שלמות הבורא מעצמותו
רלב"ג תועלות (שם):
והוא להעיר על שהשלמות האמיתי הוא בה' יתעלה, ולזה תהיינה שלמות האבנים אשר מהם יבנה המקום שיֵעָבֵד בו ה' יתעלה. ועוד, כי מפני שהטוב והשלמות הוא בה' יתעלה מעצמותו, לא מזולתו, רצתה התורה להעיר על זה הענין שלא יהיה התיקון באבנים ההם באמצעות המלאכה, כי אם מעצמותם. ולזאת הסיבה תהיה האבן ההיא נפסלת בשנגע בה הברזל לפסלה, ואף על פי שלא חסר ממנה דבר.
מהות המזבח ענווה והחרב גאווה
כלי יקר (שם):
הורה בזה שרצה ה' להראות במזבח זה עניני ענוה והחרב ענינו הגאוה כמה שכתב (דברים לג, כט) ואשר חרב גאותך. על כן הנפת החרב מחללו,
קישורים:
מקורות נוספים:
