שמות כ:
כ לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה ד:
שהזהירנו מעשות צורות בעלי חיים מהעצים והאבנים והמתכות וזולתם ואע"פ שלא יעשו להעבד, וזה הרחקה מעשות הצורות כלל כדי שלא יחשוב בהם מה שיחשבו הסכלים עובדי עבודה זרה שיחשבו כי לצורות כחות. והוא אמרו יתעלה: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב". ולשון מכילתא בענין לאו זה על צד הבאור "אלהי כסף לא תעשו" שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות, תלמוד לומר "לא תעשו לכם". והעובר על לאו זה חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ואי זה מן הצורות אפשר לציירם ואי זה מהם לא יצויירו ואיך יהיה תאר הציור בפרק ג' מעבודה זרה. והתבאר בסנהדרין (ז ע"ב) שלאו זה גם כן רוצה לומר אמרו לא תעשון כולל ענינים מכוונת מצוה זו. אבל פשטיה דקרא מדבר במה שזכרנו כמו שהתבאר במכילתא. (מדע הלכות ע"ז וחקות העכו"ם פ"ג).
ספר החינוך:
שלא לעשות צורת אדם משום דבר, הן ממתכות הן מעץ ואבן וזלתם, ואפילו לנוי, שנאמר: "לא תעשון אתי", ודרשו ז"ל (ראש השנה כד ע"ב) לא תעשון אותי. כלומר לא תעשון דמיון אותה צורה דהינו גוף אדם שכתבתי עליה בתורתי (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו", והכונה בכתוב מצד השכל שנתן בו. ומה שאמר בצלמנו על חלק השכל שבאדם, מפני שהשכל כלו הוא בו ברוך הוא, אבל אין שום דמיון אחר בינו ברוך הוא ובין שום בריה (שקדם ענינו) מנבראיו חלילה. ולאו דלא תעשה לך פסל שלא נעשה שום צורה שתעבד. וזה הלאו מיחד לצורת אדם שלא נעשה אותו כלל אפילו לנוי, וזה להרחיק עבודה זרה.
דיני המצוה, כגון העושה צורת אדם חסר אבר אחד או יותר מה דינו, ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי מעבודה זרה (מג ע"א) ובמסכת סנהדרין (ז ע"ב) אמרו שהלאו הזה כולל ענינים אחרים. אמנם עקר הלאו, במה שזכרנו, וכן אמרו במכילתא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ועשה צורת אדם אפילו לנוי, עבר על מצות מלך ואין בה חיוב מלקות.
להשריש כי אין השלמתו של האדם תלויה ביופי חיצוני
אורות המצות לראי"ה קוק:
במקום האמת והיושר האמיתי אין קץ לחמדת היופי וגודלה, אמנם במקום שהאמת כהה צריך היופי להיות מוגדר שלא להמשך אחריו הרבה, כי אוי לו למי שנמשך אחרי יופי עיניו נגד השכל והיושר האמיתי.
על כן בתור תולדה לעבודה זרה הוזהרנו מעשיית פסל דאדם ביחוד, להגביל היופי. אמנם להורות שבמקום הצדק האמיתי אין שום כיעור בעולם נמצא, כי אמתת המציאות היא הוד והדר, על כן בית המקדש הוא נויו של עולם ובו הותרו כרובים, ועוד כמער איש ולויות (שהם מעורים זה בזה), בדרך היותר קיצוני של הצטיירות המציאות מאין יחש למפורסמות (לתפיסות חיצוניות), כי אם להאמת בעצמה, מפני גבהות השכל והבהקת הצדק שבבית המקדש, עד שהיו הוגים את השם באותיותיו, להורות על אמתת ההשגה, על כן שמה ימצא היופי בכל הרחבתו.
איסור עשיית פסל צורת אדם, משריש להכיר כי אין צורתו של האדם והשלמתו תלויה במה שהוא נוי חיצון שלו, כי אם צורתו הפנימית דהיינו שכלו ומוסרו.
קישורים:
מקורות נוספים:
