שמות כב:
ד כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רמ:
היא שצונו בדין ההבער. והוא אמרו יתברך כי יבער איש. וכבר התבארו דקדוקי דין זה כלו בכללו בשני וחמישי מקמא ובחמישי מגיטין.
ספר החינוך:
מצות בית דין לדון בנזקי הבער – לדון בנזקי שן ורגל, כלומר מי שהזיק לחברו נזק הבא מחמת השן או מחמת הרגל, כגון שהכניס בהמתו בשדה חברו ואכלה שם או הפסידה יונקותיו בעברה שם ברגליה, שיש עלינו לחיבו בתשלומין מן העדית שלו כל מה שהפסיד, שנאמר: (שמות כב ד) "כי יבער איש שדה וגו'" ופרשו זכרונם לברכה (ב"ק ב ע"ב) דהינו שן, ומה שכתוב אחר כן "ושלח את בעירה" וכו', פרשו זכרונם לברכה דהינו רגל, ונאמר על שניהם מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם.
שרש מצות המשפט ידוע.
דיניה כגון (שם כד ע"ב) מה הם המקומות שחיבין שם על השן והרגל, ומה הן שאין חיבין עליהן, וחלוק הדין (שם יט ע"ב) באוכלת מה שראוי לה לאכל למה שאינו ראוי, וכן מה שראוי לה על ידי הדחק, כגון פרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינין או דגים, וחזיר שאכל בשר, וכלב שלקלק את השמן, וחתול שאכל תמרים, ואם נהנית שמשלמת מה שנהנית. ויתר פרטיה, בגיטין ובקמא. והתם אמרו פרק החובל (בבא קמא פד, ע"ב) כי קא אמר רבא השור בשור גובין אותו בשן וברגל, דמועדין מתחלתן נינהו
ונוהגת בזכרים, שעליהן לעשות הדין. ומכל מקום הנקבות בכלל דין התשלומין בין הזיקו או הזקו, ובית דין העובר עליה ולא דן דין זה כמו שכתוב, בטל עשה.
קישורים:
מקורות נוספים:
