נו. מצוות בית דין לדון בנזקי אש

שמות כב:

ה כִּי-תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה-שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת-הַבְּעֵרָה. 

ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה:

היא שצונו בדין ההבערה. והוא אמרו יתברך כי תצא אש וגו'. וכבר התבארו דקדוקי דין זה בפרק שני וששי מקמא.

ספר החינוך:

מצות בית דין לדון בנזקי האש – לדון ולחיב לשלם מי שהזיק חברו באש, כגון שהדליק את גדישו או שרף לו שום דבר, שנאמר: (שמות כב ה) "כי תצא אש" וגו'. פרוש (ב"ק כב ע"ב) תצא משמע אפילו יצאה מעצמה, ובא להזהיר שאפילו המדליק בתוך שלו ויצאה מעצמה והזיקה שחיב, לפי שלא שמר גחלתו, שהאדם חיב לשמר אשו שלא תצא ותזיק, שדרך האש ללכת מעצמה אף על פי שאינו בעל חיים.

שרשה ידוע כמו שאמרנו.

דיניה כגון שעור ההרחקה שמרחיקין בערה מן המצר, שהוא לפי גבהה של דליקה, (שם סא ע"ב) ודין (שם נט ע"ב) השולחה ביד חרש שוטה וקטן או פקח, ודין הרבים, שאחד הביא האור ואחד הביא עצים ואחד לבה, ולבה ולבתו הרוח, ודין כלים טמונים בגדיש או טמונים בבירה, ודין (שם סב ע"ב) גמל עובר טעון פשתן ודלקה בנר חנוני מה דינו, או בנר חנכה. ויתר פרטיה מבארים בפרק שני וששי מן קמא

ונוהגת בזכרים, כי להם לעשות דין. ובית דין העובר עליה ולא דן את המזיק בתשלומין כמו שכתוב, בטל עשה.

לחייב גם כשאש יצאה מעצמה

טעמי המצוות לר׳ מנחם הבבלי (מצוה כא):

לדון בנזקי האש שנאמר ״כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או קמה״. טעם מצוה זו פשוט, סלקא דעתך אמינא אם יצא האש מעצמו לא יהא חייב, קמ"ל דצריך לשמור [אשו] (רמז שלא יבעיר אש המחלוקת כי שלם ישלם) שלא תצא אפילו מעצמה, שצריך להרחיקה מהסמוך לה. ובגמ' אמרו, שבא לעשות אונס כרצון ושאינו מתכוין כמתכוין. מכל מקום, אם נאכל גדיש שלם ישלם.


קישורים:

מקורות נוספים:

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

לא נמצאו מאמרים קשורים