ויקרא יט:
יג לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רלח:
הזהירנו שלא לרמות השכיר ושלא לאחר שכרו אצלנו. והוא אמרו (ויקרא יט, יג): "לא תלין פעולת שכיר", וזה שאם היה שכיר יום הוא גובה כל הלילה באמרו (ויקרא יט, יג): "עד בקר". ואם היה שכיר לילה הנה זמן פריעתו כל הלילה וכל היום ולא תבא השמש קודם שיפרעהו, והוא אמרו (דברים כד, טו): "ביומו תתן שכרו" וגו'. ולשון המשנה (בבא מציעא ט, יא) שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום, ואין זה שתי מצות אמנם היא מצוה אחת ובאו בה שני לאוין כדי להשלים דין המצוה, וזה שאנחנו באלו שתי הלאוין ידענו זמן הפרעון מתי הוא. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בט' ממציעא (הלכות שכירות פי"א).
הבורא חפץ בקיום חיי האדם
ספר החינוך:
שלא נאחר שכר שכיר, שנאמר (ויקרא יט, יג): "לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר". וזה הכתוב אמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קי ע"ב) שמדבר בשכיר יום. והאריכה התורה זמן פרעונו כל הלילה, שנאמר (שם) עד בקר, ובשכיר לילה למדנו במקום אחר, שזמן פרעונו כל היום, שנאמר (דברים כד, טו): "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ופרשו זכרונם לברכה (שם) שזה הכתוב מדבר בשכיר לילה. ולשון המשנה (שם), שכיר יום גובה כל הלילה, ושכיר לילה גובה כל היום. ואף על פי שבאו במצוה זו שני כתובים, אינם אלא מצוה אחת, והאחד נאמר להשלים דין המצוה, ואין לנו למנות מה שיבוא בתורה לתשלום דין המצוה בפני עצמה. וענין מצוה זו, שלא נאחר לשכיר פרעונו, אבל נפרעהו תוך זמן קצוב, זהו יסוד המצוה, ועם שני הלאוין אלו הנזכרים בה, ידענו זמן הפרעון בשכירין בין שכיר יום בין שכיר לילה, מתי הוא. וזכר זה העקר בכל המצות, כי עקר גדול הוא בחשבון המצות, והוא העקר שהסכימו עליו שני עמודי העולם הרמב"ם זכרונו לברכה (בספר המצות לא תעשה רלח) והרמב"ן זכרונו לברכה.
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באחור המזונות, יאבד הגוף ועל כן צונו לתת שכר שכיר, כי אליו הוא נושא את נפשו להתפרנס בו. ולפי הנראה, על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים. ובפרוש הודיע הכתוב טעם הדבר באמרו (שם, טו) "ואליו הוא נושא את נפשו". ואף על פי שדרשו בו זכרונם לברכה (שם קיב ע"א) בענין אחר, פשטיה דקרא כמו שכתבנו משמע.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם קיא ע"א), שאחד שכר האדם והבהמה והכלים, יש בהם משום ביומו תתן שכרו, ומשום בל תלין. וכן מה שפרשו זכרונם לברכה (שם) ששכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה, שכיר חדש שכיר שבת שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה שכרו כל היום, יצא בלילה גובה שכרו כל הלילה. ודין נתן טליתו לאמן, גמרה והודיעו, כל זמן שהטלית ביד אמן, אינו עובר, נתנה לו ולא פרעו ביום שנתנה לו, עובר, שהקבלנות כשכירות, כן פרשו זכרונם לברכה.
ודין שליח ששכר פועלים מי עובר משום בל תלין הוא או בעל הבית, שהכל הולך לפי הלשון שאמר לפועלים. ומה שאמרו (שם) שאין השוכר עובר אלא בזמן שתבעו השכיר ולא נתן לו, אבל אם לא תבעו אינו עובר. וכן אם המחה לפועל אצל אחר שיפרע לו השכר וקבל הפועל, פטור השוכר אף על פי שלא פרעו האחר אחר כן. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם קי ע"ב), שהמשהה שכר שכיר עד אחר זמנו אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה, חיב לתן לו מיד שיתבעהו, וכל זמן שישהה פרעונו אפילו אחר הזמן, עובר עוד על לאו של דבריהם זכרונם לברכה, וסמכו לזה המקרא שכתוב (משלי ג, כח): "אַל-תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וגו. ודין השכיר שנשבע ונוטל כל זמן שתבע שכרו תוך זמנו, ואפילו היה השכיר קטן, גם הוא נשבע ונוטל, ונתנו זכרונם לברכה (שם קיב ע"ב) טעם בזה לפי שבעל הבית טרוד בפועליו. ויתר פרטיה מבארים בפרק תשיעי ממציעא.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה ועכב שכר שכיר עד אחר הזמן המגבל, בטל עשה ועובר על לאו ואין לוקין על לאו זה לפי שנתן להשבון, שהרי חיב הוא לשלם שכרו בכל עת. ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם קיא ע"א) בכובש שכר שכיר על דרך האזהרה, שעובר משום בל תעשוק, ובל תגזל, ובל תלין, ומשום לא תבוא עליו השמש. ואמרו (שם) בגר תושב שיש בו משום ביומו תתן שכרו, אבל אין עוברין בו משום בל תלין וזה הדין דגר תושב מפרש במשנה פרק המקבל וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה, דהוא הדין לבן נח.
היבטים בעידן המודרני
הולדת הפועל החופשי
לעם היהודי, אשר ידע במצרים במשך מאות שנים עבדות מדכאה ומשפילה כל כבודי אנשים, נתנה התורה חוקת מדינה המכילה, מלבד חוקים טובים אנושיים על היחס לעבד, יליד בית או מקנת כסף, גם כל יסודי המשפט להגנת עבודה חפשית. הפועל, שכיר יום או שכיר שנה, עושה עם בעל הבית חוזה מסודר, אשר תנאיו היסודיים נקבעו ע"י התורה שבכתב וע"י המסורת שבעל-פה. בו נקבע, בתוך יתר התנאים, שאין להאריך את זמן העבודה יותר מדי; אין להעביד את הפועל אחרי בוא השמש, כי עליו לחלק מזמנו גם לביתו. זכות המשפחה אינה גרועה מזכות בעל העבודה. על כן אסור לעבוד שעות עודפות אף אם ישולם בעדן שכר נוסף! בתוך זמן העבודה יחשב וישולם גם הדרך מבית הפועל עד מקום עבודתו. השכר ישולם בדיוק, לשכיר יום – בכל יום, "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" – אמרה התורה מפורש. כי השכיר עני הוא ואל שכרו זה הוא נושא את נפשו. אסור לשנות את תנאי התשלום – אם בכסף או בתבואה – מכפי שנקבע בחוזה העבודה; השיטות, שהשתמשו בהן עמי אירופה במדה גדולה, ביחוד במושבות אף במאה התשע-עשרה, שעל פיהן מוכר נותן העבודה לפועלים את כל צרכיהם במחירים גדולים או נותן להם בשכרם צרכי אוכל תחת כסף מזומן, באופן שהרויח בהם כפלים – גם ע"י ריוח סחורתו ורוב הכסף שהשתכרו שב אל כיסו במחיר חפצים נקלים או אלכוהל – לא יתכנו בשום אופן לפי חוקי התורה, להלכה ולמעשה. הפועל והעובד אוכלים מה שבעל הבית אוכל, גם כל המשרתים והמשרתות לא יבדלו לרעה במאכלם ובמשתיהם מבעל הבית ובני ביתו – דבר, אשר גם היום יראה מהפכני בעיני רבים. הפועל העובד בשדה או בכרם עבודת קציר או בציר, יכול לאכול מן התבואה או מן הפרי לשובע נפשו; הוא יכול לקחת ולאכול מן התאנים, הענבים, התמרים ועוד, כמה שירצה בלי גבול למעלה. במשפט העבודה נתקנו חוקים שאין לעבור עליהם גם בנוגע לזמן הדרוש לפועל לאכול ארוחותיו במנוחה ולתפלתו. וכל-כך גדלה החבה והדאגה לפועל, עד שאם התאונן שלא קבל את שכרו לפי החוזה, הוא נשבע ונוטל.
ההנחה היתה שהשכיר, אשר יגיע כפיו ממלא תפקיד גדול ומכריע במשק ביתו, לא יטעה בנוגע לקבלת שכרו או אי קבלתו. ורק נותן העבודה שעליו לשלם לפועלים רבים, יוכל לטעות בזה. וכן יש רשות לפועל לחזור בו ולעזוב את העבודה, אם אך לא יצא מזה הפסד מרובה לבעל הבית; ההגנה הזאת נתנה לו בתור הצד החלש, אם הוא מוצא כי התנאים שהותנו עמו בחוזה העבודה קשים בשבילו יותר מאשר האמין בראשונה. מתוך המגמה הכללית של משפטי העבודה, נקל להבין, כי – לפי המושגים החדשים בנוגע לבטחון העובדים – הובטחה לפועל גם אחריות נותן העבודה על כל אסון או פגע רע אשר יקרנו מחמת מלאכה. גודל החלק הזה של משפט העבודה יובן במלוא ערכו, בזכרנו כי כל שאר עמי התרבות העתיקים ידעו והכירו רק את העבד, אשר "נמשל כבהמות נדמה". נזכור נא את גודל ה"הילוטים" באשפרתא, אשר בימי רעבון המיתו אותם לאלפים בתור אוכלים שאין חפץ בהם! המשפט היהודי הוא לבדו ידע את העובד החפשי, אשר נתקנו לטובתו תקנות מיוחדות להגן עליו.
ד"ר האנס גוסלאר, "ההד", שנה ה', חוברת ב'.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם מצווה תקפ"ח. לתת שכר שכיר ביומו.
מקורות נוספים:
