דברים כד:
יד לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ.
טו בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא-תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ וְלֹא-יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה ר:
היא שצונו לתת שכר שכיר ביומו ולא יאחר אותו ליום אחר. והוא אמרו יתעלה (דברים כד, טו): "ביומו תתן שכרו". ודין מצוה זו שיהיה שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום כמו שנבאר במצות לא תעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ט ממציעא. ושם התבאר שזה מחוייב בכל שכיר יום בין בנכרי בין בישראל מצות עשה לפרוע בזמנו.
ללמד נפשנו במידת החמלה והחסד
ספר החינוך:
לתת שכר שכיר ביומו ולא נאחר לו שכרו ליום אחר, שנאמר (דברים כד, טו): "ביומו תתן שכרו". ובארו זכרונם לברכה, בבבא מציעא פרק תשיעי (קיא ע"א) דבין בשכיר ישראל או אפילו בגר תושב חיוב המצוה לפרעו ביומו, אבל לא תעשה הבא על זה אינו בגר תושב.
משרשי המצוה. מה שמבאר בכתוב, כי כל שכיר בָרֹב צריך לשכרו למזונותיו, על כן אין ראוי לאחר לו מזונותיו. וכענין שכתוב כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו, ופרשו זכרונם לברכה (שם קיב ע"א) על השכר הזה עלה בכבש ונתלה באילן, והאל בחסדיו צונו ללמד נפשנו במדת החמלה והחסד, ונשלים לכל בריה חקה בעת הצרך, למען נזכה ונכשר לקבל טובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, כמו שכתבתי הרבה פעמים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה אחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים חיב לתן לבעליו בזמנו. ואיזהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה, ועל זה נאמר (ויקרא יט, יג): "לֹא-תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר". ושכיר לילה גובה כל היום, ועל זה נאמר: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, ושכיר שעות של יום גובה כל היום, ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה. שכיר חדש, שכיר שבת שכיר שנה, שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום, יצא בלילה גובה כל הלילה. ומה שאמרו, שהקבלנות לענין מצוה זו דינו כמו שכירות, דמכיון שגמר המלאכה והחזירה לבעליה חיב לתת לו שכרו באותו יום, אבל לא החזיר המלאכה לבעליה אינו עובר עליו, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיב ע"א), הנותן טליתו לאמן גמרה והודיעו אפילו אחר עשרה ימים, כל זמן שהכלי ביד האמן אינו עובר.
ומה שאמרו שאין השוכר עובר אלא כשתבעו השכיר, אבל לא תבעו או שאין לו כלום שיפרע לו אינו עובר, שלא חיב הכתוב אלא בשיש לו בביתו, או שיכל לפרעו, אבל אם אינו יכל לפרעו באותו יום, אלא אם כן יאבד הרבה משלו לא חיב הכתוב בזה, לפי הדומה, ומכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכר הפועלים. והשוכר בערב שבת ונדחה מלפרע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה, הואיל ואדחי אדחי אבל חיב מדבריהם משום: "אל תאמר לרעך לך ושוב". ויתר פרטיה, מבארים שם בבבא מציעא פרק תשיעי.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר על זה ולא פרע שכירו על הענין שכתבנו בטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו, כמו שכתבנו בסדר זה, בעזרת השם.
מניעתו מונע צמיחה במעמד הפועלים
הרש"ר הירש (שם):
הכתוב חוזר על חובה זו כאן באוסף המצוות המקוצר שנועד לצורך ההתיישבות בארץ, וחזרה זו מלווה באזהרות ותוכחות להימנע מלחטוא בעניין זה, בייחוד כלפי העניים. ואכן חשיבותה המעשית של מצווה זו מתחילה רק ביישוב הארץ; והניסיון מלמד, שאיחור מצד העשירים לעמוד בהתחייבויותיהם הממוניות כלפי הפועלים ובעלי המלאכה המועסקים אצלם, ערער את מעמדם ומנע מהם כל גידול וצמיחה.
היבטים בעידן המודרני
הולדת הפועל החופשי
לעם היהודי, אשר ידע במצרים במשך מאות שנים עבדות מדכאה ומשפילה כל כבודי אנשים, נתנה התורה חוקת מדינה המכילה, מלבד חוקים טובים אנושיים על היחס לעבד, יליד בית או מקנת כסף, גם כל יסודי המשפט להגנת עבודה חפשית. הפועל, שכיר יום או שכיר שנה, עושה עם בעל הבית חוזה מסודר, אשר תנאיו היסודיים נקבעו ע"י התורה שבכתב וע"י המסורת שבעל-פה. בו נקבע, בתוך יתר התנאים, שאין להאריך את זמן העבודה יותר מדי; אין להעביד את הפועל אחרי בוא השמש, כי עליו לחלק מזמנו גם לביתו. זכות המשפחה אינה גרועה מזכות בעל העבודה. על כן אסור לעבוד שעות עודפות אף אם ישולם בעדן שכר נוסף! בתוך זמן העבודה יחשב וישולם גם הדרך מבית הפועל עד מקום עבודתו. השכר ישולם בדיוק, לשכיר יום – בכל יום, "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" – אמרה התורה מפורש. כי השכיר עני הוא ואל שכרו זה הוא נושא את נפשו. אסור לשנות את תנאי התשלום – אם בכסף או בתבואה – מכפי שנקבע בחוזה העבודה; השיטות, שהשתמשו בהן עמי אירופה במדה גדולה, ביחוד במושבות אף במאה התשע-עשרה, שעל פיהן מוכר נותן העבודה לפועלים את כל צרכיהם במחירים גדולים או נותן להם בשכרם צרכי אוכל תחת כסף מזומן, באופן שהרויח בהם כפלים – גם ע"י ריוח סחורתו ורוב הכסף שהשתכרו שב אל כיסו במחיר חפצים נקלים או אלכוהל – לא יתכנו בשום אופן לפי חוקי התורה, להלכה ולמעשה. הפועל והעובד אוכלים מה שבעל הבית אוכל, גם כל המשרתים והמשרתות לא יבדלו לרעה במאכלם ובמשתיהם מבעל הבית ובני ביתו – דבר, אשר גם היום יראה מהפכני בעיני רבים. הפועל העובד בשדה או בכרם עבודת קציר או בציר, יכול לאכול מן התבואה או מן הפרי לשובע נפשו; הוא יכול לקחת ולאכול מן התאנים, הענבים, התמרים ועוד, כמה שירצה בלי גבול למעלה. במשפט העבודה נתקנו חוקים שאין לעבור עליהם גם בנוגע לזמן הדרוש לפועל לאכול ארוחותיו במנוחה ולתפלתו. וכל-כך גדלה החבה והדאגה לפועל, עד שאם התאונן שלא קבל את שכרו לפי החוזה, הוא נשבע ונוטל.
ההנחה היתה שהשכיר, אשר יגיע כפיו ממלא תפקיד גדול ומכריע במשק ביתו, לא יטעה בנוגע לקבלת שכרו או אי קבלתו. ורק נותן העבודה שעליו לשלם לפועלים רבים, יוכל לטעות בזה. וכן יש רשות לפועל לחזור בו ולעזוב את העבודה, אם אך לא יצא מזה הפסד מרובה לבעל הבית; ההגנה הזאת נתנה לו בתור הצד החלש, אם הוא מוצא כי התנאים שהותנו עמו בחוזה העבודה קשים בשבילו יותר מאשר האמין בראשונה. מתוך המגמה הכללית של משפטי העבודה, נקל להבין, כי – לפי המושגים החדשים בנוגע לבטחון העובדים – הובטחה לפועל גם אחריות נותן העבודה על כל אסון או פגע רע אשר יקרנו מחמת מלאכה. גודל החלק הזה של משפט העבודה יובן במלוא ערכו, בזכרנו כי כל שאר עמי התרבות העתיקים ידעו והכירו רק את העבד, אשר "נמשל כבהמות נדמה". נזכור נא את גודל ה"הילוטים" באשפרתא, אשר בימי רעבון המיתו אותם לאלפים בתור אוכלים שאין חפץ בהם! המשפט היהודי הוא לבדו ידע את העובד החפשי, אשר נתקנו לטובתו תקנות מיוחדות להגן עליו.
ד"ר האנס גוסלאר, "ההד", שנה ה', חוברת ב'.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם מצווה רל. שלא לאחר שכר שכיר.
מקורות נוספים:
