ויקרא כה:
כג וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רכז:
הזהיר שלא למכור בארץ ישראל מכירה קיימת. והוא אמרו (ויקרא כה, כג) "והארץ לא תמכר לצמיתות", והתבארו משפטי מצוה זו בערכין.
ספר החינוך:
שלא נמכר שדה בארץ ישראל לצמיתות, שנאמר (ויקרא כה, כג): "והארץ לא תמכר לצמתות". כלומר, שלא יתנו ביניהם מוכר ולוקח לעשות ממכרם לצמיתות, ואף על פי שהיובל מפקיעה בעל כרחם, שאי אפשר להם להתנות על זה, לפי שהוא כנגד מצות התורה אף על פי כן, אם עשו כן עברו על לאו הזה. זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (שמיטה ויובל יא, א). והרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בפירושו על התורה כאן, ובספר המצוות להרמב"ם לא תעשה רכז) שדברי הרב בזה כענין המזכר בראשון של תמורה (ד ע"ב): דאמר רבא התם חולק על אביי דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני ולקי, משום דעבר אהרמנא דמלכא. והוא זכרונו לברכה פרש בענין אחר, שמזהיר אותנו שלא נצמית הארץ ביד הגוים, כלומר שלא נמכרנה להם לצמיתות. ופרוש הכתוב כן: 'לא תמכר' למי שיחזיק בה לעולם, וזהו הגוי, אבל הישראל יחזיר אותה, ואם התנה עם הגוי להחזירה מתר למכרה לו.
משרשי מצות היובל, מה שכתבתי במצות מנין שני היובל שבסדר זה (מצוה של).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא עט ע"א), שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כלומר, כל זמן שיזכר לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות, כמו שאמרנו למעלה, ששניהם עוברים על הלאו כשהמכר נעשה לצמיתות, ולא הועלו מעשיהם, שאין מתנין לעבר על דברי תורה, שהתורה אמרה "והארץ לא תמכר לצמיתות". אבל כל זמן שמזכירין ביניהם סכום שנים אין זה צמיתות, ואולי (ואולם) למדו זכרונם לברכה, דבר זה מאשר אמר הכתוב 'לא תמכר לצמיתות', ולא אמר לא תמכר אלא עד היובל דמשמע, שכל זמן שלא מכרה לחלוטין אינה חוזרת ביובל.
ובפרוש כתב הרמב"ן זכרונו לברכה בחדושיו במסכת מכות (ג ע"ב), שהמתנה על מנת שלא תחזר השדה ביובל שאין תנאו תנאי וחוזר הוא ביובל אף על פי שבשמטה אינו כן, שהמתנה על מנת שלא תשמטנה בשביעית אינו נשמט בשביעית, דכל תנאי שבממון קים. ונתן טעם בדבר, לפי שבשמטה לא הזהר על שמטת כספים, כי אם המלוה, וכמו שכתוב: "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו" (דברים טו, ב). אבל לא הלוה, שאם רצה לפרע הרשות בידו הוא. אבל בענין היובל שניהם הזהרו עליו, מוכר ולוקח, וכמו שכתבנו, שלשניהם נאמר לא תמכר לצמיתות, כלומר, לא יתנו ביניהן מוכר ולוקח מכירת צמיתות, כי לה' הארץ, ואין ביד בן אדם למכרה לחלוטין, ומכיון שהחיוב על שניהם אין ביד אחד מהם למחל על הדבר, אבל על כרחם, ישוב הקרקע לאשר לו אחזת הארץ, ואף על פי שהתנו אלף פעמים על מנת שלא ישוב ביובל, וטעם נכון הוא.
וכן מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין ל ע"א) שהמוכר שדה אחזה והיו לו שדות אחרות, כלומר, שדות שקנה הוא או נתנו לו במתנה, ומכר מאותן שדות כדי לגאל שדה אחזתו שמכר, שאין שומעין לו, דכתיב בפרשת שדה אחזה: "ומצא כדי גאולתו", ובא הפרוש עליו עד שימצא לו דבר שלא היה לו מצוי בשעה שמכר. וכן אם לוה ורצה לגאל באותה הלואה אין שומעין לו, שנאמר: 'והשיגה ידו' ולא שילוה.
וענין שדות אחזה יקראו השדות שנפלו בירושה לכל אחד מישראל בחלוק הארץ. וכן מי שזכה ונוספה אחזתו מחמת הסעת נחלה על ידי בת יורשת נחלה, שדבר ידוע הוא שלא נאמר (במדבר לו, ז) "ולא תסוב נחלה" אלא באותו הדור בלבד, אלו הן הנקראין שדות אחזה. ונתחדש דינם בתורה משאר שדות לענין הגאולה, ששדה אחזה נגאל על ידי המוכר או על ידי גואלו לאחר שתי שנים בעל כרחו של לוקח, ושאר שדות שנקראין שדה מקנה אינם נגאלין אלא ברצון הלוקח, אלא שיעמדו ביד הלוקח עד היובל.
ובחלוק בתים משדות כבר כתבנו להלן (מצוה שמ) במקומו דינם, כי בתי החצרים, דינם כשדה אחזה, כלומר, שיש להם גאולה על כרחו של לוקח, כמו שכתוב בהן גאולה תהיה לו, ויפה כחן משדות שהן נגאלין אפילו תוך שנה, כדין בתי ערי חומה. ודין בתי ערי חומה מפרש בכתוב, וכבר כתבנוהו להלן גם כן.
ומענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קח ע"א) גם כן, שהלוקח שדה אחזה ונטע בה אילנות והשביחה כשהיא חוזרת, שמין שבח האילנות שבתוכה ללוקח, שנאמר: 'ויצא ממכר בית', ובא עליו הפרוש המקבל ממכר חוזר ואין שבח חוזר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (ערכין כט ע"ב) גם כן שהמוכר שדהו, בין שדה אחזה או שדה אחר אין רשאי לגאלה בפחות משתי שנים, ואפילו ברצון הלוקח, שהכתוב צוה, שיעמוד המכר קים שתי שנים על כל פנים, שנאמר: "במספר שני תבואת ימכר לך", אזהרה למוכר, ואזהרה ללוקח, מדכתיב: "במספר שנים תקנה", ומעוט שנים שנים. ומן הדומה שהענין הוא, כדי שימכר כל אדם קרקעו בקושי, ואל יחשב כי למחר ישוב ויקחנו לו מיד הלוקח, אבל ידע שאינו יכול לאכל מתבואותיו בשום פנים, עד שתי שנים מיום ליום מעת המכירה. וגם אמרו זכרונם לברכה (שם) גם כן שצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות באותן שתי שנים, שנאמר שני תבואות, לפיכך אם היתה אחת משתי שנים אלו שנת שדפון וירקון או שנת שביעית אינה עולה מן המנין. מכרה בשנת היובל עצמה, אין המכירה מכירה, וחוזרין הדמים לבעליו. מכר האילנות לבד אין נגאלין לפחות משתי שנים, ואם לא גאלן בתוך שני יובל אינם חוזרין ביובל, שנאמר: 'ושב לאחזתו' ולא לאילנות. מכר שדהו לראשון וראשון לשני ושני לשלישי ואפילו מאה או יותר השדה חוזרת ביובל לראשון, שנאמר: "לאשר לו אחזת הארץ" (ויקרא כז, כד) ויתר פרטיה, בסוף ערכין [הלכות שמיטה פי"א].
ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בזמן שיושביה עליה, כי כל עניני היובל אינם אלא בזמן שיושביה עליה, כמו שכתבנו למעלה. והעובר על זה ומכר שדהו לצמיתות. וכן הלוקח ממנו בענין זה שניהם לוקין אף על פי שלא הועילו דבריהם, והוא שעשו מעשה בדבר, שאין לוקין בלאו שאין בו מעשה, זה דעת הרמב"ם זכרונו לברכה. אבל לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה, אין בזה מלקות כלל, כמו שכתבתי בראש המצוה.
היבטים בעידן המודרני
מנגנון ליציבות כלכלית ומניעת עוני
שנת היובל משקפת פן חשוב אחר בנושא הקיימות: אגירת המשאבים. בטווח הרחוק אין להעביר קרקע ממשפחה אחת לאחרת ״בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך. לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מכר לך […] ובתי החצרים אשר אין להם חמה סביב על שדה הארץ יחשב גאולה תהיה לו וביובל יצא״
קרקע הנשארת בבעלות של משפחה אחת לדורות מפתחת בה זיקה לקיימות.
בדו״ח ברונדטלנד יש נגיעה מסוימת בכמה היבטים של מצוקת הסביבה שמקורה בשימוש בקרקע ובבעלות עליה. ״במדינות [רבות] העוני החמיר בשל חלוקה לא שוויונית של הקרקעות או של נכסים אחרים״. לפי חוקי התורה אין לנצל מצוקה כלכלית של אדם ולרכוש את קרקעותיו לצמיתות. הסיבה המובאת במקרא לאיסור על העברת קרקע לבעלות אחרת לנצח מעוגנת בתפיסה הרואה בבורא את הבעלים האמתיים של הקרקע: ״והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי: ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ״.
מנפרד גרסטנפלד, "איכות הסביבה במסורת היהודית".
מניעת הספסרות בקרקעות
הארץ נחלקה לשנים עשר שבטים, חלק לשבט. ובכדי לתת בטחון לאיש או למשפחה אשר לא ראו ברכה בעבודת אדמתם ועליהם למכור שדה אחוזתם, לבל ינתקו מעל אדמתם לעולמים, ולא יסובבו עיר כאביוני אדם, הוחק חוק: האדמה לא תמכר לצמיתות. אין מכירה לחלוטין. אי אפשר לרדת עד הדיוטא התחתונה של העדר קרקע לגמרי. רק מספר שני תבואות, אשר יוציא השדה עד שנת היובל, ימכור המוכר את שדהו. וכי תשיג יד המוכר עוד לפני שנת היובל יוכל לגאול את שדה ממכרו וחשב למוכר את קציר התבואות לפי מספר השנים והקונה מוכרח להשיב את השדה לאשר קנהו מאתו; גם כל מודע או קרוב יוכל "לגאול" את השדה בעד המוכר אותו. וגם הוא ישיב לקונה רק את מחיר התבואות אשר קנה עד שנת היובל. כל כסף נוסף, אשר יהיה כעין ריוח של עסק או ספסרות, אסור לתת לקונה. ובבוא שנת היובל, אשר יודיעו עליו חגיגית, בהעביר שופר בכל הארץ, ישובו כל השדות המכורים לבעליהם הראשונים בלא כסף ובלא מחיר, כי הלא רק מספר תבואות קנה הקונה. ובכן לעולם לא תוכל כל משפחה, במוט ידה, להנשל מעל אדמתה באופן הרע ביותר כי אם בימי דור אחד. רק בית מושב עיר חומה יוכל להימכר לצמיתות, אם לא יגאל אותו המוכר עד מלאת שנה אחת. אך גם במקרה הזה לא יוכל הקונה לדרוש ולא המוכר לתת אף פרוטה אחת יותר מ"כסף ממכרו" בתור ספסרות או ריוח.
אם נמצה מתוך מצב הדברים הזה, אשר מצדו החוקי הפשוט ללא כל תסבוכת הוא ברור מאד לעין בוחנת, את הרעיון הגדול הכללי שבודאי יש לראותו כאות ודגם לא רק לתקון סדרי הצדק והמשפט במדינה היהודית, כי אם גם לתקון העולם בכלל, יצא לנו, כי האדמה נתנה מאת האלקים לבני האדם באריסות, והתבואה כתוצרת ראשונית היוצאת ע"י עבודת האדמה, היא היסוד האיתן ללא תמורה לכל ישוב צבורי. על כן לעולם לא תוכל האדמה להיות ענין לספסרות; איש לא יוכל, לפי החוק, להרבות לו אדמה בכח הזרוע או בכח הכסף ולהרחיק על ידי זה אנשים אחרים ממשלח היד הטבעי הרצוי לאלקים, משלח יד אכר חפשי, אדון לנפשו. נזכר נא את תורת הכלכלה הלאומית של פרנץ אופנהימר, האומרת כי חלק גדול מאד של המון העניים אנשי מחסור המסתובבים בכרכים ללא תקוה, בגרמניא ובארצות אחרות, נתהוה על ידי זה שהמושגים והתורות של המשפט הרומי עברו אל תוך המשפט האירופאי ומעתה לא היתה עוד כל הגנה על הקרקע (כאשר לפי משפטי תורת משה) ובאופן זה נתקו ונושלו אכרים ובני אכרים לרוב מאד מעל אדמתם, מקור חייהם, ויהיו לעניים נודדים ללחם. נזכר-נא גם את כל ההופעות הרעות אשר נגלו כתוצאות הספסרות בקרקע, בשדה ובעיר, שכר הדירה הגדול מאד מנשוא והמעונות הדלים המשפיעים לרעה על בריאות הגוף של המוני העניים ובעלי הכנסות קטנות. ואז נדע להעריך כמו את כל הטוב הצפון בחוקי התורה למניעת הספסרות בקרקעות ומה יגדל האושר אם כל העמים יקבלו את היסודות האלה. ואמנם סיעת "תקון הקרקע" מבית מדרשו של אדולף דמשקה מודה ביסודות האלה ומשתמשת בהם בהצעת החוקים החפשים לתקון המצב.
ד"ר האנס גוסלאר, "ההד", שנה ה', חוברת ב'.
קישורים:
מקורות נוספים:
