ויקרא כה:
כד וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קלח:
היא שצונו לשוב הקרקעות כלם בשנה הזאת לאדוניהם ולצאת מתחת ידי הקונים בלא פדיון. והוא אמרו יתברך: "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". ובאר לנו שזאת הגאולה תהיה בשנה הזאת. והוא אמרו (ויקרא כה, יג): "בשנת היובל הזאת". וכבר דקדק הכתוב במצוותיה ובאר איך יהיה דינם מהמוכר והקונה כשירצה לפדות נחלתו הנמכרת קודם הגיע שנת היובל. ובאר עוד ואמר שהדין הזה מיוחד בקרקעות שהן חוץ לחומת המדינה ושהחצרות והבתים הבנויים בשדות אחר שאינם בנוים תוך החומה הרי דינם דין הפרדסים והגנות בשוה והם בתי החצרים שאמר בהם הכתוב (ויקרא כה, לא): "על שדה הארץ יחשב". וכבר התבארו משפטי מצוה זו בערכין. והיא גם כן אינה נוהגת אלא בארץ ישראל ובזמן שהיובל נוהג (הלכות שמטה ויובל פרק י).
ספר החינוך:
להשיב כל הקרקעות בין בית בין שדה וכרם ופרדסין בשנת היובל לבעליהן בלא כסף ובלא מחיר, שנאמר: "ובכל ארץ אחזתכם גאולה תתנו לארץ". כלומר, בכל ארץ ישראל, שהיא אחזתכם, גאלה תתנו לארץ. וענין הגאלה באר הכתוב, שהיא חזרת הקרקע לבעליו, וכמו שכתוב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו.
משרשי המצוה. מה שכתבנו בראש הסדר (מצוה של).
מדיני המצוה. קצתם מבוארים בכתוב איך יהיה דין המוכר עם הקונה כשירצה לפדות נחלתו הנמכרת קודם שנת היובל. והחלוק שבאר הכתוב שהוא בין מוכר בית בעיר חומה למוכר אותו בערי הפרזות, שנקראת בלשון הכתוב ערי החצרים. שדין בתי ערי הפרזות כדין השדות. ועוד אמרו זכרונם לברכה (ערכין לא ע"א) במצוה זו, שאם מכר בית בבתי ערי חומה לאחד ומכרה הלוקח ראשון לשני בתוך השנה מונין לראשון, וכיון ששלמה שנה לראשון החלט הבית לשני. מפני שענין מוכר בית בבתי ערי חומה שהוא מחלט לשנה כענין קנס הוא, שקנסה התורה למוכר מפני חיבת הארץ, ומכיון שעמד ביד זולתו שנה ראוי הוא שיחלט גם ביד השני. ועוד, שהראשון מכר לשני כל זכות שלו, ואלו עמדה שנה שלמה ביד הראשון, כבר היתה מחלטת בידו.
ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם ע"ב) גם כן, שאם הגיע יום שנים עשר חדש ולא נמצא הלוקח לפדות ממנו הרי זה מניח מעותיו בבית דין והלוקח יבוא ויטל מעותיו. ומה שאמרו (שם) שהמוכר בית בערי חומה והגיע יובל בתוך שנת המכר שאינו חוזר מיד ביובל, אלא דינו כמו בשאר שנים שבתוך שני היובל, שהוא נחלט לשנה אם אין המוכר רוצה לגאלה. ומה שאמרו (שם לג ע"א) שהמוכר בית בערי החצרים, שאם רצה לגאל מיד גואל כדין בית בבתי ערי חומה, ואם לא רצה לגאל מיד גואל אותה אפילו אחר שנה כדין שדות, דכח יפה שבשדות, ושבבתי ערי חומה יש להן. ומה שאמרו (שם לב ע"א) שכל שהוא לפנים מן החומה, כגון גנות, מרחצאות ושובכות דינם כבתים, דמכתוב: 'אשר בעיר' רבה הכל. אבל אם היו שדות בתוך העיר דינן כשדות שחוץ לעיר, שנאמר: 'וקם הבית', כלומר, בית וכל הדומה לבית כגון מרחצאות ושובכות ואף פרדסין, אבל לא שדות. ובית שאין בו ארבע אמות על ארבע אינו נקרא בית, ולפיכך אינו נחלט. ובירושלים אין הבית נחלט בה. ועיר שגגותיה חומתה אין דינה כמקפת חומה, אלא בעינן שתהיה לה חומה מלבד גגותיה, ובעינן גם כן שהוקפה חומה תחלה ואחר כך נתישבה, אבל נתישבה ואחר כך הקפה אין זו עיר חומה. ואין סומכין אלא על חומה המקפת בשעה שכבש יהושע את הארץ. וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדשת עיר חומה, וכשעלה עזרה בביאה שניה נתקדשו כל הערים המקפות חומה באותה העת, מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שניה כביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה ונתחיבו במעשר אף בימי עזרא כן. וכן כשיבוא משיח בביאה שלישית, נתחיל למנות שמיטין ויובלות ויתקדשו בתי ערי חומה שיהיו מוקפין באותה העת, ויתחיב כל מקום שנכבש במעשרות, שנאמר (דברים ל, ה): "והביאך יי אלהיך וגו'" ואמרו (שם ע"ב), מקיש ירשתך לירשת אבותיך וכו'. ויתר פרטיה מבארים במסכת ערכין [הלכות שמיטה פרק יב].
ונוהגת בזכרים ונקבות, בארץ ישראל ובזמן שהיובל נוהג. וכבר כתבתי למעלה באיזה זמן היובל נוהג, והוא בזמן שכל ישראל על אדמתן בישובן. והעובר על זה וכבש הקרקע שבידו ולא החזירו לבעליו בטל עשה זה, וענשו גדול מאד, כאלו כופר במעשה בראשית.
ביטול מעמדות מסוים והעלאת ערך האדם אל מול רכושו
אורות המצות לראי"ה קוק:
השמיטה והיובל, שמירת החופש, השווית הרכוש במידה האפשרית, הרמת הערך הרוחני של האדם יותר מכל קנייניו החיצוניים, ע"י חיבור של קדושת השנה עם המעטת זרם הרכוש הפרטי, בשמיטה בתכונה עוברת – בהשמטת חובות ופירות הארץ, וביובל בתכונה קבועה של השבת הקרקעות לבעליהם.
היבטים בעידן המודרני
מנגנון ליציבות כלכלית ומניעת עוני
שנת היובל משקפת פן חשוב אחר בנושא הקיימות: אגירת המשאבים. בטווח הרחוק אין להעביר קרקע ממשפחה אחת לאחרת ״בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחוזתו: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו: במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך במספר שני תבואת ימכר לך. לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו כי מספר תבואות הוא מכר לך […] ובתי החצרים אשר אין להם חמה סביב על שדה הארץ יחשב גאולה תהיה לו וביובל יצא״
קרקע הנשארת בבעלות של משפחה אחת לדורות מפתחת בה זיקה לקיימות.
בדו״ח ברונדטלנד יש נגיעה מסוימת בכמה היבטים של מצוקת הסביבה שמקורה בשימוש בקרקע ובבעלות עליה. ״במדינות [רבות] העוני החמיר בשל חלוקה לא שוויונית של הקרקעות או של נכסים אחרים״. לפי חוקי התורה אין לנצל מצוקה כלכלית של אדם ולרכוש את קרקעותיו לצמיתות. הסיבה המובאת במקרא לאיסור על העברת קרקע לבעלות אחרת לנצח מעוגנת בתפיסה הרואה בבורא את הבעלים האמתיים של הקרקע: ״והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי: ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ״.
מנפרד גרסטנפלד, איכות הסביבה במסורת היהודית
מניעת הספסרות בקרקעות
הארץ נחלקה לשנים עשר שבטים, חלק לשבט. ובכדי לתת בטחון לאיש או למשפחה אשר לא ראו ברכה בעבודת אדמתם ועליהם למכור שדה אחוזתם, לבל ינתקו מעל אדמתם לעולמים, ולא יסובבו עיר כאביוני אדם, הוחק חוק: האדמה לא תמכר לצמיתות. אין מכירה לחלוטין. אי אפשר לרדת עד הדיוטא התחתונה של העדר קרקע לגמרי. רק מספר שני תבואות, אשר יוציא השדה עד שנת היובל, ימכור המוכר את שדהו. וכי תשיג יד המוכר עוד לפני שנת היובל יוכל לגאול את שדה ממכרו וחשב למוכר את קציר התבואות לפי מספר השנים והקונה מוכרח להשיב את השדה לאשר קנהו מאתו; גם כל מודע או קרוב יוכל "לגאול" את השדה בעד המוכר אותו. וגם הוא ישיב לקונה רק את מחיר התבואות אשר קנה עד שנת היובל. כל כסף נוסף, אשר יהיה כעין ריוח של עסק או ספסרות, אסור לתת לקונה. ובבוא שנת היובל, אשר יודיעו עליו חגיגית, בהעביר שופר בכל הארץ, ישובו כל השדות המכורים לבעליהם הראשונים בלא כסף ובלא מחיר, כי הלא רק מספר תבואות קנה הקונה. ובכן לעולם לא תוכל כל משפחה, במוט ידה, להנשל מעל אדמתה באופן הרע ביותר כי אם בימי דור אחד. רק בית מושב עיר חומה יוכל להימכר לצמיתות, אם לא יגאל אותו המוכר עד מלאת שנה אחת. אך גם במקרה הזה לא יוכל הקונה לדרוש ולא המוכר לתת אף פרוטה אחת יותר מ"כסף ממכרו" בתור ספסרות או ריוח.
אם נמצה מתוך מצב הדברים הזה, אשר מצדו החוקי הפשוט ללא כל תסבוכת הוא ברור מאד לעין בוחנת, את הרעיון הגדול הכללי שבודאי יש לראותו כאות ודגם לא רק לתקון סדרי הצדק והמשפט במדינה היהודית, כי אם גם לתקון העולם בכלל, יצא לנו, כי האדמה נתנה מאת האלקים לבני האדם באריסות, והתבואה כתוצרת ראשונית היוצאת ע"י עבודת האדמה, היא היסוד האיתן ללא תמורה לכל ישוב צבורי. על כן לעולם לא תוכל האדמה להיות ענין לספסרות; איש לא יוכל, לפי החוק, להרבות לו אדמה בכח הזרוע או בכח הכסף ולהרחיק על ידי זה אנשים אחרים ממשלח היד הטבעי הרצוי לאלקים, משלח יד אכר חפשי, אדון לנפשו. נזכר נא את תורת הכלכלה הלאומית של פרנץ אופנהימר, האומרת כי חלק גדול מאד של המון העניים אנשי מחסור המסתובבים בכרכים ללא תקוה, בגרמניא ובארצות אחרות, נתהוה על ידי זה שהמושגים והתורות של המשפט הרומי עברו אל תוך המשפט האירופאי ומעתה לא היתה עוד כל הגנה על הקרקע (כאשר לפי משפטי תורת משה) ובאופן זה נתקו ונושלו אכרים ובני אכרים לרוב מאד מעל אדמתם, מקור חייהם, ויהיו לעניים נודדים ללחם. נזכר-נא גם את כל ההופעות הרעות אשר נגלו כתוצאות הספסרות בקרקע, בשדה ובעיר, שכר הדירה הגדול מאד מנשוא והמעונות הדלים המשפיעים לרעה על בריאות הגוף של המוני העניים ובעלי הכנסות קטנות. ואז נדע להעריך כמו את כל הטוב הצפון בחוקי התורה למניעת הספסרות בקרקעות ומה יגדל האושר אם כל העמים יקבלו את היסודות האלה. ואמנם סיעת "תקון הקרקע" מבית מדרשו של אדולף דמשקה מודה ביסודות האלה ומשתמשת בהם בהצעת החוקים החפשים לתקון המצב.ד"ר האנס גוסלאר, "ההד", שנה ה', חוברת ב'.
קישורים:
מקורות נוספים:
