במדבר ה:
ב צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה לא:
היא שצונו לשלוח הטמאים מן המחנה, והוא אמרו יתעלה (במדבר ה, ב): "…וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב…". וזה המחנה הוא מחנה שכינה שחוצה לו לשכות העזרה כמו שבארנו בתחלת סדר טהרות מפירוש המשנה, וכתוב בספרי וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה. וכבר נכפל זה הצווי בלשון אחר והוא אמרו וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, רוצה לומר מחנה שכינה. ולשון מכילתא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה ומנין בלא תעשה תלמוד לומר ולא יטמאו את מחניהם. ובספרי ויצא אל מחוץ למחנה מצות עשה.
אין ראוי להיכנס למקדש כשמעינות השכל מטמטמים בטֻמאה
ספר החינוך:
לשלח הטמאים חוץ למחנה שכינה, שנאמר (במדבר ה, ב): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ". וידוע היה להם במדבר עד היכן גבול מחנה שכינה, וכמו כן לדורות תקרא מחנה שכינה והיא בכלל מצוה זו, בית המקדש וכל העזרה שהיא לפניה (זבחים קטז ע"ב). ואמרו בספרי וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש. ואמרו בפסחים (סח ע"א) "…וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה…" (דברים כג, יא) מצות עשה. ונכפלה מצוה זו במקום אחר, שנאמר (דברים כג, יא): "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה…". ופרושו (פסחים שם) מחוץ למחנה שכינה. וכמו כן נכפלה במקום זה בעצמו שחזר ואמר פעם שנית (במדבר ה, ג): "…אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם…". וכבר כתבתי (מצוה רכח) כי בהכפל האזהרות במצוה, הוראה קצת בחמר המצות, שהשם חפץ בטובת בריותיו והזהירם וחזר והזהירם עליה, כדרך בני אדם יזהירו זה את זה הרבה פעמים בכל דבר הצריך להם צרך רב, ואם אמנם שמצינו גופי תורה נאמרו ברמז, הכל בטעם נכון.
משרשי המצוה. לפי שענין הטמאה ידוע לחכמים שיחליש כח הנפש השכלית ויערבב אותה ויפריד בינה ובין השכל עליוני השלם, ותהי נפרדת עד אשר תטהר, וכמו שכתוב בענין הטמאה (ויקרא יא, מג): "…וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם". ודרשו זכרונם לברכה (יומא לט ע"א) ונטמתם בם. כלומר שמעינות השכל מטמטמים בטמאה. על כן במקום הקדוש והטהור, אשר רוח אלקים שם אין ראוי להיות בו האיש המלכלך בטמאה. והענין הזה יש לדמותו על דרך משל, לפלטרין של מלך שמרחיקין ממנו כל איש צרוע ונמאס בגופו או אפילו במלבושיו, וכעין מה שכתוב (אסתר ד, ב): "…כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק".
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ספרי כאן ובפסחים סז ע"א), שהמצרע שהוא חמור בטמאתו שמטמא באהל, חמור גם כן בשלוחו, והוא משתלח חוץ לשלש מחנות דהיינו, חוץ לירושלים. וזבים וזבות ונדות ויולדות, שאין טמאתם חמורה כל כך שולחם חוץ לשתי מחנות, שהן מחנות כהנים ולוים, וזהו חוץ להר הבית, וטמא מת שאין טמאתו חמורה כל כך אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת, לפיכך מתר לכנס בהר הבית. ומה היא החמרא בזבין יותר מטמא מת, שהזב מטמא משכב ומושב אפילו מתחת האבן, מה שאין המת מטמא כן. וטמא מת ובועלי נדות וכל הגוים דרך כלל משלחין אותם מן החיל, אבל טבול יום נכנס לשם, עזרת ישראל, ועזרת נשים משלחין ממנה טבול יום, אבל לא מחסר כפורים ומעזרת ישראל ולפנים, אפילו מחסר כפורים אינו נכנס שם. ויתר פרטיה מבארים בפרק אבות הטמאה, שהוא פרק ראשון מסדר טהרות.
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות בכל זמן, שאפילו בזמן הזה (כדברי הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ו הט"ו), שהמקדש שמם בעונותינו אסור להכנס בו טמא. והעובר על זה ונכנס במקום שאינו רשאי בעודו טמא בצדדים שפרשנו, בטל עשה, מלבד שעבר על לאו, כמו שנפרש בסדר זה (מצוה שסג) בעזרת השם.
לייקר בעיניו את הקודש
ספר האמונות והדעות (מאמר ג):
ומתועלות הטומאה והטהרה, שיכנע האדם מעצמו ומבשרו, ושתיקר בעיניו התפלה, אחר שפסק ממנה ימים, ושייקר בעיניו הקדש והמקדש, אחר שנמנע ממנו ימים, ושישיב לבו ליראת שמים.
קישורים:
מקורות נוספים:
