במדבר ה:
ג מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה עז:
שהזהיר כל טמא מהכנס במקדש וכל שדומה לו לדורות כל העזרה ומשער נקנור לפנים שהוא עזרת ישראל. והוא אמרו יתעלה (במדבר ה, ג): "…וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם…" רוצה לומר מחנה שכינה. ובגמרא מכות (יד ע"ב) אמרו הבא אל המקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש (במדבר יט, יג): "…אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה…", אזהרה (במדבר ה, יג): "…וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם…". ובמכילתא צו את בני ישראל וישלחו בעשה ומנין בלא תעשה אמרת ולא יטמאו עוד. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו יתעלה ביולדת (ויקרא יב, ד): "…וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא…". ובספרי אמרו לפי שנאמר (ויקרא טו, לא): "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" שומע אני בין מפניו בין מאחוריו והוא טמא יהיה חייב כרת תלמוד לומר "…וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא…". ושם התבאר שדין יולדת ודין שאר טמאים שוים בזה. ובספרי אמרו באמרו יתעלה (ויקרא יז, טז): "וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ…" הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים בארבעים ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש וכו'. הנה התבאר כי העובר על לאו זה אם היה מזיד ענוש כרת ואם היה שוגג מביא קרבן עולה ויורד כמו שבארנו במצוה ע"ב ממצות עשה. וכבר התבאר משפטי מצוה זו בריש שבועות ובהוריות.
ספר החינוך:
שנמנע כל טמא מהכנס בכל המקדש, שדמיונו לדורות כל העזרה משער ניקנור ולפנים, שהוא תחלת עזרת ישראל, שנאמר (במדבר ה, ג): "…וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם…". כלומר, מחנה שכינה. והראיה מהיות זה מכלל הלאוין מה שאמרו זכרונם לברכה בגמרא מכות (יד ע"ב) הבא אל המקדש טמא חיב כרת, כתיב ענש וכתיב אזהרה, כתיב ענש (במדבר יט, יג): "…אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה…". אזהרה "…וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם…". ואמרו במכילתא (ספרי זוטא כאן) גם כן (במדבר ה, ב): "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה…". בעשה, מנין בלא תעשה, דכתיב "…וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם…". ונכפלה המניעה במלה אחרת, דכתיב (ויקרא יב, ד): "…וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא…". ואמרו בספרא (ריש פ' תזריע) לפי שנאמר והזרתם את בני ישראל מטמאתם. שומע אני בין מתוכו בין מאחריו, כלומר, שמי שקרב למקדש מאחריו והוא טמא שיהא חיב כרת, תלמוד לומר ביולדת "…וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא…". כלומר, שאין לשון ביאה אלא בנכנס לפנים, ושם נתבאר שדין יולדת ודין שאר טמאים שוין בזה.
משרשי המצוה. בענין הרחקת הטמאה ממקום הקדש כתבתי למעלה בסדר זה מצוה ראשונה (שסב) מה שידעתי, וגם מדיני המצוה כתבתי קצת.
ועוד אודיעך כלל בענין זה, שכל הטעון ביאת מים מן התורה, והיא הטמאה שהנזיר של תורה מגלח עליה חיב כרת על ביאת מקדש אם נכנס לשם קדם טבילה והערב שמש, אבל הטמא בטמאת מת שאין הנזיר מגלח עליהן אף על פי שהוא טמא טמאת שבעה, הרי זה פטור על ביאת מקדש, וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת, אף על פי שהוא טמא ראשון לענין הטמאה ולטמא בשר הקדשים הרי זה פטור על ביאת מקדש, ודברים אלו הלכה למשה מסיני. ואף על פי שהוא פטור היו מכין אותו מכת מרדות. והטמאות שהנזיר מגלח עליהן או שאינו מגלח עליהן במסכת נזיר יתבאר הכל. והזורק כלים טמאים למקדש, אפילו היו כלים טמאים שנגעו במת, פטור מן הכרת אבל חיב מלקות, שנאמר: (ויקרא יז, טז): "וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ…". ולמדנו מפי השמועה, (תורת כהנים אחרי יב יג) שעל רחיצת גופו ענוש כרת, ועל כבוס בגדים לוקה ארבעים. ויתר פרטיה נתבארו בפרק ראשון משבועות, ובהוריות, ובכרתות, ובמקומות מזבחים.
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, ואפילו בזמן הזה יתחיב כרת הנכנס לשם והוא טמא בצדדין שכתבנו, שקדשת השם עליו אפילו היום שהוא שמם, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (מגילה כח ע"א), מדכתיב (ויקרא כו, לא): "…וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם…". כמו שכתבתי למעלה באחרי מות.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצווה הקודמת ועם מצווה תקסה
מקורות נוספים:
