במדבר טו:
לח דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת.
לט וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.
ספר המצוות להרמב"ם מצוות עשה יד:
היא שצונו לעשות ציצית והוא אמרו יתעלה (במדבר טו, לח): "ועשו להם ציצית…ונתנו על ציצית הכנף". ואינה נמנית בשתי מצות, ואף על פי שהעיקר אצלנו התכלת, אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת, שהרי נאמר בספרי: יכול שהן שתי מצות, מצות תכלת ומצות לבן, תלמוד לומר (במדבר טו, לט): "והיה לכם לציצית", מצוה אחת היא ואינה שתי מצות. וזו אין הנשים חייבות בה כמו שהתבאר בראשון מקידושין (לג ע"ב). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק ד' ממנחות (ספר אהבה, הלכות ציצית פרק א').
לזכור שגופנו ונפשנו שייכים לה'
ספר החינוך:
להטיל ציצית בבגד שנתכסה בו. שנאמר: (במדבר טו, לח) "ועשו להם ציצת" וגו'. וזה החיוב הוא כשיהיה לבגד ארבע כנפים או יותר, דכתיב: (דברים כב, יב) "על ארבע כנפות כסותך", ויש בכלל ארבע חמש או יותר. ויהיה שעורו גדול, כדי שיוכל להתכסות בו ראשו ורוב גופו של קטן המתהלך בשוק לבדו מבלי שומר. ולפי הדומה, שזמן זה הוא כבר שית כבר שבע [כבן שש כבן שבע]. ושיהיה הטלית מצמר או מפשתים. זה הבגד שאנו חייבין להטיל בו ציצית כשנתכסה בו. היה חסר דבר אחד מכל אלה, כגון שיש לו פחות מארבע כנפים, או שעור גדלו פחות מזה שאמרנו, או שהוא משאר המינין פטור מן הציצית מן התורה, כגון בגדי משי, או אפילו של צמר גמלים, או ארנבים, או מנוצה של עזים, כל אלו פטורין מן הציצית מן התורה. שאין נקרא בגד סתם, אלא בגד של צמר רחלים וכבשים או בגד פשתים, וכן לענין צרעת הבגד, כמו שכתבתי במקומו (מצוה קעב).
שרש המצוה, נגלה בכתוב, שהוא למען נזכר כל מצוות השם תמיד, ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון, כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בה תמיד, ועיניו ולבו עליו כל היום, וזהו שנאמר בו בכתוב (במדבר טו, לט): "וזכרתם את כל מצות ה'". ואמרו זכרונם לברכה (תנחומא קורח יב) כי מילת ציצית תרמוז לתרי"ג מצות עם צירוף שמונה חוטין שבציצית וחמשה קשרין שבו.
ועוד אומר לי לבי, שיש בו רמז וזכרון, שגופו של אדם ונפשו הכל להשם ברוך הוא:
כי הלבן – רמז לגוף שהוא מן הארץ שנבראת מן השלג שהוא לבן, כדאשכחן בפרקי רבי אליעזר (פרק ג') הארץ מהיכן נבראת? משלג שתחת כסא הכבוד.
וחוטין רמז – אל הגוף, כענין אמרם כי תחילת בריאת הגוף הוא כעין חוטין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה פרק המפלת (נדה כה ע"ב) אמר רב עמרם: תנא שני ירכותיו כשני חוטין של זהורית, שני זרועותיו כשני חוטין של זהורית.
והתכלת אשר עינו כעין הרקיע ירמז – לנפש שהיא מן העליונים. ולזה רמזו באמרם (מנחות מז ע"ב) מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות כד, י): "ויראו את אלהי ישראל" וגו' ואומר (יחזקאל א, כו): "כמראה אבן ספיר דמות כסא". ותחת כסא הכבוד מקום שנפשות הצדיקים גנוזות שם. ומפני כן אמרו (מנחות לט ע"א) שכורכין חוט התכלת על הלבן, שהנפש היא העליונה והגוף תחתון. ואמרו שעושין ממנו שבע כריכות או שלש עשרה לרמז הרקיעים והאוירים שביניהם, וכמו שאמרו (שם) תנא הפוחת לא יפחת משבע, כנגד שבעה רקיעים, ולא יוסיף על שלש עשרה כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם מג ע"ב) שהכסות של חמש כנפים, או יותר אין מטילין בו ציצית, אלא בארבע כנפים ממנו המרחקות. ומה שאמרו (שם כח ע"א), שארבע ציציות מעכבות זו את זו, שארבעתן מצוה אחת. ומה שאמרו (שם לח ע"א) שהתכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת, דאין הענין לומר שהן שתי מצות, שהכל מצוה אחת היא, אלא לומר, שאין מעכבין זה את זה. כגון, אנו היום שאין אנו מוצאים תכלת, שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית, ונברך עליהן כאלו הוא בשלמותו עם התכלת. וכן בזמן שהתכלת נמצא, מי שלא היו לו חוטין לבנים, יכול להטיל תכלת בסדינו ומתעטף בו ומברך עליה.
כל המקיים מצוות ציצית כאילו מקבל פני שכינה
ירושלמי ברכות (ז ע"ב) פרק א הלכה ב:
תני בשם רבי מאיר: וראיתם אותה אין כתיב כאן אלא "וראיתם אותו", מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה. מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד והכסא דומה לספיר דכתיב (יחזקאל י, א): "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אֶל-הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הַכְּרֻבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא נִרְאָה עֲלֵיהֶם".
לזכור תמיד את המצוות בכדי לא לעבור עליהם
אברבנאל (שם):
ולפי שקרה זה למקושש ההוא מפני ששכח שהיה יום השבת, או ששכח דין המקושש, לכן בחמלת השם על עמו ציוה במצות הציצית, שהיא כדי שיזכרו את מצוותיו ולא יעברו עליהם מפני שכחה ותגבורת התאוות.
לזכור את מצות השבת
קיצור פענח רזא (שם):
דבר אחר, נסמכה פרשת ציצית לשבת שמשום שאין מצות תפילין בשבת שמא ישכחו לשבות אמר הקב״ה הריני נותן להם אחרת תחת זה המזכרת את האדם הנוהגת בשבת כבחול דהיינו ציצית, זהו וזכרתם וגו׳, מרבי.
מלבוש מתרי"ג מצוות
ספר מדבר קדמות מערכת מ"ם, אות כ, ערך מצוות
אמרו בזהר שהאדם צריך לעשות מלבוש מתרי"ג מצות, ואיך יהיה התקון הזה, אמנם אפשר במצות ציצית שהיא שקולה ככל המצות ובתנאי שישמור כל לא תעשה והמצות שיבואו לידו וע"י כן נחשב כאלו קיים תרי"ג מצות, וצריך לאומרו בפיו ולא סגי במחשבה, דהרי ידיעתו יתברך כביכול אינה מכרחת והדיבור מכריח ונמצא יתרון הכשר לדיבור. הרב החסיד בספר דעת החכמה פ"ז, ע"ש באורך:
ובזה יש טוב טעם למצות ציצית שיהיה בבגד, אמנם להורות נתן דהבגד רוחני יושלם ע"י מצות ציצית השקולה כתרי"ג מצות, וזה טעם הדין דהוא חובת גברא ולא חובת מנא, דגברא בר חיובא להשלים תרי"ג לעשות בגד רוחני, ודוק:
הוקרת הפרטים
פנקסי הראי"ה, פנקס "ראשון ליפו", פסקה כד:
ציצית, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, הוקרת הפרטים. כמו שהבגד מכובד מצד צרכו החומרי והמוסרי, כן צריך החוט להיות מכובד, מפני שאם אין חוט אין בגד, וכל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול כמו שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת. וכן כל מעשה וכל ענין פרטי מצטרף להשלמת הכלל כולו, וכמו שהכלל חביב בטבע מפני שאורו מורגש, כן צריך להיות הפרט נחמד וחביב, החוטים הפרטיים שמהם נארג הצדק. צדק לבשתי.
בגדי יראה, ענווה ושמירת מצוות
עקידת יצחק (שער נא):
והשלישי, כי כמו שלא יתכן שימצא האדם ערום מבלי לבוש, כן לא יתכן לו שימצא ריקם מהמצוות כלל, אלא שיהיה תמיד לבו ומחשבתו אליהן, כאלו אין לו עסק אחר זולתם. והיה כעם ככהן, שאין מלאכתו כי אם ללבוש את הבגדים ולשרת בשם אלהיו, כי על כן נקראו כלם ממלכת כהנים (שמות יט, ו). וזה טעם מצות ציצית, כי יטיל סימן ורושם על בגדים, שיהיו בגדי יראה וענוה ושמירת המצוות, כמו שאמר בפירוש (במדבר טו, לט): "…וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…", כמו שיבא בשער שבעה ושבעים בע"ה. תדע שכן הוא, שהרי כששאלו ליונה (יונה א, ח): "…מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא וגו'". לא היתה תשובתו רק: "…עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא וגו'" (יונה א, ט). ומשם למדו כי מלפני ה' הוא בורח (שם, י), כמו שיתבאר בשער שלשה וששים הנזכר, בסוף הענין השלישי שבו. והוא עצמו מאמר יוסף (בראשית מב, יח): "…אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא", ומשם למדו מה שאמרו (בראשית מב, כא): "…אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ…", כמו שנתבאר שם שער שלשים.
קישורים:
מקורות נוספים:
