במדבר טו:
לט וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה מז:
הזהירנו שלא לתור אחר לבבנו עד שנאמין דעות הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבותינו ונשים להן גבול נעמוד אצלו, והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". ולשון ספרי אחרי לבבכם זה מינות כענין שנאמר ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' ואחרי עיניכם זה זנות כענין שנאמר ויאמר שמשון לאביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, רוצה לומר המשך אחר התאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן.
ספר החינוך:
שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העינים, שנאמר (במדבר טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם". ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד מחשבותינו לחשב בדעות שהם הפך הדעת שהתורה בנויה עליו, לפי שאפשר לבוא מתוך כך למינות, אבל אם יעלה על לבו רוח לחשב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם, וישנה לחשב בדרכי התורה האמתיים והטובים, וכמו כן שלא ירדף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא נרדף אחר תאוות העולם הזה, כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזהו שאמרו זכרונם לברכה (ברכות יב ע"ב) ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר (שופטים יד ג): "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני".
שרש מצוה זו נגלה, כי בזה ישמר האדם מחטא להשם יתברך כל ימיו, והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת, כי המחשבות הרעות אבות הטמאות, והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שרש שכל הטובות יוצאות ממנה. ודע בני ותהי מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד ב) עבירה גוררת עבירה, ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאת תאותך הרעה פעם אחת תמשך אחריה כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים. כי התאוה תמשך הבשר כמשך היין אל שותיו. כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין, אבל יתאו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם, ולו ישתו שם כוס מים יפיג יקוד אש תאות היין ויערב להם, כן הדבר הזה כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום, ויראה כי עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים. ללא תועלת של כלום.
דיני מצוה זו קצרים, הרי בארנו בזה רב עקרן.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ויחד מחשבתו בענינים אלו שזכרנו שמביאין האדם לצאת מדרך דעות תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר, שהוא רודף אחר תאוות העולם, כגון שהוא משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכון בהם כלל, לכונה טובה, כלומר, שלא יעשה כדי שיעמד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק להשלים נפשו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו, במה שאמרנו. ואין לוקין על לאו זה, לפי שאין זה דבר מסים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בענין שאי אפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי אפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי אפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע, גם כי פעמים אפשר לעבר על לאו זה מבלי שום מעשה, וכבר כתבתי למעלה (מצוה שמה שמו) שכל לאו שאפשר לעבר עליו מבלי מעשה, אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו לפי הדומה.
הליכה אחרי הלב והעין תביא לשיבוש הדעת
הרש"ר הירש (שם):
כבר אמרנו בפירושנו לעיל (יג, ב) ש"תור" יכול להורות על חקירה לצורך מטרה סובייקטיבית, ובאופן זה הוא מציין את השאיפה להכיר את הדברים עד כמה שהם יכולים להיות שימושיים עבורנו. הפעולה השכלית המובעת על ידי "תור", מבקשת לברר מה טוב או לא טוב לנו. ה"לבב" יוצר משאלות, וה"עיניים" מבקשות אחר האמצעים לסיפוק משאלות אלה.
כאשר מניחים את האדם לעצמו, הרי שרק ה"אני" – על כל צרכיו, נטיותיו ודרישותיו – הוא שיוצר את מניעיו של לב זה בעל המשאלות והתאוות, והעין רואה רק את היחסים החושניים של העולם החושני. השכל – ה"תר" אחרי הלב והעין – העומד לשירות הלב המתאווה והעין הרואה, דן ומבדיל בין טוב לרע: הוא יאמר על דבר שהוא "טוב" אם תכונותיו החושניות הן כאלה שנותנות סיפוק ללב, או שהוא "רע" אם איננו מציע סיפוק זה או חוסם את הדרך לסיפוק זה. והוא הדין לעניין מילוי משאלות הלב ומניעת הדברים המעכבים את מילויין: השכל ה"תר" אחרי הלב ואחרי העיניים, יעריך דברים רק על פי יחסם לתחום שלו עצמו, והוא יפתֵחַ יראה ותקווה רק לפי תוצאותיו של פסק דין זה.
אך אם אדם מקרב או דוחה, ירא או מקווה, רק לפי צוויִים של שכל הקובע את פסק דינו על ידי הליכה אחרי הלב והעיניים, אדם כזה אינו בן־חורין להגות בה' ובתורתו, ואין דעתו נתונה לה' המכוון את מעשיו ומנהיג את גורלו; שוב אין ה' משפיע על מה שאדם זה מקרב או דוחה, על תקוותיו או פחדיו. עבודת הלב והעיניים אינה הולכת בד בבד עם עבודת ה'; "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אתם זנים": כל ההולך אחרי לבו ואחרי עיניו, הריהו בוגד בה' ומפר את נאמנותו אליו.
אולם עניין אחר הוא אם ה' ותורתו מהווים את היסוד ונקודת המוצא לכל שיקולינו, מחשבותינו ודינינו. אם נראה עצמנו כעבדי ה' בלבותינו המתאווים ובעינינו הרואות, אם נשעבד את משאלות לבנו למשאלות ה' ונבטל את רצוננו מפני רצונו, אזי גם ה"עיניים" שלנו, שכלנו היודע והשופט, יעריך דברים רק לפי התאמתם לרצון ה'. כאשר "נתור" אחר דברים על פי ערכם בסיפוק משאלות לבנו, הרי שנחקור אותם רק על פי ערכם לסיפוק רצון ה'; שכן רצוננו, שהזדכך על ידי רצון ה', כבר יהיה בטל לחלוטין לרצון ה'. כך גם במילוי משאלות לבנו, לא נשקול תחילה את כוח הדברים מול הכוח שלנו; שכן מעלינו ומעל עולמנו ניצב ה' ורצונו הקדוש. לא נייחס גדולה וגבורה לגדולה ולגבורה החושניות והשכליות כשלעצמן, שכן רק להשתעבדות לרצון ה' ולעשיית רצונו – לא לחושניות, לא לשכליות, אלא רק למוסריות – נייחס את הגדולה והגבורה. כאשר אנו עִם ה', אנו מרגישים חזקים יותר מכל העולם; בלעדיו, אפילו הכוח הכביר ביותר שיש לנו מתכווץ לאַיִן. וכדרך שכל רצוננו לקרב או לדחות ישתנה ויתהפך, כך גם היראה והתקווה בלבותנו ישתנו ויתהפכו. שכן במקום שנעמוד בשירות לבותנו ועינינו, ניכנס לעבודת ה' בלבותנו ועינינו, ונראה רק את ה' לבדו כמכוון מעשינו ומנהיג גורלנו.
היבטים בעידן המודרני
מוּנחים לפי מוסר אלוהי ולא לפי מוסר אנושי
כיוצא בו ענין המשמעות המוסרית שאותה מייחסים החילוניים לתורה ולמצוותיה. מוסר כערך מצד עצמו הוא קטיגוריה אתיאיסטית מובהקת. רק מי שרואה את האדם כתכלית וכערך עליון, ז. א. מי ששם את האדם במקום האל, יכול להיות אדם מוסרי. מי שתופס את האדם כאחד היצורים שבבריאה וזוכר את "שוויתי ה' לנגדי תמיד", אינו יכול לקבל את המוסר כקנה-מידה וכאבן-בוחן. אין אלא אחת משתי משמעויות למוסר : (א) כהכוונת רצייתו של האדם בהתאם להכרתו את האמת של המציאות – זהו המוסר של סוקרטס,של אפלטון ושל אריסטו, של האפיקוריים והסטואיקנים, בפרט של אלה האחרונים, בפילוסופיה החדשה – של שפינוזה ; (ב) כהכוונת רצייתו של האדם בהתאם להכרתו את חובתו – זהו המוסר של קאנט ושל האידיאליזם הגרמני. אולם בקריאת-שמע נאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" : לא תתורו אחרי לבבכם – זוהי שלילת קאנט ; לא תתורו אחרי עיניכם – זוהי שלילת סוקרטס. ומיד אף ניתנת ההנמקה של שתי שלילות אלו : "אני ה' אלהיכם". התורה אינה מכירה צווי מוסר שמקורם בהכרת המציאות הטבעית או בהכרת חובת האדם לאדם – אין היא מכירה אלא מצוות. התורה והנביאים אינם פונים מעולם למצפון האנושי, שהוא חשוד מאד כביטוי לעבודה-זרה ; המונח "מצפון" אינו קיים במקרא. ההנחיה המצפונית היא מושג אתיאיסטי או אלילי ; "האל שבלב", שבו דוגלים אנשי-מוסר הומאניסטיים, הוא אל זר. ההלכה כאינסטיטוציה דתית אינה סובלת את הקטיגוריה מוסר – ואין צריך לומר שאינה סובלת ביסוס תועלתי, לא מבחינת טובת הפרט ולא מבחינת טובת האומה או החברה וכדו'.
ישעיהו ליבוביץ', "מצוות מעשיות (משמעותה של ההלכה)", יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל עמ' 13-36.
קישורים:
מקורות נוספים:
