במדבר כט:
א וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קע:
היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי והוא אמרו יתעלה בו (במדבר כט, א): "…יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ראש השנה. והיא אין הנשים חייבות בה (קדושין לג ע"ב, ראש השנה ל ע"א).
לעורר עצמנו לבקש רחמים ולשבור יצרנו
ספר החינוך:
שנצטוינו לשמוע קול שופר ביום ראשון של תשרי שהוא ראש השנה, וכדתנן במסכת ראש השנה (ב ע"א), באחד בתשרי ראש השנה לשנים, שנאמר (במדבר כט, א): "…יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". ואף על פי שאין כאן זכר לתרועה זו אם בשופר או במצלתים או בכל שאר כלי ניגון, מפי השמועה למדו זכרונם לברכה שהיא בשופר, כמו שמצינו ביובל שנאמר בו שופר (ויקרא כה, ט).
משרשי המצוה, לפי שהאדם בעל חומר לא יתעורר לדברים כי אם על יד מעורר, כדרך בני אדם בעת המלחמה יריעו אף יצריחו כדי שיתעוררו יפה למלחמה, וגם כן ביום ראש השנה שהוא היום הנועד מקדם לדון בו כל באי עולם, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ראש השנה טז ע"א), בראש השנה כל באי העולם עוברין לפני ה' כבני מרון, כלומר, שהשגחתו על מעשי כל אחד ואחד בפרט, ואם זכיותיו מרובין יצא זכאי ואם עונותיו מרובין בכדי שראוי לחייבו מחייבין אותו למות או לאחת מן הגזירות כפי מה שהוא חייב, על כן צריך כל אחד להעיר טבעו לבקש רחמים על חטאיו מאדון הרחמים, כי אל חנון ורחום הוא נושא עון ופשע וחטאה ונקה לשבים אליו בכל לבם. וקול השופר מעורר הרבה לב כל שומעיו, וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר. ומלבד ההתעוררות שבו, יש לו לאדם זכר בדבר שישבור יצר לבו הרע בתאוות העולם ובחטאים בשומעו קולות נשברים. כי כל אדם כפי מה שיראה בעיניו ובאזניו ישמע יבין לבבו ויבין בדברים, והיינו דאמר רבי יהודה (ראש השנה כו ע"ב), בראש השנה תוקעין בשל זכרים, כלומר בקרן הכבשים הכפוף, כדי שיזכור האדם בראותו אותו שיכוף לבו לשמים, ורבי לוי פסק הלכה כמותו. ומנהגן של ישראל כן.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ראש השנה כז ע"ב), ששיעור השופר הוא כדי שיאחזנו אדם בידו ויראה לכאן ולכאן. וכל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן, פירוש כל מה שהוא שופר, כלומר שהוא חלול, שלשון שופר הכי משמע לעולם דבר שיש בו חלל, כגון השופר של כבש שיש לו חלל שהזכרות בתוכו. וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפירשנו כשר לתקוע בו בראש השנה, לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל, לפי שאין בהן דבר חלול אלא הזכרות לבד. אבל קרן הפרה אף על פי שהוא בכלל שופר שהרי יש לו נקבות וזכרות, אינו כשר מפני שהכתוב כללו עם הפסולין שקראו קרן, וכדכתיב (דברים לג, יז): "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ… וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו…". נמצא לפי פירושנו זה, שכל הקרנות שבעולם פסולין לתקוע בהן בראש השנה חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים, לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולין חוץ מאלו ושל פרה, כי קרני כל החיות אינן חלולין ונמצא שאינם בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקוע, ושל פרה גם כן כבר הוציאו הכתוב מכלל הכשרים, והכניסו עם כלל הפסולים מפני שקראו בשמם. ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולין כדכתיב (דניאל ח, ה): "…וְהַצָּפִיר קֶרֶן חָזוּת בֵּין עֵינָיו", שהענין ההוא היה במראה הנבואה, והודיע הכתוב שהיה נראה לנביא לרוב תוקף הצפיר כאלו היה לו קרן הפסולין, כלומר שהיה חזק מבלי נקבות, ואין הענין שיכניסנו הכתוב עם הפסולין כלל כי אם בהפך לכל מבין. והארכתי לך בני מעט בכאן, לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב, ואשר היו לפנים פירשוה בענין אחר.
וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ראש השנה כז ע"ב) שכל הקולות כשרים בשופר, ואמרו גם כן שאם גרדו השופר עד שהעמידו על גלדו כשר, ומה שאמרו זכרונם לברכה (ראש השנה כט ע"ב) שיום טוב של ראש השנה שחל בשבת אין תוקעין בו שופר, גזירה שמא יטלנו ישראל אחר ויוליכנו ארבע אמות ברשות הרבים ויבא לידי איסור סקילה. ודבר זה לא גזרו אותו חכמים במקום שיש שם בית דין שהוא גדול בחכמה, ודוקא שתוקעין אותו שם בישיבת הבית דין. והרמב"ם ז"ל כתב (פרק ב משופר הלכה ט) שצריך להיות הבית דין סמוך בארץ ישראל, ושיהיה בית דין מעולה מאותן שקדשו את החדש. ואני שמעתי שהרב רבי יצחק אלפסי ז"ל היה תוקע שופר בישיבתו בשבת. ואתה בני אם תזכה תבחר לך הטוב בעיניך.
וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ראש השנה לג ע"ב), שחייב אדם לתקוע בראש השנה שלש תקיעות של שלש שלש, כלומר שלש פעמים תקיעה ותרועה ותקיעה שנמצא שהן שש תקיעות ושלש תרועות. ופירוש תרועה, כתרגומו, יבבא. וענין יבבא הוא קול שבור, כלומר קול יללה. נמצא שהתורה ציותה אותנו לעשות בשופר קול הדומה ליללה, ומפני שמקומות העולם חלוקים בענין היללה, שבמקום אחד מיללין בגניחות גסות ובמקום אחר בדקות, ובמקום אחר עושין הכל גסות ודקות, נהגו בכל מקום ומקום להיות מתריעין בראש השנה על דרך שהיו מיללין איש איש במקומו, ובכן היו יוצאין ידי חובתן במצוה, שהתורה ציותה בקול יללה, ובאי זה שיהיה בשום מקום בכך היה יוצא ידי תורה בכל מקום, ואף על פי שבמקומו אין מיללין כן, שהרי קיים כוונת הכתוב ועשה ביום זה יללה בשופר. עד שקם רבי אבהו ולא ישר בעיניו להיות ישראל חלוקים במנהג התרועה זה בכה וזה בכה, שנעשה תורה כשתי תורות, וקבץ כל המנהגים, והתקין שיהו תוקעין בכל המקומות בשוה. ולצאת ידי חובה מכלל היללות שנעשות בעולם, תיקן לעשות התרועה בשלשה צדדין, כעין גניחות גסות דהיינו שברים, וכעין גניחות דקות דהיינו שאנו קורין תרועה, ועוד בצד אחר גניחות גסות ודקות כמנהג אחד מהמקומות שעושין הכל ביללותיהם. ונמצא לפי זה שאנו צריכין לתקוע שלש של שלש שלש פעמים שלש.
ודין שופר שנסדק לאורכו או לרחבו, וניקב וסתמו במינו או שלא במינו, ודין נותן שופר בתוך שופר, ודין תוקע לתוך הבור והדות, ודין שופר של עבודה זרה ועיר הנדחת, והמודר הנאה מחבירו, ודין נתכוין שומע ולא משמיע ויתר פרטיה. מבוארים במסכת ראש השנה.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות, לפי שהיא מכלל המצות שהזמן גרמא שהנשים פטורות.
ועובר על זה ולא שמע קול שופר ביום ראש השנה כסדר תקיעות שאמרנו שלש של שלש שלש לכל הפחות ביטל עשה זה. ואם שמען בהפסק ואפילו בכל היום יצא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (ראש השנה לד ע"ב), שאם שמע אדם תשע תקיעות המחוייבות בתשע שעות ביום, ואפילו מתשעה בני אדם יצא. ולמדתי מן החכמים ישמרם אל שצריך מכל מקום שלא לשמוע קול פסול באמצע.
עשרה טעמים לתקיעת שופר בראש השנה
ספר אבודרהם, סדר תפלת ראש השנה
כתב רבי סעדיה מה שצונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בר"ה יש בזה עשרה ענינים:
הענין הראשון מפני שהיום היתה תחלת הבריאה שבו ברא הקדוש ברוך הוא את העולם ומלך עליו וכן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכ"מ התחלת מלכותם. (ואין) [וכן] אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה. וכך אמר דוד (תה' צח, ו) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.
והענין השני כי יום ר"ה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה ותוקעין בו בשופר להכריז על ראשנו כמי שמזהיר ואומר כל הרוצה לשוב ישוב ואם לאו אל יקרא תגר על עצמו. וכן עושין המלכים מזהירין את העולם תחלה בגזירותם וכל העובר אחר האזהרה אין שומעין לו טענה.
והענין השלישי להזכירנו מעמד הר סיני שנאמר בו (שמות יט, טז) וקול שופר חזק מאד. ונקבל על עצמינו מה שקבלו אבותינו על עצמם נעשה ונשמע.
והענין הרביעי להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו כתקיעת שופר שנאמר (יחזקאל לג, ד) ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר תבא חרב ותקחהו דמו בראשו יהיה והוא נזהר נפשו מלט.
והענין החמישי להזכירנו חרבן בית המקדש וקול תרועת מלחמת האויבים כמו שנאמר (עי' ירמיה ד, יט) כי קול שופר שמעה נפשי תרועת מלחמה וכשאנו שומעים קול השופר נבקש מאת השם על בנין בית המקדש.
והענין הששי להזכירנו עקידת יצחק שמסר נפשו לשמים וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו ויעלה זכרוננו לפניו לטובה.
וענין השביעי כשנשמע תקיעת השופר נירא ונחרד ונשבר עצמנו לפני הבורא. כי כך הוא טבע השופר מרעיד ומחריד כמו שנאמר (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו.
והענין השמיני להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו שנאמר בו (צפניה א, טז) קרוב יום ה' הגדול קרוב ומהר מאד יום שופר ותרועה.
וענין התשיעי להזכירנו קבוץ נדחי ישראל ולהתאוות אליו שנאמר בו (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וכו'.
והענין העשירי להזכירנו תחיית המתים ולהאמין בה שנאמר בה (ישעיה יח, ג) כל יושבי תבל [ושכני] ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו.
תרועה- סימן שילוח עבדים
רד"ק (תהלים, פא):
תקעו בחדש שופר. בחֹדשׁ – יום ראשון של חודש נקרא חודש, כמו (שמואל א, כ, יח): "מחר חֹדשׁ", כי בו תתחדש הלבנה, וכל החודש נקרא על שמו חודש, וכן כל החודש נקרא חודש על שם חידוש הלבנה. ואמר: תקעו בזה היום שהוא ראש חודש. תקעו שופר, פירושו בשופר, כמו שצוה אתכם משה (עי' ויקרא כג, כד): "באחד לחודש השביעי זכרון תרועה". ונראה כי זהו טעם מצות התרועה בראש השנה, לפי שבטלו אבותינו מעבודתם ונחו מיגיעתם ביום זה, והתרועה הוא סימן שילוח עבדים, כמו שצוה הקדוש ברוך הוא תקיעת שופר ביום הכפורים של יובל שהיה סימן לשילוח עבדים וצאתם מרשות אדוניהם, כן צוה הקדוש ברוך הוא לתקוע בראש השנה לזכר כי ביום זה בטלה העבודה והיתה התחלת חרותינו. בכסה ליום חגנו. בכסה, בזמן ומועד, וכן (משלי ז, כ): ליום הַכֶּסֶא יבא ביתו. ליום חגנו, שהוא חג מן החגים הידועים לו:
התעוררות המביאה ליראה
ליקוטי הלכות (אורח חיים, שבת א):
וְעַל-כֵּן כְּשֶׁחָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשַׁבָּת אֵין תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר, כִּי שׁוֹפָר הוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וְזֶה בְּחִינַת הִתְאַדְּמוּת פְּנֵי הַתּוֹקֵעַ בְּחִינַת הַחֲזָרַת הַפָּנִים עַל-יְדֵי הַשּׁוֹפָר. וְעַל-יְדֵי זֶה נוֹפֵל יִרְאָה כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וּבְשַׁבָּת אֵין צְרִיכִים לָזֶה. כִּי שַׁבָּת בְּעַצְמוֹ הוּא בְּחִינַת הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה עַל-יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת כַּנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁעַל-יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת זוֹכִין לְיִרְאָה. כִּי הִתְגַּלּוּת הַיִּרְאָה עַל-יְדֵי הִתְעוֹרְרוּת הַשֵּׁנָה כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. וְעַל-כֵּן חַיָּבִים לֶאֱכֹל בְּשַׁבָּת שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה קַוֵּי הַיִּרְאָה שֶׁהֵם שְׁלֵמוּת הַיִּרְאָה. כִּי הַשָּׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת הֵם בְּחִינַת עַתִּיקָא וּזְעֵיר אַנְפִּין וַחֲקַל תַּפּוּחִין כַּיָּדוּעַ לַכֹּל. וְהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשָׁה קַוֵּי הַיִּרְאָה. כִּי מוֹרָא שֶׁל הָרַב שֶׁהוּא מוֹרָא שָׁמַיִם שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה בִּינָה דַּעַת כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם. זֶה בְּחִינַת עַתִּיקָא שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹחִין. וּמוֹרָא שֶׁל הַתַּלְמוּד שֶׁהוּא נִמְשֶׁכֶת בְּכָל חֶלְקֵי הַלִּמּוּד בְּחִינַת אוֹרָיְתָא תְּלִיתָאִי. זֶה בְּחִינַת זְעֵיר אַנְפִּין שֶׁמִּשָּׁם הַתּוֹרָה. כַּמּוּבָא בַּכְּתָבִים. וּבְחִינַת מוֹרָא הַבֵּן שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת בְּהָעֲשִׁירוּת זֶה בְּחִינַת חֲקַל תַּפּוּחִין שֶׁהוּא בְּחִינַת מַלְכוּת שֶׁמִּשָּׁם הָעֲשִׁירוּת. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמְעַנֵּג אֶת הַשַּׁבָּת הַיְנוּ אֲכִילַת שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת עֹנֶג שַׁבָּת. בְּחִינַת עֵדֶן נָהָר גַּן שֶׁהֵם בְּחִינַת שְׁלֹשָׁה קַוֵּי הַיִּרְאָה הַנַּ"ל כַּנַּ"ל.
זכות הקדושה שבכח
הראי"ה קוק, מדבר שור (ח):
ונבין בזה דברי חז"ל "אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני". ויש להעיר למה שייכת דוקא זכות העקידה לתקיעת שופר ולא זכות אחרת אלא מפני שענין תקיעת שופר הוא שתעמוד לנו זכות הקדושה שיש בנו בכח אע"פ שאינה בשלמות בפועל והנה בכל המצות כולן עיקר שלמותן הוא רק בפועל אבל עיקר המצוה של מסירות נפש מיוסד על בכח שהרי האדם צריך להרחיק עצמו שלא לבא לידי נסיון אלא שיקבל עליו בכח לקיים כל זמן שתזדמן לו וכן המצוה העקרית שהשרישה בנו הכח למסירות נפש היא העקדה היתה גם כן בכח ומכל מקום ענינה גדול מאד על כן נתקע בשופר של איל להזכיר עקדת יצחק ויעלה זכרון של הקדושה שלנו שבכח גם כן ויעלה לנו כאילו השלמנו בפועל את כל מערכי לבבנו לטובה בשעה הקדושה הזאת של תקיעת שופר
קישורים:
מקורות נוספים:
