במדבר ל:
ג אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה צה:
היא שצונו לדון בהפרת נדרים, כלומר התורה שהורונו לדון בדינין ההם, ואין הענין שנתחייב להפר על כל פנים, וזהו הענין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין כי אין צווי בפעולה מהפעולות בהכרח ואמנם המצוה היא בהיותנו מצווים שנדון בדין זה בדבר זה. אמנם היות הבעל והאב מפירין הנה כבר התבאר בכתוב, ובאה הקבלה שחכם גם כן מתיר הנדר וגם כן לשבועה, והרמז על זה באמרו (במדבר ל, ג) "לא יחל דברו" הוא אינו מחל אבל אחרים מחלין לו. ובכלל הנה אין ראיה על זה מן הכתוב והם אומרים היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו אלא בקבלה האמתית. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת נדרים.
ספר החינוך:
שנצטוינו במצות הפרת נדרים. כלומר, שנדון במי שנדר כאשר צותה התורה, שנאמר (במדבר ל, ג): "איש כי ידור נדר וגו'", כמו שבא מבאר בפרשה. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה במצוה זו (מצות עשה צה) וזה לשונו: "ואין הענין שנתחיב להפר על כל פנים, וזה הענין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין, שאין זו מצוה בפעלה מהפעלות בהכרח, ואולם המצוה היא בהיותינו מצוין שנדון בדין זה בדבר זה, אולם היות הבעל והאב מפירין כבר באר הכתוב זה, ודקדק בו, ובאתנו הקבלה, שהחכם יתיר הנדר לכל, וכמו כן השבועה, וההערה על זה מאמרו לא יחל דברו, ודרשו זכרונם לברכה (חגיגה י ע"א) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו, והכלל, שאין ראיה על זה מן הכתוב, והם עליהם השלום כבר אמרו (שם) התר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, אלא הקבלה האמתית לבדה", עד כאן.
והעולה מכל זה לדעתו לפי הדומה, כי בהתיר החכם הממחה את הנדר במצות התורה, או שלשה הדיוטות, ויעשו הענין ככל אשר תצוה התורה עליו כהגן וכישר אז קימו עשה, ואם התירו הנדר שלא כמצות התורה, כגון שני הדיוטות או יחיד שאינו ממחה, אף על פי שהתרם אינו התר יש עליהם ענש בטול עשה זה, וכמו שכתבתי למעלה בענין מצות הנחלות (מצוה ת), שהאומר ומצוה אל יירשני בני, אף על פי שדבריו בטלים יש עליו ענש בטול המצוה, דעבר אהרמנא דמלכא שצוה אותנו בדין הירשה.
ואולם הרמב"ן זכרונו לברכה כתב (בהשגותיו לספר המצוות שם), שאין למנות דין זה כלל מחשבון המצות, וזה לשונו: "וכן יראה שהפרת נדרים לא תמנה, לפי שהיא שלילות, שנצטוינו לעשות כל היוצא מפינו ושלא נחל דברינו, רק על פי האב או הבעל" עד כאן. ודברי פי חכם חן.
משרשי ענין הנדר והשבועה, וההתר שלהם, כבר הרחבתי המאמר בהן כאשר השיגה ידי, בסדר "וישמע יתרו" באזהרת "לא תשא" (מצוה ל).
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים ב ע"א) כל כנויי נדרים כנדרים, חרמים כחרמים, שבועות כשבועות, נזירות כנזירות, כגון (שם י ע"א) האומר קונם, קונח, קונס, הרי אלו כנויין לקרבן. חרק, חרך, חדף, הרי אלו כנויין לחרם. נזיק, נזיח, פזיח, הרי אלו כנויין לנזירות. שבותה, שקוקה, נדר "במוהא" הרי אלו כנויין לשבועה. וענין לשונות אלו, שאמרו חכמים שהם נדונין כאלו הוציא האדם בשפתיו הלשון כתקנו, ולא נחוש למה שאנו מצריכין פיו ולבו שוין, והרי לא הוציא הדבר כתקנו מפיו, הטעם מפני שיש בלשונות אלו משמעות הענין שכל השומע יגזר עליו שזאת כונת הנשבע או הנודר, ואחר שכן הוא הרי הוא כאלו אמר הדבר מבאר כתקנו, שאם לא תאמר כן נמצא שאין בעלגים נדר ושבועה לעולם, וזה אינו באמת.
וכן מה שאמרו זכרונם לברכה (נדרים ב ע"ב) שארבעה נדרים הן שהן מתרין, כלומר מתרין לגמרי, שאין צריכין שאלה לחכם, וכדעת שמואל בפרק ארבעה נדרים (שם כא ע"ב) דהלכתא כותיה, ואלו הן, נדרי זרוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, ונדרי אנסין, ושם באותו הפרק מברר כיצד בכל אחד ואחד. וגרסינן בירושלמי (נדרים ג ע"א) גבי נדרי זרוזין אמר רבי זעירא הדא דתימר בשאין מעמידין, אבל אם היו מעמידין צריכין התר חכם, כלומר אם היו מעמידין דבריהם, כלומר שלא נדרו אותו נדר לזרז, אלא בדוקא נדרו אותו צריכין שאלה לחכם, והוא הדין בודאי לשאר השלשה השנויים במשנה, שאם היו מעמידין דבריהם שצריכין שאלה לחכם, ומיהו בכל ענין, החכם מתירן כל זמן שימצא פתח להתיר, כלומר, שימצא שום ענין שיאמר עליו הנודר אלו הייתי יודע בשעת הנדר דבר זה לא הייתי נודר.
ואפילו בנולד פותחין להתר, ובלבד שיהא הנולד מצוי, אבל לא בנולד שאינו מצוי, כן הוא מפרש בגמרא בנדרים (סד ע"א). וכן נמי פותחין בחרטה, וכדפסק רבא משמה דרב נחמן במסכת נדרים (כב ע"ב), דפותחין בחרטה ונזקקין להתיר אפילו למי שנשבע באלהי ישראל, שהיא שבועה חמורה, ודוקא בחרטה דמעקרא, כגון "לב זה עליך", כלומר: שמתוך הכעס נדר אותו הנדר, ואחר שנתישבה דעתו תוהא בנדרו לגמרי ואינו רוצה בו כלל, אבל אם נתחרט עכשו מחמת ענין שנתחדש לאחר שנדר וחפץ הוא בנדרו עד עכשו, זו אינה חרטה מעליתא ואין פותחין בה כלל, שהרי כל הבא לשאל על נדרו, ודאי מתחרט הוא עכשו, ואם כן לא היינו צריכין בגמרא לחזר למצא פתח התר בנדר, ומצינו בגמרא שהיו מחזרין למצא פתחים לנודרים. אלא ודאי, האמת כמו שכתבנו, דבעינן חרטה דמעיקרא. ועוד, שכל יסוד התר נדרים, הוא טענת שגגה או אנס (שבועות כו ע"א), שהתורה אמרה "האדם בשבועה" (ויקרא ה, ד), פרט לאנוס, וכמו כן בעינן פיו ולבו שוין. ואם כן משום חרטה דמעכשו, אי אפשר לתלות שגגה או אנס בעת השבועה כלן. אבל בחרטה דמעקרא, יש טענת שגגה ואנס, שהרי מודה עכשו שלא היה עושה הנדר מעקרא אם היה יודע זה.
ויש מגדולי המפרשים שכתבו, דאף על גב דפסקינן הלכה כרבא אמר רב נחמן דפותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל – עכשו נהגו להחמיר ולא כהלכה, ואין אנו נזקקין למי שנשבע באלהי ישראל אלא במה שהוא כעין ארבעה נדרים השנויין במשנה, ועוד דלא מזדקקינן לשבועות אלא במלתא דאית בה מצוה, כגון עשית שלום בין איש לאשתו או בין אדם לחברו, וכיוצא בענינים אלו. וכן אמרו זכרונם לברכה בענין זה (בכורות לב ע"ב), שהתר נדרים, בשלשה הדיוטות, ואפילו דלא גמירי וסבירי. והוא, דמסברי להו וסברי, וכשחד מניהו גמיר מכל מקום. וכמו כן אמרו, שהתר נדרים – ביחיד אם הוא ממחה. והוא הדין כל היכא שיש לו רשות להתיר נדרים ממי שהוא סמוך, שדינו כממחה. ויש שפרשו, שכל שהוא חכם גדול בישראל, ואפילו היום שאין לנו סמיכה – יקרא ממחה, וחבריו – חלוקין עליו. ודין החוזר תוך כדי דבור מנדרים ושבועות – שחזרתו חזרה. ומה שאמרו שהאב מפר כל נדר, והבעל – נדרי ענוי ודברים שבינו לבינה; ודין האומר "כל נדר שאדר כל שנה זו" או "מכאן עד עשר שנים" – "הרי הן בטלים"; ודין סתם נדרים – להחמיר, ופרושן – להקל. ודין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ודין האומר לחברו "ככרי אסור עליך" או "ככר זה". ודין המדר הנאה מחברו – שפורע לו את חובו. ודין הנודר מן הבשר – שמתר ברטב. ואם אמר "בשר זה" – אסור אף ברטב. ודין מי שנאסרה הנאתו עליו – שמתר ללמדו תורה שבעל פה, אבל לא שבכתב, לפי שנוטלין עליה שכר. ודין מה שאמרו "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם" – באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או שנשבע. ודין התרת נדרים שהוא כל היום, כלומר: לילה ויום, לא מעת לעת, שנאמר "ביום שמעו", ויתר רבי פרטיה יתבארו בארכה במסכת המחברת על זה, והיא מסכת נדרים.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שאינן ראויות להתר נדרים, והעובר על זה והתיר את הנדר שלא כמצות התורה בצדדין שכתבנו אף על פי שאינו התר בטל עשה זה, כמו שכתבנו בראש המצוה.
קישורים:
מקורות נוספים:
