במדבר לה:
יב וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רצב:
והמצוה הרצ"ב היא שהזהירנו מהרוג החוטא כשנראה כבר עשה חטא שנתחייב עליו הריגה קודם הגיעו לבית דין אבל נביאהו לבית דין בהכרח ונעיד עליו העדות לפניהם ונהיה אנחנו עדים לבית דין והם ישפטו עליו במה שיהיה חייב. והאזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו יתעלה ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ולשון מכילתא יכול יהרגו אותו משהרג או משנאף תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט. ואפילו היה בית דין הגדול הם שראוהו הורג יהיו כלם עדים ותבא העדות אצל בית דין אחר והבית דין אחר יהרגוהו. ובמכילתא הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש יכול יהרגו אותו עד שלא יעמוד אצל בית דין תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט.
להפך בזכות החוטא
ספר החינוך:
שנמנענו שלא להרוג החוטא כשנראהו עושה מעשה החטא שיתחייב עליו מיתה קודם שנביאהו לבית דין, אבל נתחייבנו להביאו לפני בית דין ונביא עליו העדים לפניהם והם ידינוהו במה שהוא חייב, שנאמר (במדבר לה, יב): "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט". ולשון מכילתא (ספרי זוטא כאן), יכול שיהרגו אותו משהרג או שנאף, תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו וגו'. ואפילו ראוהו בית דין הגדול שהרג יהיו כולם עדים וישאו עדותן אצל בית דין אחר שידינוהו. ועוד אמרו במכילתא (שם), הרי עדה שראו אחד שהרג את הנפש, יכול יהרגו אותו עד שלא יעמוד אצל בית דין, תלמוד לומר ולא ימות הרוצח עד עמדו.
משרשי המצוה, לפי שענין דיני נפשות הוא דבר קשה מאד שצריך דקדוק גדול ביותר, ונצטוו העדה להיות מצילים הנדון בכל דבר הראוי להצילו בשבילו, לא שיטו הדין כדי להצילו חלילה, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (ראש השנה כו ע"א) ושפטו העדה וגו' והצילו העדה (במדבר לה, כד – כה), כלומר שצריכין להפך בזכותו ואם יש לו זכות יצילוהו ואם לא יהרג. ועל כן הוזהרנו שיבוא הדין על כל פנים לפני בית דין, ולא ידינוהו העדים שראו הדבר בעיניהם לעולם, כי אולי מתוך ראותן הענין לא יוכלו להפך בזכותו כי יתעורר לבבם בחיובו על כל פנים.
מדיני המצוה, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עג ע"א), דבמה דברים אמורים שלא נהרוג החוטא עד שנביאהו לבית דין, כשעבר ועשה החטא, אבל מי שהיה רודף אחר חברו להורגו או אחר נערה מאורשה, והזהירוהו, ולא נמנע מלרדוף, אף על פי שלא קיבל התראה חייבין אנו להורגו ומוזהרין עליו, וכמו שנכתוב בעזרת השם בסוף סדר כי תצא באזהרת וקצותה את כפה לא תחוס עינך (מצוה תר). ויתר פרטיה במסכת מכות (יב ע"א).
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל זמן, שאנו מוזהרין שלא נהרוג שום חוטא ואף על פי שראינוהו שעשה מעשה שיתחייב מות בבית דין, ובזמן הבית אנו חייבין להביאו לבית דין והם ידינוהו.
ועובר על זה והרגו לחוטא קודם שיבוא לבית דין, אפילו אם היה דינו שיתחייב בבית דין, דין ההורגו כדין רוצח, ונהרג עליו בזמן הבית אם יש עדים.
הרש"ר הירש (במדבר לה, יב):
במסכת מכות (יב ע"א) למדו דין כללי מן הפסוק שלנו, אפילו ידוע בודאות גמורה שהוא חייב מיתה – כגון רצח לעיני בית דין – אין להרוג את הרוצח בלא התהליך המשפטי הראוי. "מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבית דין אחר? תלמוד לומר עד עמדו לפני העדה למשפט, עד שיעמוד בבית דין אחר". ועל פי האמור כאן, הרי אותו תהליך משפטי חייב להיעשות על ידי שופטים אחרים שלא היו נוכחים בשעת מעשה. הנוכחים יכולים להיות רק עדים ולא דיינים, כי אמרו במסכת ראש השנה (כו ע"א) על יסוד האמור בפסוקים כד, כה (ראה שם) שאין עד הרואה נעשה דיין בדיני נפשות. מי שהיה נוכח במעשה כעד אינו יכול להיות דיין באותו עניין, שכן תפקיד בית הדין לזכות את הנאשם במידת האפשר, אך "כיון דחזיוהו דקטל נפשא לא מצי חזו ליה זכותא" [כיוון שראו אותו הורג אדם לא יכולים לראות לו זכות]. המעשה משאיר את רישומו על כל הרואים, ושוב אין הם יכולים לדון בו בלא פניות ולמצוא בו צד זכות.
קישורים:
מקורות נוספים:
