תי. מצוה על בית דין להשליך מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט ועל הרוצח בעצמו ללכת שם

במדבר לה:

כה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ:

כח כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ:

ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רכה:

והמצוה הרכ"ה היא שצונו להוציא מכה נפש בשגגה מעירו לערי מקלט והוא אמרו יתעלה (במדבר לה, כה): "וישב שם עד מות הכהן הגדול". ולשון ספרי (שופטים יט, ד): "וישב שם, אינו יוצא משם לעולם, שנאמר: 'שם', שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו". וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם במסכת מכות (פרק ב).

צער גלות כצער מיתה

ספר החינוך:

שנצטוו בית דין של ישראל להשליך מכה נפש בשגגה מעירו ולהושיבו בערי מקלט, שנאמר (במדבר לה, כה): "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו' וישב בה עד מות הכהן הגדול". וגם המכה גם הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו (שם, כח): "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול". 

משרשי המצוה, לפי שעון הרציחה חמור עד מאד שבה השחתת העולם, עד שאמרו זכרונם לברכה שההורג נפש מזיד אפילו עשה כל המצוות אינו ניצול מן הדין, שנאמר (משלי כח, יז): "אָדָם עָשֻׁק בְּדַם-נָפֶשׁ עַד-בּוֹר יָנוּס אַל-יִתְמְכוּ-בוֹ". ולכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים.

ועוד יש תיקון העולם במצוה, כמו שביאר הכתוב שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה.

ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם. 

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (גיטין ע ע"ב) שאין הרוצח בשגגה גולה אלא אם כן מת הנהרג לשעה שהרגו, אבל חבל בו, אף על פי שאמדוהו למיתה וחלה ומת, אין זה גולה, שמא הוא בעצמו קרב מיתתו או הרוח נכנסה בחבורה והרגתו. ואפילו שחט בו שני סימנין ועמד מעט אינו גולה על ידו.

ומה שאמרו (מכות ח ע"ב) שישראל גולה אם רצח עבד או גר תושב, וכל שכן עבד שהרג ישראל או גר תושב, וכן עבד שהרג עבד או גר תושב, שנאמר: "והיתה לבני ישראל לחקת משפט ולגר הגר בתוככם". אבל גר תושב שהרג את ישראל בין מזיד בין שוגג נהרג עליו. וגוי שהרג את הגוי אין ערי מקלט קולטין אותו. 

ומה שאמרו (שם) שהבן גולה על רציחת אביו והאב ברציחת הבן, ובמה דברים אמורים שלא בשעת לימוד, אבל בשעת לימוד והוא שוגג, שכוונתו היתה ללמדו ולהועיל לו בחכמה או באומנות פטור מגלות, וכן הרב את תלמידו כמו כן. ומה שאמרו (שם י ע"א), שתלמיד שגלה מגלין את רבו עמו, שנאמר (דברים ד, מב): "ונס אל אחת מן הערים האל וחי", ודרשו זכרונם לברכה (שם), עשו לו כדי שיחיה, והחכמה תחיה את בעליה (קהלת ז, יב). 

ודין אשה ועבד ושפחה שגלו אם חייב הבעל או האב במזונותם שם, ודין רוצח שמת קודם שיגלה שמוליכין עצמותיו לשם, ודין רוצח שהרג בעיר מקלטו וכן לוי שהרג במדינתו, ודין אי זהו שונא שנאמר עליו כי באיבה הרגו, ודין מה שאמרו שכל שהרג בדרך ירידה גולה ואפילו עליה שהיא צורך ירידה, וכל שבדרך עליה אינו גולה ואפילו בירידה שהיא צורך עליה, ודין רוצח שרצו בני עיר מקלט לכבדו שחייב לומר רוצח אני, ואם אמרו אף על פי כן, מותר לקבל, ודין מזבח שקולט כמו עיר מקלט רוצח בשגגה ודוקא גגו ובמזבח בית עולמים, ודוקא כהן ועבודה בידו אבל לא אחר, ולא היו מניחין אותו שם אלא לשעה, ואחר כך מוסרין לו שומרין ומוליכין אותו לעיר מקלטו, ובמה דברים אמורים במחוייבי גלות מן הדין, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך ואפילו הוא זר הרי זה ניצל ואין לוקחין אותו מעל המזבח לעולם, כן ראיתי שכתב הרמב"ם ז"ל (פרק ה מרוצח הל' יב – יד). ויתר פרטיה מבוארים במסכת מכות (פרק שני).

ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל על אדמתן וסנהדרין של שבעים ואחד יושבין במקומן המוכן להם בירושלם לדין דיני נפשות. 
ואם עברו על זה בית דין שבכל מקום ומקום ולא הגלו הרוצח בשגגה ביטלו עשה זה, וענשם גדול מאד לפי שהוא סיבה לשפיכות דמים.  

הלב עיקר ואין חיוב מיתה ללא הסכמת הלב

רבינו בחיי (במדבר לה, יא):

ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. אבל אינו חייב מיתה כיון שלא הרגו במזיד.

והדין הזה יורה "שהלב" עקר האדם, ועקר כל המצוות וכל העבירות, ועל כן הוא נענש בגלות ולא במיתה לפי שלא היה לבו בהסכמת הרציחה, ואין חיוב העונש במיתה עד שיהיו הגוף והלב משותפין באותה רציחה – הגוף בתנועתו, והלב בכונתו, וכיון שלא הסכימו שניהם בכך גולה ואינו נהרג. וכן לענין המצוות הכל תלוי בלב, שאם עשה מצוה ולא נתכוין בה בלבו לעשותה לשם שמים אין לו שכר מזה. שיצטרך האדם שיתכוין במצות לעשותה לשם שמים, וכן אמר דוד עליו השלום (תהלים קיט, מח) "ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי", ונשיאות כפיים הוא הכונה, כענין שכתוב (איכה ג, מא) "נשא לבבנו אל כפים".

ואמרו במדרש: (תנחומא יב) "מכה נפש בשגגה", דוקא בשגגה ולא בזדון, שאם הרג בזדון ואמר: בשגגה הרגתי, אין קולטין אותו, ואפילו נכנס למזבח מוציאין אותו משם והורגין אותו, שנאמר (שמות כא, יד): "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות", שכן מצינו ביואב שנאמר בו: (מלכים א ב, כח) "ויחזק בקרנות המזבח", ומשם לקחוהו והרגו בניהו.

ודין תורה להיות רוצח בשגגה גולה, שכן מצינו באדם הראשון, זהו שאמר הכתוב (תהלים כה, ו) "זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה", אמר דוד: רבונו של עולם רחמיך וחסדיך הם על הרוצח שאתה מכין לו ערי מקלט וגולה שם כיון שלא הרג במזיד ואינו ראוי למות, ואותם הרחמים מעולם הן, שכן עשית לאדם הראשון שהביא מיתה לכל הדורות ורחמת עליו להיותו גולה, שנאמר (בראשית ג, כג) "וישלחהו ה' אלהים מגן עדן". וכתיב (בראשית ג, כד) "ויגרש את האדם". לכך נאמר "זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה".

שאיבת חיוּת מן הלויים

שם משמואל (דברים, שופטים):

ולפי דרכנו זה יצא לנו טעם נכון מה שערי מקלט אינן קולטות אלא שוגגין. דהנה כבוד קדושת אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בטעם קליטת ערי הלויים, משום דרוצח שחטא בחיים אין לו חיים מצד עצמו ואיבד את חיותו, אלא בהסתפח אל הלויים שואב חיים באמצעות הלויים, עד כאן דבריו. ויש להוסיף ולומר היות שכל ענין הלויים הוא דביקות כידוע, שלשון לוי נגזר מן (בראשית כט, לד) "ילוה", שהוא חיבור ודביקות, שהיא תוספת חיות, על כן בכחם להשפיע גם חיות לזולתם.

גלות כנגד גלות

רבי חיים ויטל, שער המצוות, פרשת שופטים

עוד ירצה ענין אחר, וכבר הודעתיך, כי הג' ראשונות של היו"ד ספירות דקליפות, לפעמים חוזרות להיות קדושה, בסוד ירדן שנטל מזה ונתן לזה, כנודע בסוד האבנים, שצוה הקב"ה לכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת באר היטב, גם ג' ערי מקלט, כי הנה לעולם אינם רק בחינת ג' ערים, אם בעבר הירדן, ואם בארץ ישראל. וגם לעתיד לבוא כתיב: "ואם ירחיב וגו', ויספת לך עוד שלש ערים". ודע, כי שלש ערים שמעבר לירדן, הם בחינת ג' ראשונות, של הקליפות דעשיה. ושלש ערים שהפריש יהושע בארץ ישראל, הם ירידת מלכות קדושה דיצירה, בג' ראשונות דעשיה. אבל לעתיד לבא, שכולם הם בארץ ישראל, הנה הג' הם מלכות דיצירה, בג' ראשונות דעשיה, והשלשה הם מלכות דבריאה, בג' ראשונות דיצירה. והג' הם מלכות דאצילות, בג' ראשונות דבריאה. והנך רואה בעיניך, כי כל זה הוא סוד גלות שכינה ממקום למקום. ולכן כיון שגרם כל זה, גם הוא יגלה אל ערי מקלט ההם.

אי אפשר למנוע מגואל הדם את נקמתו

שד"ל (שם):

והנה בדורות הראשונים, בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושרים, ושופטים ושוטרים, היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת, והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו; והתורה העמידה שופטים ושוטרים, ונטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה.

והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו: הנח להם לשופטים, הם יחקרו הדבר, ואם בן מות הוא ימיתוהו; אבל כשהיתה ההריגה בשגגה, לא היה אפשר להשקיט את הגואל ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו או את אחיו נשאר בלא עונש, כי היה נראה לו ולכל יודעיו ומכיריו כאילו אינו אוהב את אביו ואת אחיו, מאחר שאינו נוקם את נקמתם. והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת, וראתה החכמה האלהית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת, וגם (כאשר העירני תלמידי ר' אליעזר אליה איגל מלבוב) יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג, יתקומם העם על השופטים וירבו קלקלות באומה, לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח, ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.

והנה ידוע כי אצל הגוים הקדמונים היו ההיכלות והמזבחות מקום מקלט לעוברי עבירה, והתורה בטלה המנהג הזה, ואמרה מעם מזבחי תקחנו למות {שמות כ"א:י"ד} (ואולי זה טעם ה' מי יגור באהלך {תהלים ט"ו:א'}, וכן מי יעלה בהר ה' {תהלים כ"ד:ג'}), ורק השאירה מקלט לעושה בשגגה, והנה לא היה אפשר שיהיה המקלט בבית המקדש, כי אחד היה בכל אדמת ישראל, ויקשה לרוצח לנוס מכל ערי ישראל עד המקום אשר יבחר ה', לכך נבחרו שש ערים מפוזרות כה וכה, באופן שתהיינה מזומנות לכל רוצח (כטעם והקריתם לכם ערים, כפירוש רש"י ולא כראב"ע), ונבחרו מתוך ערי הלוים, כי השבט כלו היה קדש, וראוי שתהיינה עריהם למקלט.


קישורים:

מצווה זאת קשורה עם מצווה תקכ

מקורות נוספים:

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

לא נמצאו מאמרים קשורים
דילוג לתוכן