במדבר לה:
ל כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים יִרְצַח אֶת הָרֹצֵחַ וְעֵד אֶחָד לֹא יַעֲנֶה בְנֶפֶשׁ לָמוּת.
נראה כנוגע בעדותו
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רצא:
היא שהזהיר העד מלדבר בדין שהעיד עליו ואע"פ שהיה חכם ויודע. לפי שהוא לא יהיה עד ודיין וטוען. אבל יעיד במה שראה וישתוק והדיינין יעשו בעדותו לפי מה שייראה להם. ובאה האזהרה שלא לדבר בדבר נוסף על העדות וזה בדיני נפשות לבד והוא אמרו יתברך: (במדבר לה, ל) "ועד אחד לא יענה בנפש למות". וכפל האזהרה בזה הענין ואמר: (דברים יז, ו) "לא יומת על פי עד אחד". כלומר לא יומת בטענת העד. ובגמרא סנהדרין (לג ע"ב) אמרו ועד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה. ובארו (שם לד ע"א) שטעם זה משום דמחזי [נראה] כנוגע בעדותו. ובדיני נפשות לבד הוא שאסור עליו ללמד לא זכות ולא חובה.
ספר החינוך:
שלא ידבר העד (בפני בית דין) בדין אשר יעיד עליו בדיני נפשות זולתי בהגדת עדותו לבד, ואף על פי שהוא משכיל וחכם, שהעד אינו נעשה דיין בדיני נפשות, שנאמר: (במדבר לה, ל) "ועד אחד לא יענה בנפש למות". וכתב הרמב"ם ז"ל (בספר המצוות), ונכפל הלאו בזה הענין, שנאמר: (דברים יז, ו), "לא יומת על פי עד אחד", כלומר לא יהרג במשפט העד, ואמרו בסנהדרין (לג עב), ועד וגו' לא יענה בנפש, בין לזכות בין לחובה, וביארו שטעם זה הוא משום דמיחזי כנוגע בעדותו. ובדיני נפשות בלבד הוא ענין זה שאינו יכול לענות בו בין לזכות בין לחובה כמו שאמרנו.
משרשי המצוה מה שכתוב במצוה הקודמת לזו (תט).
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לד ע"א), שעד שהעיד בדיני נפשות, ואמר אחר כן יש לי ללמד עליו זכות, משתקין אותו, שאין מקבלין ממנו להורות עליו שום דבר אחר שהוא עד עליו, ובמה דברים אמורים בדיני נפשות. אבל בדיני ממונות יש לעד ללמד זכות או חובה, אבל לא ימנה מן הדיינין ולא יעשה דיין, שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות, ובמה דברים אמורים בדבר שצריך עדים מן התורה, אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין (כתובות כא ע"ב), ומפני כן נעשה דיין בקיום שטרות, דקיימא לן (שם יח ע"ב), קיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ויתר פרטיה בסנהדרין ובמכות.
ונוהגת מצוה זו בזכרים לבד, ובזמן הבית וסנהדרין במקומן, כי אז נדין דיני נפשות ולא בזמן אחר, ואז נצטרך לעדות אנשים על זה.
ועד שהעיד, ועבר על זה ודבר בדין בין לזכות בין לחובה עבר על לאו זה, אבל אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה.
והרמב"ן ז"ל (לאוין שהוסיף מצוה ט'), פירש זה הכתוב של לא יומת על פי עד אחד בלאו אחר, והוא שלא לקבל עדות מיוחדת בדיני נפשות, וזהו כגון שיהו העדים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון אחר רחוק מן הראשון עד כדי שאין העומדין בחלונות יכולין לראות זה את זה אבל כולן רואין בבעל העברה, ונתבאר זה בפרק כיצד העדים במסכת מכות (ו ע"ב).
קישורים:
מקורות נוספים:
