דברים ו:
ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה יג:
היא שצונו להניח תפילין שליד והוא אמרו: (דברים ו, ח) "וקשרתם לאות על ידך" וכבר נכפל הצווי בזה גם כן ארבע פעמים. והראיה על היות תפלין שלראש ושליד שתי מצות אמרם בגמרא מנחות (מד ע"א) על צד התימה ממי שיחשוב שתפלין שלראש ושליד לא יניח אחד מהם מבלתי האחר אלא בהיות שתיהן לפניו יחד מאמר זה לשונו מאן דלית ליה שתי מצות חדא מצוה לא לעביד. כלומר מי שלא יוכל לעשות שתי מצות לא יעשה האחת, אינו כן אלא יעשה המצוה שהיא בידו ולכן יניח אי זה מהן שיהיו בידו. הנה כבר התבאר לך קראם לתפלין שלראש ושליד שתי מצות. ושתי מצות אלו אין הנשים חייבות בהן לאמרו יתעלה (שמות יג, ט) בטעם חיובם "למען תהיה תורת י"י בפיך" ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה. וכן בארו במכילתא. וכבר התבאר כלל משפטי שתי מצות אלו בפרק רביעי ממנחות (לח ע"א, מב ע"א, מד ע"א).
שמירה מן החטא
ספר החינוך:
לקשור תפילין על היד, שנאמר: (דברים ו, ח) "וקשרתם לאות על ידך", ובא הפירוש על זה המקרא שנקשור על ידינו מדברי תורה ארבע פרשיות, והן נקראות תפילין, כשהן קשורות ברצועות, כמו שבאה הקבלה בהן. ואלו הן ארבע פרשיות אלו, שתים מהן בסוף סדר בא אל פרעה, והן פרשת קדש לי כל בכור עד ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, שהיא פרשה אחת בכל ספר מדויק, ומ"והיה כי יביאך" עד סוף הסדר שגומר "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" פרשה שניה. ובסוף סדר ואתחנן בספר אלה הדברים פרשת שמע ישראל עד ובשעריך פרשה שלישית, ובסוף סדר והיה עקב פרשת והיה אם שמע תשמעו עד לתת להם כימי השמים על הארץ פרשה רביעית. ארבע פרשיות אלו כותבין בקלף אחד, וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחילתו, ומניחו בבית של עור, ומעביר בקצה העור רצועה אחת, וקושר אותו העור שהפרשיות בתוכו על הזרוע שמאל, ואחר שהן קשורות בזרוע הן שוכבות כנגד הלב, והן הנקראין תפילין של יד בכל מקום.
משרשי המצוה, לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל תמנענו לפי כחה מן החטא. ומאשר תשכון בגבולו שהיא הארץ, ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו ויגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה משכנה הרע פן יקום עליה ויהרגנה אחר היותה בגבולו ותחת ידו. ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו, והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (זבחים יט ע"א) שהכהנים והלוים בשעת עבודה פטורין מהן. ובהיות מיסוד התפילין מה שזכרנו נצטוינו עליהם לבל נסיח מהן דעתנו. ועתה בני ראה גם ראה כמה כח גופנו גדול על נפשנו, כי על כל אלה יעלה לפעמים ופרץ גדרינו, האל ברחמיו יהי בעזרנו וישמרנו ממנו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שעשרה דברים יש בתפילין בין של ראש ובין של יד כולן הלכה למשה מסיני, והמשנה באחת מכולן הרי התפילין פסולות. שנים מהן בכתיבתם, ושמונה בחפוין וקשירת רצועותיהן. ואלו הן השנים שבכתיבתן, שכותבין אותם בדיו ושיהיו נכתבות על הקלף. ואלו הן שמונה שבחפוין: א. שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להן ארבע זויות שוות. ב. ושיהיה בעור של ראש צורת שי"ן מימין ומשמאל. ג. ושיכרוך הפרשיות במטלית. ד. ושיכרוך אותן בשער של בהמה או חיה טהורה על המטלית ואחר כך מכניסן בבתיהן של עור. ה. ושיהיו תופרין (אותן) בגידין. ו. ושעושין להן מעבורת מעור החפוי שתכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תיבה שלה. ז. ושיהיו הרצועות שחורות. ח. ושיהיה הקשר שלהן ידוע בצורת ד'.
ומה שאמרו (גיטין מה ע"ב) שאין עושין התפילין ורצועותיהן אלא ישראל, ואורך הרצועה של יד כדי שתקיף הזרוע במקום הנחתן בו ויקשור ממנה הקשר הידוע שצריך להיות כצורת יו"ד. ותמתח עד האצבע האמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשור, ואם היתה ארוכה יותר מזה כשרה, ובאי זה מקום מן הזרוע קושרין אותה, על הקבורת, והוא הבשר התפוח שבמרפק שבין פרק הכתף ופרק הזרוע, שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו יהיו התפילין שוכבין כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך. ומה שאמרו (מנחות לח ע"א) שתפלה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד, מפני שהן שתי מצוות. ועל של ראש מברך על מצות תפילין ועל של יד להניח תפילין, ובמה דברים אמורים בשהניח אחד מהן, אבל אם הניח שניהן יחד מברך ברכה אחת בלבד והיא להניח תפילין. ומניח תחילה של יד ואחר כך של ראש, וכשהוא חולצן חולץ של ראש תחילה. ומה שאמרו שזמן הנחת תפילין ביום משיראה חברו, עד שתשקע החמה, שנאמר (שמות יג, י), ושמרת את החקה הזאת מימים ימימה, וחקה זו היא מצות תפילין. ושבת ויום טוב, והוא הדין לחולו של מועד, אינו זמן הנחת תפילין, שנאמר עליהם (שמות יג, טז) והיו לאות, ושבת וימים טובים הן עצמן אות ואין צריכין לאות אחר.
ומה שאמרו (שבת מט ע"א) שתפילין צריכין גוף נקי, ואמרו בגמרא מאי גוף נקי, שיזהר שלא יפיח בהן. אבל אין הענין לומר שצריכין גוף נקי מעבירות או מטומאה, כי כל אדם ואפילו טמא ובעל עבירות מחוייב במצות תפילין ובלבד שידע להזהר שלא יפיח בהן, ואולי מתוך התמדתו במצות התפילין שהן זכרון גדול לאדם במלאכת שמים ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גלוליו, וחכמים זכרונם לברכה חייבונו (סוכה מב ע"א) במצות התפילין לחנך בה אפילו הנערים הקטנים כל זמן שהגיעו לכלל שידעו לשמור אותן. ומזה יש להבין שדעת רבותינו זכרונם לברכה להיות כל אדם מחזיק במצוה זו ורגיל בה כי היא עיקר גדול ושמירה רבה מן העבירות וסולם חזק לעלות עמה להכנס בעבודת הבורא ברוך הוא, והמחמירים בקדושת המצוה ומניאים לב ההמון בדבריהם מהתעסק בה, אולי כוונתם לטובה, אבל באמת יש בזה מניעה לבני אדם בכמה מצוות והיא רעה רבה. ואם ידעתי כי יסמכו הדורשים דרשות אלו על מעשה שנזכר בירושלמי (ברכות פרק ב הלכה ג) בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא, ולזמן תבעיה ניהליה וכפר ביה, ואמר ליה בעל הכוס לא לך הימנית אלא לאילין שבראשך, וכוונתם לומר שיש חילול השם להתחסד בקצת מצוות ולהרשיע בקצתן. ולא כן ביתי אני עם האל, כי ידעתי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועם כל זה לא נמנעהו מהתעסק במצוה בעת רוח אלהים טובה תלבשהו לעשות טוב, כי מי יודע אם אולי ימשך בדרכו הטובה עד עת מותו והמות פתאום תבוא. וכבר למדונו זכרונם לברכה (אבות ד, ב) שמצוה גוררת מצוה, וששכר מצוה מצוה. בכל אלה הדברים ומוסרים טובים קדמונו והורונו זכרונם לברכה, והמתחכמים להוסיף על דבריהם או לגרוע אינה חכמה.
ומה שאמרו (מנחות לד ע"ב) שסדור הפרשיות בקלף התפילין כך הוא, שכותבין תחילה פרשת קדש לי, ואחר כך פרשת והיה כי יביאך, ואחר כך פרשת שמע ישראל, ואחר כך פרשת והיה אם שמוע. ואשר אמרו שכותבים הויות באמצע, כלומר פרשת והיה כי יביאך ופרשת והיה אם שמוע באמצע ופרשת קדש לי בראש ופרשת שמע בסוף, לא כיוונו הענין יפה. והרי רש"י והרמב"ם ורבנו האי ז"ל כולם דעת אחת שלא נכתוב הויות באמצע, אלא כסדר שהן כתובין בתורה. והראיה ממה שנמצא בפרק הקומץ במנחות גבי סדור התפילין שאמרו שם והקורא קורא, כלומר שיהיה הקורא קורא כסדר התורה, ונוסח זה ודאי לא מצאוהו בספרם אותם בני אדם שהיה דעתם לומר דכתבינן הויות באמצע, ומכל מקום כן הסכימו מורינו ישמרם אל עכשיו כמו שכתבנו שנכתבם בסדר הפרשיות שכתובות בתורה.
ודין כתיבתן, ודין התגין שבהן, ודין הכותב בהן את השם בין השיטין או אות אחת מהן מה דינו, ודין עיבוד העור ומאיזה צד מן העור הן נכתבין, ודין אם כתבן מין או גוי, ודין שאינן צריכין בדיקה ואפילו למאה שנה כמו מזוזה, ודין הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה, ודין תפירתן בגידין של בהמה או חיה טהורה, ודין תפילין שנפסקו התפירות שלהן או רצועותיהן, ודין מי שתפילין עליו וצריך לאכול או להכנס בבית הכסא קבוע או עראי או ששכח ונכנס בהן, ודין הנכנס בהן לבית המרחץ, ויתר פרטי המצוה מבוארים במנחות פרק רביעי.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות, לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ומכל מקום אם רצו להניח אין ממחין בידם ושכר יש להן, אבל לא כשכר האיש, שאינו דומה שכר המצווה ועושה כשכר שאינו מצווה ועושה. ובמסכת עירובין בריש פרק המוצא תפילין (צו ע"א) אמרו זכרונם לברכה שמיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים, ושם אמרו אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים. ועובר על זה ואינו מניח תפילין של יד ושל ראש ביטל שמונה עשה, שהרי בארבע פרשיות צוה הכתוב על תפילין של יד ושל ראש.
קישור המחשבה עם המעשה
אלשיך (דברים ו, ח):
אחר הזהירו על התורה ועל ייחודו יתברך ואהבתו ככל הכתוב, והזהיר בדבור. אמר, גם צריך המחשבה והמעשה. והוא, כי גם שהוא על הקבורת, שהוא כנגד הלב, קרא יתברך למקום ההוא על ידך, למען נשכיל כי עיקר הדבר הוא לקשר המחשבה עם המעשה. על כן, את האות שלפני הלב אמר בו קשירה על היד, להורות כי צריך תמיד לקשר מחשבת הלב עם מעשה היד, ולא תהיה מעשה הטוב בלי כוונה הראויה אל המעשה, ולא מחשבה לבדה בלי מעשה, כי אם יהיו לאחדים, כולם שוים לטובה.
שעבוד תאוות הנפש לאהבת ה'
מלבי"ם (דברים ו, ח):
וקשרתם. ונגד המעשה וקשרתם לאות על ידך, והוא נגד בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהתפלין שביד הוא לשעבד את הכח המתאוה השוכן בלב אל אהבת ה' והוא נגד בכל נפשך, והתפלה של ראש לשעבד כח השכל והמחשבה לאהבתו והוא נגד בכל לבבך, ונגד בכל מאדך אמר וכתבתם על מזזות ביתך שביתך מציין הקנינים וכל הרכוש כלם יהיו משועבדים לאהבת ה'.
קישור המעשה לעבודת ה'
רש"ר הירש (דברים ו, ח):
האמיתות שנתפסו ונשתמרו ברוח מאצילות קדושה על כל ישותנו האנושית, והן הן האמיתות המונחות על לבנו והמשפיעות מן הלב על כל מעשי ידינו. הן קושרות את כח עשייתנו המבצעת לעבודת החיים המוטלת עלינו, עבודה המוקדשת לאמת האלוהית ולרצון האלוהי. ודבר זה בא לידי ביטוי בתפלין של יד הקשורות לזרוע.
הרד"צ הופמן (שמות יג, ט):
שורשה של המצוה גלוי וברור – על ידי אות זה שעל היד ועל הראש מוקדשות עשייתו וחשיבתו של האדם מישראל לה' ברוך הוא, והמלים הכתובות בתוך התפילין רק הן אשר מחייבות את נושאן לעבודתו יתברך. בפרשיות "קדש", "והיה כי יביאך" מסופר על עובדת יציאת מצרים, כאשר ה' נתגלה כמציל ("קדש") וכשופט ("והיה כי יביאך"), ואלו בפרשת "שמע" כלולה האמונה באל אחד, ובפרשת "והיה אם שמוע" – האמונה בשכר ועונש. ולא כאן המקום לפרש את פרטי המצוה.
בתפילין של יד נזכור את היד החזקה של יציאת מצרים
אברבנאל (שמות יג, ט):
והב' הוא והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. רוצה לומר, שישימו פרשה קדש לי כל בכור בתפילין של יד וגם כן בשל ראש כי בזה נזכר תמיד יציאת מצרים שהיתה ביד חזקה ומשפט אלהי ותהיה מפני זה תורת ה' אשר צונו בפרשה הזאת שגורה בפינו ונזכור יציאת מצרים שהיו בה מהנפלאות מה שיביאונו להאמין בהשגחת ה' ויכולתו.
זכירת יציאת מצרים בקיצור
העמק דבר (שמות יג, ט):
והיה לך וגו'. גם זה אינו מספיק עדיין כל הצורך, על כן יהיה לך לאות ולזכרון בכל יום, והרי זה כמו שהאדם מספר לבנו ענין גדול לצורך מוסר, ואח"כ בכל יום מזכירו בקיצור וברמז תכונת הספור עד שוב מועד השנה, ואז מספר עוד הפעם באריכות, כך צוה שיהא אחר הספור שיהא בימות הפסח באורך, לעשות קשרים על זה בכל יום ביד ובראש מקום השתעבדות הלב והמוח.
כנגד יסוד העצב שבאדם
שמונה קבצים לראי"ה קוק, קובץ ז, פסקאות יז-יט:
העצבון הוא תוכן תחתיתי, למטה מן הנפש, שהיא בתכונתה שטה וחפשית, ויכולה להיות שמחה בחלקה. אבל העצבון, מזהרורית החיים הקלושה שמובלעת היא בתוך הבשר, ומתגלה בעצמות הגופניות בתור הבלא דגרמי, הרי הוא בא. השוקע בעצבון, מוריד את עצמו לטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה. כי לא שאול תודך, מות יהללך, לא ישברו יורדי בור אל אמתך. מדת העצבון בתכונתה עומדת היא להרפא רק על ידי זריחה עליונה של טללי אורות אשר בהם המתים חיים, כי טל אורות טלך. העצבון הכללי אשר לאומה כולה בגולה, לקוח הוא ממנת המות אשר היא קשורה בגולה, שהננו כמו חללים שוכבי קבר. אותו זוהר החיים הענף הקשור עם הגופניות של האומה, מלא עצב יאוש ומחשכים הוא, ואין שום מדה יכולה להאיר את המאפליה הגדולה הזאת כי אם אור תחיה עליונה של צפיית ישועה גדולה ועמוקה, הנוקבת כל תהומות, וחודרת לכל מעמקים, ומתמרת ועולה למרומי שפרירים.
ממוצא דבר למדנו, שהמהפכים גם את העצבון היסודי, עצבונא דגופא, עצב הבשר, הנמשך ממארת הנחש, בעצב תלדי בנים, ובעצבון תאכלנה, הרי הם זוכים לתחיית המתים.
התפילין עז הם לישראל, מקדשים אפילו את הגופניות הבשרית, היפך מידת פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין, ומתוך כך הם מוחקים את היסוד העצבוני, והשמחה המרוממה מתגברת על ידם. חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב, אמר ליה אנא תפילין מנחנא.
לשעבד כל חושיו לאמונה בה'
חיבור התשובה למאירי (משיב נפש מאמר שני פרק ב):
כל המצות כלן נתן להם בפרהסיא חוץ מן השבת שנתן להם בצנעה, רוצה לומר כל המצות, שהן פנות האמונה כענין מציאותו ואחדותו ובלתי היותו גשם, נתנו בפרהסיא, שהרי אף החולקים יודו בהם, אבל השבת שהוא יורה על פנת התורה לא נתנה בפרהסיא, וכן מצות תפילין שבאה להעיד על ענין יציאת מצרים לקבוע בלבבות האמנת הנפלאות ושנוי הטבעים ושנכלל בה גם כן אמונת היחוד בפרשת שמע ישראל, ולהפליג בהערה צוהו להניח בראש וביד אמר (שמות יג, ): "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ".
והתבונן אמרם (מנחות לז ע"א) בשל ראש מקום שמוחו של תינוק רופס, ובשל יד שתהא שימה כנגד הלב, כי הלב והמוח הם הראשים, וכדי להתעורר בדבר בכל חלקיו צוה לקבוע בשל ראש ארבעה בתים כנגד ארבעה חושים אשר בראש, ובשל יד בית אחד, כולל גם כן כל מה שכללו הארבעה בתים אשר בראש, ולא צוה אלא בבית אחד, כנגד חוש המשוש, וכבר נודע היות חמשת החושים כלם צריכים בלמוד החכמה כמו שבאר אבן גבירול ז"ל, על אמרו (משלי ט, א): "חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה", שהוא הערה על חמשת החושים ועל הגדת המגידים ועל ראית השכל.
ואמנם ענין חמשת החושים בזה, כי בעיניו יראה, ובאזניו ישמע, וחכו יהגה, וידיו יכתובו, וחוש הריח מיוחס אל למוד החכמה גם כן לפי שנקבי האף קרובים אל שני חללי המוח שבהם כח הציור, והגדת המגידים הוא הדבר הנודע מבלי ראיית שכל ומבלי הגעת איזה חוש, אבל ממה שיגידו הכל ענינו, כענין (איוב לט, א): "הֲיָדַעְתָּ עֵת לֶדֶת יַעֲלֵי סָלַע", ודומיהם, והשביעית הוא הדבר המובן מצד השכל.
והורה בענין תפלין הערה לשעבד כל חושיו וכל חלקי שכלו וכל ראשי איבריו להאמין באשר ידריכו בהאמנתו דרכי התורה כהאמין מה שידריכו דרכי המחקר להאמין בו, והוא אצלי התחברות ענין יציאת מצרים עם אמונת הייחוד, כמו שהתפרסם בענין יציאת מצרים שהיא תעורר על האמנת שינוי הטבעים והפלאות וכבר בא מצות שבת גם כן להעיר על זה, כמו שידוע על אמונת הנפלאות שהיא נמשכת אחר אמונת חדוש העולם. וכבר באה השאלה בענין דברות מה שאמר זכור ושמור בדברה הראשונה על טעם מצות שבת, (שמות כ, י): "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים… עַל כֵּן בֵּרַךְ וגו'", ובדברה השנייה אמר (דברים ה, יד): "זָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ… עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת", וזה לפי מה שיראה בתחלת העיון יש בו הבדל, שההוראה הראשונה הוא להיותו מורה על חדוש העולם ובשנייה הוא להורות על הנפלאות על צד היותם נמשכת אחר אמונת בריאת יש מאין, ולרב ר' משה ע"ה ביאור שעקר מצותו היתה לזכור יציאת מצרים והוא אמרו על כן צוך, אבל הפלגת, עילוי היום הוא להוראת החדוש והוא אומרו הנה על כן בירך, וכבר הוסיפו קצת החכמים תימה על זה, בהיות הנה לפי ביאורו הבדל בלשון זה והבדל בענין, וביארו זה על דרך אחרת והוא שעיקר נתינת השבת הוא להוראת חדוש, והכרח קיום אמונת חדוש הוא להאמין היות השם משנה הטבע ועושה נפלאות גדולות לבדו, אם כן מה שנכתב בדברות ראשונות והוא אמונת החדוש הוא יסוד על מה שנכתב בשניות, ועקר הכוונה על מה שנכתב בשניות, כלומר שבהתישב בלבך אמונת כי ששת ימים תסובב לידך על זה אמונת הנפלאות, ואומרו על כן צוך לעשות את יום השבת, רוצה בו דבר זה הוא העקר והיסוד שעליו צוך לעשות את יום השבת, והוא הרמוז במצות תפילין, והוא הענין שאין מצותם בשבתות וימים טובים, שהרי הם בעצמם אות על זה, כמו שהורה היות כל המועדים סובבים על זה.
קישורים:
מקורות נוספים:
