דברים ו:
ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה יב:
היא שצונו להניח תפילין שלראש והוא אמרו יתעלה (פרשת שמע) "והיו לטוטפות בין עיניך" וכבר נכפל הצווי במצוה זו ארבע פעמים (פרשת והיה אם שמוע וסוף פרשת בא).
ספר החינוך:
להניח תפילין על הראש, שנאמר: (דברים ו, ח) "והיו לטוטפות בין עיניך". הנה כתבתי במצוה הקודמת מהו ענין התפילין, שהוא ארבע פרשיות הכתובות בתורה בסדר בא אל פרעה ובסדר ואתחנן ובסדר והיה עקב. ונצטוינו לכתוב ארבע פרשיות אלו בקלף, ולהניחן על ראשנו בין עינינו, ועל זרוענו כנגד הלב.
והענין בארבע פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת מלכות שמים ואחדות השם, וענין יציאת מצרים שהוא מכריח אמונת חידוש העולם והשגחת השם בתחתונים, ואלה הם יסודות דת יהודית. ולכן נצטוינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ועל לוח לבנו, כי שני אלה האברים יאמרו חכמי הטבע שהן משכן השכל, ובהניחנו עליהם דברים אלו לזכרון נתחזק בהם ונוסיף זכר בדרכי השם ונזכה לחיי עד. וקצת דיני התפילין כתובין למעלה בשל יד.
והנני אודיעך החילוק שביניהם בעורן ובתפירתן. דע שהעור שגונזין בתוכו תפילין של יד עושין אותו בית אחד, ומניחין שם ארבע פרשיות שזכרנו כתובות בקלף אחד. והעור של ראש עושין אותו חלוק לארבעה בתים, ובכל אחד מניחין פרשה אחת מארבע פרשיות אלו, והוא עשוי כגון זה ועושין מן העור בעודנו רטוב דמות שי"ן עם שלשה ראשין מימין המניח התפילין, ודמות שי"ן עם ארבע ראשין משמאל המניח. ומכניסים רצועת הראש בתוך אותו העור העודף בסוף הבית, והוא שקורין אותו חכמים מעבורת, כלומר, שמעבירין בו הרצועה. ואחר כך מקיפין מן הרצועה כשיעור הראש של מניח, ועושין באותו מקום קשר אחד העשוי בצורת ד'. וזאת הצורה אי אפשר לציירה במכתב, אבל כל אחד מלמדה לתלמידיו, וידועה היא בינינו עם הקדש, וזהו קשר תפילין שאמרו זכרונם לברכה (חולין ט ע"א) שכל תלמיד חכם צריך לידע אותו, ומנו אותו עם שאר דברים גם כן שאמרו עליהן שראוי לידע אותן על כל פנים, והן כתב ושחיטה ומילה וברכת חתנים וציצית. ואורך רצועת הראש כדי שיקיף בה הראש ויקשור בה הקשר מאחוריו, ויהיה בה כדי להמתח שני ראשי הרצועה עד כנגד טיבורו, או לכל הפחות ראשה האחד עד כנגד הלב והאחר עד כנגד הטיבור. ומקום הנחת תפילין בראש, כלומר קציצת העור שהפרשיות מונחות בתוכה הוא כנגד המוח, מקום שמוחו של תינוק רופס, וזהו הפירוש המקובל לנו ב"והיו לטוטפות בין עיניך", שזהו הנקרא בין העינים, והמניחן בין העינים ממש הרי זה מכחיש דברי קבלה. ויתר פרטי המצוה וכל ענינה כמו בחברתה הקודמת.
חיבור עיני הבשר אל השכל
אלשיך (דברים ו, ח):
ושמא תאמר, ומה נעשה ושאור שבעיסה מעכב וממשיכנו אחר מראה עינינו. עשה זאת איפה בני והנצל, והוא, כי יהיו לטוטפות בין עיניך. והוא, כי אל תביט אל מראה עיניך, רק אל מה שבין עיניך, הוא עיני שכלך, הוא המוח הנלמד בגזירה שוה, שהוא כנגד אויר שבין העינים. והוא, כי הנה שתים הנה עיני האדם, עין בשר, ועין השכל. והן אמת כי עין בשר סרסורא דעבירה, עין רואה ולב חומד כו' (רש"י במדבר טו, לט), לעומתו עין השכל להביט למרחוק, כי ישקיף וירא בעין שכלו. כי ההולך אחרי מראה עיני בשר לו, רעה תבואנו, וסופו יורש גיהנם. באופן, כי המשתף שני סוגי עינים אלו יחד יירא את ה' ויסור מרע, ולא יניח את לבו לילך אחר עיניו. וזהו זכרון טוב על ידי מצותו יתברך באומרו והיו לטוטפות בין עיניך, כי הוא זכרון לבני ישראל. שבין עיניו, הם עיני בשרו, ישים מראה המח להביט בעין שכלו, ולבלתי הניח את עיני בשרו לבדן בל יאבד. וזהו אומרו לטוטפות לשון חבור, או לשון הטפה והבטה מרחוק. לרמוז אל הטפת עין שכלו אשר במקום הנחתן. ועל ידי כן נקרא מקום הנחתן בין עיניך, שהוא לחבר מה שבין העינים אל מה שבמקום הנחתן, הוא המח, כמדובר.
ייצוג עקרונות היהדות בעולם
הרש"ר הירש (דברים ו, ח):
אמיתות התפלין שבראש הן אמיתות היהדות שכל יהודי מודה בהן בגלוי, שהרי ייעודו ההיסטורי הוא לייצג אותן בעולם ולשאת אותן בעולם, ועליהן נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י), "ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש" (מנחות לה ע"ב).
כבוד ישראל ששם ה' נקרא עליו
באר הגולה (באר הרביעי, ו):
ויש עוד טעם לזה בסוד המצוה הזאת. שראוי שיהיה הכבוד בכולו, רצה לומר שיהיה כולו כבוד. וכאשר הפאר הזה על האדם בראש ובזרוע, אז האדם כולו כבוד. כי הראש, מפני שהוא הראש, הוא התחלה. והזרוע הוא תכלית וסוף, במה שסוף התפשטות האדם הוא בזרוע, כמו שהתבאר למעלה. וכאשר הפאר הזה הוא על ראשו, והוא גם כן על זרועו, אז הכבוד מן התחלה עד תכלית, ואז האדם כולו כבוד ומפואר בזה, כי שם ה' נקרא עליו. וזה עניין מצות תפילין של ישראל, שהם על הראש ועל הזרוע. ואם יש עוד טעם וחכמה, אין כאן מקומו לפרש סודי המצות. וגם שכל הטעמים הם טעם אחד וחכמה אחת, ואין להאריך יותר.
דבקות בה'
מהרש"א (חידושי אגדות, ברכות ו ע"א):
מנין שהקב"ה מניח תפילין כו'. כבר כתבו בזה סוד נסתר אבל אני רואה בו קרוב לפשוטו כי מצות ענין תפילין הוא שיש לנו להיות דבקים בו יתברך והנחתן עלינו היא משרה שכינה עלינו בשמו וד' פרשיותיה שכתוב בו מוכיחין על דרך זו מצות תפילין שיהיה לישראל דביקות וקדושה בה' בכל נפשם ובכל לבבם ובכל מאודם ולעומת זה יש להקב"ה דביקות וחטיבה בישראל כמו שכתוב: (שיר השירים ו, ג) "אני לדודי ודודי לי" וכדמייתי שהקב"ה משתבח ומתפאר בישראל וישראל מתפארים ומשתבחים בה' דכתיב: (דברים כו, יז-יח) "את ה' האמרת היום… וה' האמירך היום".
וע"כ נקראים התפילין פאר והוא שהקב"ה מניח תפילין להתדבק ולהתפאר בנחלתו ישראל וכמו שכתוב: (שיר השירים ח, ו) "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו'" שהוא מורה על דבקות שלו עמנו כתפילין הללו שהם על הזרוע נגד הלב ומייתי מדכתיב נשבע ה' בימינו זו תורה כו' דהיינו שנשבע בב' מדות שהם החסד והגבורה שנשבע ה' בימינו זו תורה מימין היא מדת החסד שנאמר בתורה ותורת חסד על לשונה ובזרוע עזו זו התפילין שביד שמאל הוא מדת הגבורה והעוז כי מתוך הנחתן משרה האדם השכינה על עצמו נגד עמי הארץ ליראה מגבורתו יתברך ברוך הוא כדכתיב: (דברים כח, י) "וראו כל עמי וגו' כי שם ה' וגו'" הרי שריית השכינה ואמר מה כתיב בהו בתפילין דמרי עלמא דהיינו פסוקים המורים על כוונה זו שיש לו יתברך דבקות וחטיבה בישראל דוגמת תפילין שאנו מניחים שמורים על שיש לנו דבקות וחטיבה בו יתברך ברוך הוא.
כנגד יסוד העצב שבאדם
שמונה קבצים לראי"ה קוק, קובץ ז, פסקאות יז-יט:
העצבון הוא תוכן תחתיתי, למטה מן הנפש, שהיא בתכונתה שטה וחפשית, ויכולה להיות שמחה בחלקה. אבל העצבון, מזהרורית החיים הקלושה שמובלעת היא בתוך הבשר, ומתגלה בעצמות הגופניות בתור הבלא דגרמי, הרי הוא בא. השוקע בעצבון, מוריד את עצמו לטומאת מת החמורה, אבי אבות הטומאה. כי לא שאול תודך, מות יהללך, לא ישברו יורדי בור אל אמתך. מדת העצבון בתכונתה עומדת היא להרפא רק על ידי זריחה עליונה של טללי אורות אשר בהם המתים חיים, כי טל אורות טלך. העצבון הכללי אשר לאומה כולה בגולה, לקוח הוא ממנת המות אשר היא קשורה בגולה, שהננו כמו חללים שוכבי קבר. אותו זוהר החיים הענף הקשור עם הגופניות של האומה, מלא עצב יאוש ומחשכים הוא, ואין שום מדה יכולה להאיר את המאפליה הגדולה הזאת כי אם אור תחיה עליונה של צפיית ישועה גדולה ועמוקה, הנוקבת כל תהומות, וחודרת לכל מעמקים, ומתמרת ועולה למרומי שפרירים.
ממוצא דבר למדנו, שהמהפכים גם את העצבון היסודי, עצבונא דגופא, עצב הבשר, הנמשך ממארת הנחש, בעצב תלדי בנים, ובעצבון תאכלנה, הרי הם זוכים לתחיית המתים.
התפילין עז הם לישראל, מקדשים אפילו את הגופניות הבשרית, היפך מידת פושעי ישראל בגופן, קרקפתא דלא מנח תפילין, ומתוך כך הם מוחקים את היסוד העצבוני, והשמחה המרוממה מתגברת על ידם. חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב, אמר ליה אנא תפילין מנחנא.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצווה הקודמת תכא.
מקורות נוספים:
