דברים ז:
א כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ.
ב וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם.
שלא נלמד מכפירתם
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קפז:
היא שצונו להרוג שבעה עממין ולאבדם. שהם היו שורש עבודה זרה ויסודה הראשון. והוא אמרו יתעלה: (דברים כ, יז) "החרם תחרימם". ובאר לנו בהרבה כתובים (שם יח. שמות כג, לג. דברים ז, ד) שסבת זה כדי שלא נלמד מכפירתם. והנה באו כתובים רבים (שם, ובלא תעשה מח – מט) לזרז על הריגתם ולחזק בזה. ומלחמתם מלחמת מצוה.
ואולי יחשוב חושב כי זו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו. וזה אמנם יחשוב אותו מי שלא הבין עניין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וזה כי הצווי שנגמר בהגיע תכליתו מבלתי שיהיה זה תלוי בזמן ידוע לא ייאמר בו אינו נוהג לדורות אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק לגמרי ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהיה במהרה בימינו כמו שהבטיחנו יתעלה (סוף פרשת בשלח) "כי מחה אמחה את זכר עמלק" (הנאמר אז שאמרו יתעלה "תמחה את זכר עמלק") אינו נוהג לדורות. זה לא ייאמר, אבל הוא נוהג בכל דור ודור כל זמן שנמצא מזרע עמלק מצוה להכריתו. וכן להרוג שבעה עממין ולאבדם צווי נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם ולרדפם בכל דור ודור עד שיכלו ולא ישאר מהם איש. וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו על ידי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו בין האומות עד שלא נשאר להם שם. ולא בעבור שנכרתו תהיה המצוה שנצטוינו בה להרגם אינה נוהגת לדורות כמו שלא נאמר במלחמת עמלק אינה נוהגת לדורות ואפילו אחר כלותם ואבדם. מפני שאלה המצות אינן נקשרות בזמן ולא במקום מיוחד, כמו המצות המיוחדות במדבר (הנזכרות בשורש ג) או במצרים, אבל הם נקשרות בו כל זמן שיימצא שיהיה איפשר בו הצווי ההוא.
ובכלל הנה ראוי לך להבין ולדעת ההבדל אשר בין המצוה ובין הדבר שנצטוינו עליו. כי פעמים תהיה המצוה נוהגת לדורות אבל יהיה הדבר שנצטוינו עליו כבר נעדר באחד מן הדורות. ולא בהעדר הדבר שנצטוינו עליו תשוב המצוה אינה נוהגת לדורות. אבל תהיה אינה נוהגת לדורות כשיהיה הענין בהפך והוא שיהיה דבר אחד נמצא בעניין אחד מן הענינים והיה חייב לעשות בו מעשה אחד או משפט אחד בזמן אחד מן הזמנים והוא היום בלתי נוהג ואעפ"י שהדבר ההוא נמצא באותו ענין. כמו לוי זקן שהיה פסול במדבר (במדבר ח, כה) והוא כשר אצלנו היום כמו שהתבאר במקומו (חולין כד ע"א. שרש ג. הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ח). והבין זה השרש ושים אותו בלבבך.
להכרית יסוד העבודה זרה
ספר החינוך:
להרוג שבעה עממים המחזיקין בארצנו טרם כבשנו אותה מהם, והם הכנעני והאמורי וכו', ולאבדם בכל מקום שנמצאם, שנאמר עליהם: (דברים ז, ב) "החרם תחרים אותם", ונכפלה המצוה בסדר שופטים. שנאמר שם: (כ, יז) "כי החרם תחרימם החתי והאמורי וגו'".
משרשי המצוה, לפי שאלו השבעה עממים הם שהחלו לעשות כל מיני עבודה זרה וכל תועבות ה' אשר שנא, ועל כן בהיותם עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון נצטוינו עליהם למחותם ולאבדם מתחת השמים, לא יזכרו ולא יפקדו בארץ החיים. ובמצותנו זאת עליהם להחרימם ימצא לנו תועלת, שנאבד זכרם מן העולם ולא נלמוד ממעשיהן. וגם יש לנו ליקח מוסר בזה שלא נפנה אחר עבודה זרה, כי ברדפנו אחר כל איש מהמשפחה הרעה הזאת להרגו על התעסקם בעבודה זרה, לא יעלה על לב איש לעשות כמעשיהם בשום פנים.
ואין לשאול כלל למה נבראו האומות הרעות אלו אחר שסופן ליאבד לגמרי מן העולם, כי כבר ידענו שרשות נתונה בידו של אדם להיות טוב או רע, ושלא יכריח השם את האדם על אחד מהן. ואחר שכן נאמר כי שבעה עממים אלו קלקלו מעשיהם והרשיעו עד שנתחייבו כולם אבדון ומות, ובתחילת הבריאה היו ראויין גם לטובה, ואל הטעם הזה נסמוך מצות כליון עמלק שבסדר כי תצא בסוף מצות עשה שבסדר (מצוה תרד). ואם נחפוץ נאמר עוד, כי אפשר שהיה להם בזמן מן הזמנים שעת הכושר, ומפני אותה השעה זכו להבראות. או אולי נאמר שיצא מבין כולם אדם אחד הגון ובשבילו זכו כולן להבראות, וכענין שמצינו חכם אחד שאמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה י ע"ב) שהיה מבני בניו של עמלק והוא אנטונינוס. ואין מן הנמנע אצל הבורא לבראות כמה בני אדם בשביל אחד, כי הוא ברוך הוא לא יראה עמל בכל אשר יחפוץ עשוהו כי בהנחת חפצו יעשה כל אשר חפץ. והוא ברוך הוא המבין את כל מעשינו, ויודע מה צורך לאחרים אל האחד המיוחד כי יבראו כולם בשבילו. (או נאמר שנבראו כדי שיקחו מהם מוסר בני העולם, או כדי שיבנו ערים ויטעו גנות וכרמים לישראל).
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מלך ישראל נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה שהיא מלחמת שבעה עממין הנזכרים, ומלחמת עמלק, ומלחמת עזרת ישראל מצר שבא עליהם, ובמלחמות אלו אינו צריך ליטול רשות מבית דין. ויתר פרטיה מבוארים.
ונוהגת מצוה זו בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן שיש כח בידינו להורגם. וכתב הרמב"ם ז"ל (בספר המצוות), אולי חושב יחשוב שזו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו, וזה אמנם יחשבהו מי שלא יבין ענין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות. וכלל דבריו זכרונו לברכה, שיש לך לדעת כי כל מצוה שלא תהיה עשיתה נעדרת מחמת שעבר זמנה, כגון מצוות שהיו במדבר ולא אחר כן בארץ, וכן מצות הסבת נחלה שלא היתה אלא לאותו הדור שהיו בחילוק הארץ בכניסתן לארץ, כגון אלו הן שנקראות אינן נוהגות לדורות, אבל כל מצוה שהיא נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה, אבל לא שהכתוב יתלה אותה בזמן מן הזמנים, כגון זו של אבדון שבעה עממים ועמלק שהכתוב ציונו למחות שמם ולאבדם לעולם בכל דור ודור שנמצאים, ואף כי כבר עשינו בהם המחוייב על ידי דוד מלכנו שהשחיתם וכילם עד שלא נשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו וטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם ואין בידינו עתה לרדוף אחריהם ולהורגם, אף על פי כן לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה שאינה נוהגת, והבן זה העיקר והחזק בו.
ועובר על זה ובא לידו אחד מהם ויכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר ולא הרגו, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו שנאמר עליהם: (דברים כ, טז) "לא תחיה כל נשמה", כמו שנכתוב בסוף סדר שופטים בעזרת השם בסימן תקכט (מצוה תקכח).
לא ניתן לתקנם מפני גודל טומאתם
פנים יפות (דברים ז, א):
כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ וגו'. נראה ענין הפרשה דכבר כתבנו בפרשת יתרו (יט, ה) דכתיב: "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", כי תיקון העולם לעתיד להוציא כל הניצוצות הקדושות הנדחים בארבע רוחות השמים, לקרוא כולם בשם המיוחד כמו שהיה קודם חטא אדם הראשון, וזהו והייתם לי סגולה מכל העמים והיינו לשון אוצר מסוגל, אמנם ענין הבדלת הקדושה מהם הוא משני בחינות, האחד הוא שמה שכתבו חז"ל (פסחים פז ע"ב) לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, ואף כי אמרו חז"ל (קידושין ע ע"ב) קשים גרים לישראל כספחת והיינו, מפני שלא נבררו עדיין בתכלית הבירור ומעורב קצת מן הפסולת, כמו שכתוב (סנהדרין צד ע"א) גיורי עד עשרה דרי וכו' מעל מקום במשך הזמן יתפרד מהם הפסולת לגמרי.
וזהו ביתר עממים אבל בז' אומות מחמת תוקף הטומאה שבהם אין תקנה זו, וחשש הוא להיפך שיקלקלו את ישראל בקילקול מעשיהם, כמו שכתוב בפסוק: (לקמן טו, ו) "ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשולו" שהוא ביתר אומות שאחר שתמשול עליהם לא ימשולו בך אלא יתפרד הפסולת שבהם מעט מעט, אבל בז' אומות שהם שורשי הטומאה של שבעים אומות אין תקנה אלא להחרימם ולהרחיק אותם בכריתות הברית ומחתנות שעל ידי זה יסור היניקה של שורש טומאתם לשבר מצבותם שהם השרים שלהם היונקים מן הקדושה, וזה שכתוב שהן רבים ועצומים ממך פירוש שאין כח ביד ישראל להכניסם בקדושה כמו גרים של שאר אומות, ואין תקנה כי אם להרחיקם בתכלית הריחוק להסיר יניקת שורשם, ולאחר שיוכרתו ז' אומות שהם שורשי שבעים אומות יהיו ישראל לי סגולה מכל העמים להכניס להם הקדושה מכל העמים אשר על פני האדמה.
בהחרימם יכניעו כל שבעים האומות תחת הקדושה
תורת המגיד (פרשת עקב):
"כי תאמר בלבבך רבים הגוים וגו'" (דברים ז, יז). הנה כל דבר צריך להיות לו שורש למעלה, כמו שאמרו חז"ל (חולין קכז ע"א) כל מה שיש ביבשה יש בים, ואמרו רז"ל (בראשית רבה י, ו) אין לך עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, וכן שבעים נפש היו שורש וכללות מכל ישראל, ולאלו השבעים יש גם כן שורש ומקור והם שבעה רועים, והנה כיון שהשבעה הם שורש לשבעים על כרחך הענפים השבעים כלולים גם כן בשורשם שהם שבעה, וכל אחד מהשבעה על כרחך צריך להיות כלול מי', והנה זה לעומת זה עשה האלהים, ובחיצוניות יש גם כן שבעים אומות, וכללותם הם ז' עממין שבארץ ישראל, ולכן צוה הקב"ה (לקמן כ, טז) "לא תחיה כל נשמה", שבהחרימם והכנעם תחת הקדושה היה כאילו החרים כולם, כי הם שורש כולם.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצוות צג ותקכח
מקורות נוספים:
