דברים ז:
ג וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה נב:
היא שהזהירנו מהתחתן בכופרים והוא אמרו יתעלה (דברים ז, ג): "לא תתחתן בם". ובאר החתנות מה הוא ואמר "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך". ובבאור אמרו בעבודה זרה (לו ע"ב) דרך חתנות אסרה תורה. והעובר על לאו זה יש בענשו הפרש. וזה, שהבועל גויה כשבא עליה בפרהסיא כל מי שהרגו והוא דבק בעבירה הנה קיים עליו הגדר כמו שעשה פנחס בזמרי. אמרו (סנהדרין פא ע"ב) הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אבל בתנאים שאמרו (עבודה זרה לו ע"ב) והוא שיבא עליה בפרהסיא ובשעת מעשה וכמעשה שהיה. ואם לא עשה זה בפרהסיא או שפרש ולא פגעו בו קנאין הנה הוא מחוייב כרת. אבל לא התבאר זה הכרת בתורה. אמרו (סנהדרין פב ע"א) לא פגעו בו קנאין מה הוא והתבאר שהוא בכרת מאמרו (מלאכי ב, יא-יב): "…כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ יְהוָה אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת-אֵל נֵכָר. יַכְרֵת יְהוָה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה…", אמרו מכלל שהוא בכרת. וכשהתאמת על אדם שהוא בעל גויה בעדים והתראה לוקה מדאורייתא. ודע זה. וכבר התבארו כל אלו הדברים במסכת עבודה זרה (לו ע"ב) ובמסכת סנהדרין (שם).
שמא ימשכונו לעבודה זרה
ספר החינוך:
שלא נתחתן עם האומות. וכתב הרמב"ם ז"ל (פרק יב מאיסורי ביאה הלכה א), לא עם שבעה עממים ולא עם שאר האומות, שנאמר (דברים ז, ג): "ולא תתחתן בם". וענין החתנות הוא שיתן בתו לבנו או בנו לבתו, וכמו שביאר הכתוב (שם): "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך", וכל שכן המזדווג עמהם שהוא בעצמו בכלל האיסור. ואמרינן במסכת עבודה זרה (לו ע"ב) דרך חתנות אסרה תורה. ואף על פי שהכתוב הזה דלא תתחתן בשבעה עממים הוא דכתיב, ובגרותן דוקא, והכי משמע להו לרבנן שאמרו בגמרא (יבמות עו ע"א) בגרותן אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות, במה שחזר הכתוב 'בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך' ירבה שבעה עממים וכל שאר האומות לאיסור אף בגיותן, אבל שבעה עממין נאסרו אף בגרותן, לפי שהיו עיקר עבודה זרה ויסודה הראשון, ושאר עממים מותרין בגרות.
ואיסור זה יהיה דוקא כשהוא מיחדה לו לאשה, אבל הבא על הגויה דרך מקרה כאדם הבא על זונתו, שלא בפרהסיא, אין בזה אלא איסור דבריהם, והוא איסור נשג"ז (נידה, שפחה, גויה, זונה) המוזכר בעבודה זרה (שם).
משרשי המצוה, לפי שרוב העם דרך טפשות ימשכו אחר עצת נשותיהם, ואם ישא אדם בת אל נכר תמשכהו לעבודת עבודה זרה, ועוד כי גם בניה ממנו תגדל לעבודה זרה, ואוי לו לפוסל את זרעו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פא ע"ב), הבועל ארמית בפרהסיא. כלומר לעיני עשרה ישראל או יותר, קנאין פוגעין בו, וראיה לדבר מעשה פנחס וזמרי. ומכל מקום אין הקנאי רשאי לפגוע בו אלא בשעת מעשה הזימה, וכמעשה שהיה, שנאמר (במדבר כה, ח): "וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ", אבל אם פירש אין הורגין אותו, אבל מביאין אותו לבית דין ומלקין אותו מכיון שעשה המעשה בפרהסיא. לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו בית דין, ידענו מדברי קבלה שהוא בכרת, דכתיב (מלאכי ב, יא-יב): "…וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. יַכְרֵת יְהוָה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה…".
וגוי הבא על בת ישראל, אם היא אשת איש נהרג עליה, ואם לאו אינו נהרג. אבל ישראל הבא על הגויה בזדון ואפילו דרך זנות, היא תהרג מכל מקום מפני שבא לישראל תקלה על ידה, כדין הבהמה, ודבר זה מפורש בתורה, שנאמר (במדבר לא, טז – יז): "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם וגו' וְכָל-אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ". ויתר פרטי דברים אלה מבוארים בעבודה זרה (לו ע"ב), ובסנהדרין וביבמות (עו ע"א) וקידושין (סח ע"ב).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר על זה ונתחתן עם שבעה עממים בגרותן, כלומר שיחד לו אשה מהן ובא עליה לוקה. והמיחד אשה מהן לבנו או שנתן בתו לאחד מהן, האב עבר על לאו, אבל אינו לוקה לפי שאין בו מעשה, אבל הבן שעשה מעשה הביאה לוקה. ובשאר עממים, וכן בשבעה עממים בגיותן, המיחד לו אשה מהן לבוא עליה תמיד לוקה מדאורייתא בביאה ראשונה מאחר שיחדה, והיא תהרג. ואם לא יחדה, אלא שבא עליה פעם אחת דרך זנות, מכין אותו מכת מרדות מדרבנן.
שלא נאמץ אורח חיים נכרי
הרש"ר הירש (דברים ז, ג):
"בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ"- אל תתן את בתך לבן עם נכרי, שהרי על ידי כך אתה מרחיק את בתך ואת נכדיך מן היהדות ומוסר אותם לעתיד לא יהודי. גדולה מזו, אל תקח את בתו לבנך ואל יעלה על דעתך שכח השפעתך ודוגמת חיי משפחתך יכניסו את הנכריה לרוח ישראל ולמוסר ישראל. אל תהיה סבור שנכדים יהודים ייולדו ויתחנכו לך מחיק נכריה, שהרי אם נכריה איננה יולדת בנים ליהדות, ולא עוד, אלא בנך שלך, שנולד לך מאמו היהודיה, יסור מאחרי, כי הוא, חותנו, יסיר את לבו מנאמנותו לתורה ויעביר אותו אליו, אל דרכי החיים וההשקפות הנכריות. "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי"- היא והוא, בתך הנשואה לנכרי ובנך הנשוי לנכריה, ייצמדו לאליליות של הנכרים ועבדו אלהים אחרים.
שלא נשפיע כוח לכוחות הטומאה
ריקאנטי (דברים ז, ג):
"בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ". לפי הפשט הטעם מפורש בפסוק שלאחריו "כי יסיר את בנך וגו'", ועוד יש לך להתעורר על מה שרמזתי לך בסוד הביאות האסורות, כי בביאות ההם נותן כח ושפע לכחות הטומאה, ונבראין מאותן הביאות כמה מקטרגין ומלאכי חבלה.
וידעת כי כנסת ישראל היא נקראת כלה להקב"ה שנאמר (ישעיה סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה וגו'", והיא אשת נעורים. וכשישראל חוטאים אז היא כמו האשה נדה שאסורה לבעלה, ואז כחות הטומאה יונקים מהיכלי קדש כי ראתה גוים באו מקדשה, והפילגש בפנים ובניה מתגברים על בני האהובה, זהו סוד (שיר השירים ו, ח) "וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וגו' אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי", ובהיות הפילגש בפנים צנורות הטומאה מתמלאים מנשמות של גוים, ולפעמים שואלת הפילגש מהמלך שבניה ישלטו בבני האהובה, והמלך נודר לה בסבת חטא ישראל. ולפיכך אומות העולם שולטין על ישראל בסוד (בראשית כה, כח) "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו", וזהו סוד (להלן כא, טו-טז) "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וגו' לֹא יוּכַל לְבַכֵּר וגו'", וזהו סוד (בראשית כה, ו) "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת", "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה" (שם א). והנה הבא על הגויה כאילו בא על פלגשו של מלך, זהו סוד (שם לה, כב) "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה וגו'".
קישורים:
מקורות נוספים:
