דברים י:
כ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה ד:
היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי, אבל נירא ביאת ענשו בכל עת והוא אמרו יתעלה (דברים ו, יד): "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". ובגמרא סנהדרין (נו ע"א) אמרו על דרך הויכוח באמרו יתברך (ויקרא כד, טז): "וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת" ואימא פירושי דכתיב (במדבר א, יז): "…אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת" ואזהרתיה מן "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". רוצה לומר אולי אמרו נוקב שם ה' הוא שיזכור השם לבד, מבלתי שיברך ואם תאמר אי זה עון בזה נאמר שהוא עזב היראה כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה. והיתה תשובת השאלה הזאת ודחיית המאמר הזה כשאמרו חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך את השם בשם כמו שאמרו יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה היא וכל אזהרת עשה לא שמה אזהרה. כלומר זה אשר אמרת אזהרתיה מן "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" אינו אמת כי זה צווי והיא מצות עשה ואין מזהירין בעשה. הנה כבר התבאר שאמרו "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" מצות עשה.
שמירה מן החטא
ספר החינוך:
להיות יראת ה' על פנינו תמיד לבלתי נחטא, כלומר שנירא ביאת ענשו ולא יהיה לבבנו בלי מגור אליו כל היום, ועל זה נאמר: "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". והראיה שזהו מצות עשה אחת מחשבון תרי"ג מצוות שנצטוינו, מה שאמרו בסנהדרין (נו ע"א) על דרך הויכוח בפירוש "וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה" וגו' (ויקרא כד, טז), ואימא פרושי דכתיב אשר נקבו בשמות, ואזהרתיה מן "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא". ירצה לומר על דרך הויכוח, כי אולי נפרש ונוקב בהזכרת השם לבד מבלי שיברך, והעון שיהיה בזה לפי שהפסידו היראה, כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה, והשיבו שם דליכא למימר הכי, דשתי תשובות בדבר, חדא דבעינא שם בשם וליכא, כלומר שיברך השם בשם כגון יכה יוסי את יוסי, ועוד אזהרת עשה הוא, וכל אזהרת עשה לאו שמה אזהרה, כלומר, דקרא ד"אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" מצות עשה היא.
שורש המצוה ביראת ה' נגלה לכל רואי השמש, כי השמירה הגדולה מן החטא הוא יראת ענשו.
ודיני המצוה כלולים בפשט הכתוב.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, ובכל מין האדם. וזאת אחת מן המצות התמידיות על האדם שלא יפסק חיובן מעל האדם לעולם אפילו רגע אחד, ומי שבא דבר עברה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהשם ברוך הוא משגיח בכל מעשה בני אדם וישיב להם נקם כפי רוע המעשה.
ועובר על זה ולא שת לבו בכך באותן שעות, ביטל עשה זה, שזו היא שעת קיום עשה זה בכיוון. ואולם כל ימי האדם וכל עתותיו בכלל המצוה לעמוד זריז ונזכר עליה.
מדרש תנאים (דברים ו, ה):
"וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". כתיב "ואהבת את ה' אלהיך" וכתיב (דברים י, כ): "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" עשה מאהבה עשה מיראה שאם באתה לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב נעשה שונא. עשה מיראה שאם באתה לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט.
מלבי"ם (דברים ו, ב):
"לְמַעַן תִּירָא אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ", הוא שלא תעשם בעבור תקות שכר וגמול רק ליראת ה' והכנע למצותיו, שע"י שתרגיש גדולת הבורא ורוממותו תרוץ באימה לעשות מצותיו וזה תכלית עשיית המצות וכמו שבאר בעקרים (חלק ג פרק לב) בארך, ומה תכלית יראת ה', תכליתה הוא לשמור את כל חקותיו ומצותיו, כי יש יראת העונש שתכלית היראה הוא שלא יגיע לו עונש ונזק, וה' רוצה שתירא יראת הרוממות שמתוך שתכיר גדולתו ורוממותו תרוץ בכל עוז לשמור כל חקותיו כמי שיכיר גודל מעלת מלך גדול וחכם ונדיב שיתנדב בכל לב לעבוד עבודתו מבלי שום תקות שכר, לפי זה תכלית עשית המצוה הוא שתוסיף לעשות מצוה, כמו שאמרו שכר מצוה מצוה, ואמר שמצוה גוררת מצוה, רוצה לומר שתשמור מצות ה' שעל ידי כן תקנה מדת היראה ועל ידי כן תשמור כל חקותיו וגם בנך ובן בנך ישמרו, וזה יהיה כל ימי חייך, והוא שכר המצוה האמתי.
ומה שנמצא בתורה שהבטיח להם שכר עולם הזה אינו התכלית העקרי רק דומה כאב שמבטיח לבנו הקטן מיני מתיקה אם ילמד ויחכם, שאם ישכיל הבן יבין שזה בעצמו שילמד ויחכם הוא השכר העקרי ומיני מתיקה שמבטיח לו בעד הלמוד הוא רק מפני שהנער סכל עדיין מהבין מעלת הלמוד והחכמה שהוא עצמו השכר היותר גדול ואמר עוד שיש עוד כוונה בשכר עולם הזה שיעד ה' בעבור המצות כמו שכתוב (דברים כב, ז): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם" (דברים יא, כא), שזה אינו מכוין לעצמו רק שזה נכלל גם כן כמו שאמרו שכר מצוה מצוה, שע"י שישמרו מצוה יאריך ימיהם כדי שע"י מה שיאריכו ימים יהיה לאל ידם להוסיף בעבודת ה' ולקיים עוד מצות.
יראת העונש המביאה ליראת הרוממות
פנים יפות (דברים י, כ):
"אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וגו'". כבר כתבנו לעיל שהיראה הזאת היא יראת שכר ועונש, והיינו דכתיב אותו תעבוד שע"י יראת עונש שהוא כעובד את עצמו יזכו ליראה עליונה שהיא עבודת ה' בעוצם נראותיו, כמו שאמר הכתוב (תהלים ב, יא): "עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה", שההפרש הוא כי העבד שעובד בשביל שכרו מתעצב הוא בשעת עבודתו בשביל שישמח לאחר זמן, אבל העובד מחמת הכרת גודל מוראו, הוא שמח בשעת עבודתו, כי עבודתו כלולה מיראת השם ומשמחתו, וזה שאמר "…וְגִילוּ בִּרְעָדָה" ואמרו חז"ל (ברכות ל ע"ב) במקום גילה שם תהיה רעדה, והיינו דכתיב "אֹתוֹ תַעֲבֹד", דהיינו שע"י יראת העונש שהוא המצוה המסורה בידי אדם, כמו שאמרו (ברכות לג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים על ידי זה יזכה ליראה העליונה, וזה שאמר הנביא (ירמיה ה, כב) "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ… אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ…" , פירוש פני הוא העונש כמו דכתיב (ויקרא כ, ה) "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ…", וזה שאמר "הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ" אם אין לכם יראה עליונה היה לכם להיות יראת עונש המצווה לכם.
להביא שמחה שהיא השראת שכינה
קדושת לוי (דברים ז, יב):
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן". כי עיקר העבדות של האדם שיהיה לו יראת ה', ואחר היראה מגיע לאדם שמחה, וזה השמחה נקראת השראת השכינה, ואז שומע תורה קדושה מלמעלה. וזה הרמז 'והיה' הוא שמחה (בראשית רבה מב, ג), 'עקב' לשון סוף, שהשמחה יהיה אחר היראה, ואז 'תשמעון' כנ"ל.
היראה מהמלאכים כאמונה בשתי רשויות
ראשית חכמה, שער היראה, פרק ארבעה עשר
והר"י ן' פרחי ע"ה כתב בטעם מצות ליראה שהכונה שלא נירא אלא להקב"ה לבדו ולא משום מלאך ושרף, כי מטטרו"ן אף על פי ששמו כשם רבו אין לירא ממנו, וזהו את ה' אלהיך תירא לבדו, והטעם שאין ביד שום בריה להטיב ולהרע זולתי בידו ית', והוא נותן כח לכל המלאכים לפעול, והאדם הירא מהמלאך או מזולתו מורה שיש לו כח בפני עצמו ואינו שואב ממנו ית', ודומה כמי שיש לו שתי רשויות והוא כופר בעיקר. זהו טעם עיקר יראת שמים המורה על יחודו וכו', עכ"ל בקיצור:
קישורים:
מקורות נוספים:
