דברים י:
כ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה ה:
היא שצונו לעבדו יתעלה וכבר נכפל צווי זה פעמים, אמר (שמות כג, כה): "וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם…" ואמר (דברים יג, ה): "…וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ…" ואמר (דברים ו, יג): "…וְאֹתוֹ תַעֲבֹד…" ואמר (דברים יא, יג): "…וּלְעָבְדוֹ…". ואע"פ שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים כמו שביארנו בשרש הרביעי, הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי: "וּלְעָבְדוֹ" זו תפילה. ואמרו גם כן "וּלְעָבְדוֹ" זה תלמוד. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפילה בתוך המצות, מהכא "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד". ואמרו, עבדהו בתורתו עבדהו במקדשו. כלומר ללכת שם להתפלל בו ונגדו, כמו שבאר שלמה עליו השלום (מלכים א ח, דברי הימים ב ו).
לתת לנו פתח להשיג משאלותינו לטובה
ספר החינוך:
לעבוד את השם, שנאמר (דברים י, כ): "אֹתוֹ תַעֲבֹד", ונכפלה זאת המצוה כמה פעמים, שנאמר (שמות כג, כה): "עֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם…", ובמקום אחר אומר (דברים יג, ה): "…וְאֹתוֹ תַעֲבֹד…", ובמקום אחר (דברים יא, יג): "…וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם…". וכתב הרמב"ם ז"ל (בספר המצוות) אף על פי שמצוה זו היא מהמצוות הכוללות, כלומר שכוללות כל התורה, כי עבודת האל תכלול כל המצוות, יש בזו כמו כן פרט, והוא שיצונו האל להתפלל אליו, וכמו שאמרו בספרי, "…וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם…", אי זו היא עבודה שבלב, זו תפלה. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו, מנין לעיקר תפלה בתוך המצוות, מהכא, "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד…".
משרשי המצוה מה שהקדמתי הרבה פעמים כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעולותם וטוב לבבם וכושר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם והצליחם במצוותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ברוך הוא אשר בידו ההסתפקות והיכולת כל חסרונן, כי הוא יענה את השמים לכל אשר יקראוהו באמת.
ומלבד ההודעה להם בזאת המדה, ציום שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם, ומלבד השגת חפצי לבנו, יש לנו זכות בדבר בהתעורר רוחנו וקבענו כל מחשבתנו כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו. ובכל עת ובכל רגע ישמע זעקתנו אליו לא ינום ולא יישן שומר ישראל, והאמיננו במלכותו ויכלתו מבלי שום צד פקפוק, וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפוץ.
ואולם אין לנו בתורה בזאת המצוה זמן קבוע לעשותה, ומפני כן מספקים רבותינו בענין, הרמב"ם ז"ל כתב בחבורו הגדול (פ"א מהלכות תפילה הלכה ב) שמצוה היא להתפלל בכל יום. והרמב"ן ז"ל (השגות לספר המצוות, מצוות עשה ה) תפש עליו ואמר שהתורה לא ציותנו להתפלל בכל יום וגם לא בכל שבוע ולא תייחד זמן בדבר כלל, ותמיד יאמרו זכרונם לברכה תפלה דרבנן, והוא כמספק יאמר שהמצוה היא להתפלל ולזעוק לפני האל ברוך הוא בעת הצרה.
גם הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב שאין מנין התפלות ולא מטבע התפלה מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע ביום מן התורה, אבל מכל מקום חיוב התורה הוא להתחנן לאל בכל יום ולהודות לפניו כי כל הממשלה אליו והיכולת להשלים כל בקשה, עד כאן.
ומן הדומה, כי בהיות עיקר מצות התורה בכך ולא יותר, תקנו זכרונם לברכה למי שהוא במקום סכנה ואינו יכול לעמוד ולכוין תפלה, כדי לצאת ידי חובתו במצות התורה לומר 'צרכי עמך ישראל מרובין וכו', כמו שבא במסכת ברכות (כט ע"ב).
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות כו ע"ב) שחייב אדם להתפלל שלש פעמים ביום, שחרית ובין הערבים, ובלילה פעם אחת. ואלו השלש תפלות כנגד הקרבנות תקנום, שבכל יום היו מקריבים במקדש תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ותפלת הערב גם כן תקנו כנגד אברי העולה של בין הערבים שהיו מתאכלין והולכין כל הלילה. ומפני שזאת התפלה של לילה היא כנגד ענין מהקרבנות שאינה חובה, שאם נתאכלה מבעוד יום עולת הערבים לא היה מתאכלת בלילה, אמרו זכרונם לברכה גם כן (ברכות כז ע"ב) שתפלת הערב רשות היא, אם יהיה פנאי לאדם וימצא לעצמו נחת להתפלל יתפלל, ואם לאו לא יתפלל ואין עליו אשם בכך. ואף על פי כן נהגו ישראל היום בכל מקום, להתפלל תפלת הערב בקבע בכל לילה, ואחר שקבלוה עליהם דרך חובה חייב כל אחד מישראל להתפלל אותה על כל פנים.
וכמו כן, תקנו זכרונם לברכה בשבתות ובמועדים תפלה רביעית והיא הנקראת תפלת מוסף, והיא כנגד הקרבן שהיה נוסף במקדש בזמן שהיה קיים. ועוד תקנו תפלה חמישית ביום הכפורים לבד, לרוב קדושת היום ובעבור היותו יום סליחה וכפרה לכל, והיא הנקראת תפלת נעילה.
וכל נוסח התפלות עזרא ובית דינו תקנום. ובימי החול תקנו להתפלל שמונה עשרה ברכות הידועות בכל פנות ישראל, מלבד ברכת המינין שתקן שמואל הקטן בהסכמת רבן גמליאל ובית דינו, כדאיתא במגילה (יז ע"ב), ומהן שלשה מספרות שבח השם ושלשה הודאה לפניו, ושתים עשרה שנכלל בהם שאלת צורך כל איש מישראל, והם זכרונם לברכה סדרום כסדר שהם סדורות היום בפי כל ישראל, השלש ראשונות בשבח השם, ובאמצעיות בבקשת צרכים, ואחרונות בהודאת האל על כל הטובה שעושה עמנו ברוך הוא. ואחר כך לזמן רב נשכח כיוון סדורם, ושמעון הפקולי ידע אותם והסדירם על הסדר המכוון כמו שסדרום עזרא ובית דינו, לשאול תחלה דעת, כי הוא ראש ואב לכל הקנינים שאם אין דעת אין כלום, ואחר כך תשובה וכו', כמו שהם מסודרות.
ובשבתות וימים טובים, כדי שלא להטריח הצבור ביום שמחתם, תקנו להתפלל בהם שבע ברכות לבד, שלש ראשונות ושלש אחרונות, וברכה אחת באמצע שמזכירין בה ענין היום, כל מועד ומועד ושבת כפי ענינו. זולתי ביום טוב של ראש השנה שיש במוסף שלו תשע ברכות, שלש ראשונות ושלש אחרונות, ושלש אחרות שהן מלכיות זכרונות ושופרות, הכל כמו שמקובל בפי כל ישראל גם בפי התינוקות, אין צורך לאריכות בדברים אלו. ואולם יש לך לדעת כי בתפלת מוסף ראש השנה, יש דין מחודש משאר תפלות, ששליח צבור מוציא בהן הבקי ושאינו בקי, ובשאר הימים אינו מוציא הבקי, כן תמצא הענין אם תזכה ללמוד על דרך האמת.
וכן מענין המצוה, מה שהזהירו אותנו בכוונת הלב הרבה בתפלה, ויותר בברכה הראשונה שאמרו זכרונם לברכה (ברכות ל ע"ב) שמי שלא כיוון בה מחזירין אותו. וענין הכוונה זו שחייבו בשבילה חזרה היא לפי הדומה, שיתן האדם אל לבו שלפני ה' הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה.
ומה שאמרו שיש דברים שהם מעכבים את האדם מהתפלל אף על פי שהגיע זמן תפלה, ומהם, טהרת הידים, וכסוי הערוה, וטהרת מקום התפלה, ודברים החופזין אותו, כגון הצריך לנקביו. ומה שאמרו שיש דברים שצריך המתפלל להזהר בהן אבל אין מעכבין התפלה בשבילם, ואלו הן, עמידה, ולכוין שיתפלל נוכח המקדש, ושיתקן הגוף, כלומר, שיעמוד ביראה ופחד עיניו למטה ולבו לשמים ומניח ידיו על לבו כעבד העומד לפני רבו, ושיתקן מלבושיו ולא יעמוד לבוש דרך הדיוטות, וישוה הקול לא גבוה יותר מדאי ולא נמוך, ויכרע בברכות הידועות, ואלו הן באבות תחלה וסוף, ובהודאה תחלה וסוף.
וזמני התפלות אלו הן, תפלת השחר מהנץ החמה עד סוף שעה רביעית, ומי שעבר והתפלל אחר כן עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא חובת תפלה בזמנה. ומי שהתפלל בשעת הדחק, כגון הרוצה להשכים לדרך, תפלת שחרית אחר שיעלה השחר יצא. ותפלת המנחה משש שעות ומחצה ביום עד הערב. ותפלת הערב כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר. וצריך כל אדם להזהר שיתפלל קודם שיתעסק במלאכות אחרות כדי שלא יפשע.
ודין טעה ולא התפלל תפלה אחת שמתפלל שתים מן הסמוכה לה, ודין המתפלל שלא יפסיק בשביל כבוד שום אדם, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק תפלתו אם יודע ודאי שהוא מן הנחשים שאינם ממיתין.
וכן מענין המצוה מה שאמרו (ברכות ח ע"א) שחייב כל אדם לחזר על כל פנים להיות מתפלל עם הצבור, שתפלת הצבור נשמעת יותר מתפלת יחיד. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת ברכות בארוכה.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר על זה ועמד יום ולילה בלא תפלה כלל, ביטל עשה זה כדעת הרמב"ם ז"ל, ומי שצר לו ולא קרא אל ה' להושיעו, ביטל עשה זה כדעת הרמב"ן ז"ל, ועונשו גדול מאד שהוא כמסיר השגחת השם מעליו.
שלא נבקש דבר כי אם מהקב"ה
עקידת יצחק (ויקרא שער נח):
מצות עשה להתפלל בכל יום דכתיב (שמות כג, כה): "וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם…" ונאמר (דברים יא, יג): "…וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם…" אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה הנה הראוי הוא שתבא המצוה די שום אינש לא יבעא בעו מזולתו יתעלה כמו שאמר בקרבנות (שמות כב, יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיהוָה לְבַדּוֹ". אבל על המשובחים שבקרבנות לא נאמר רק: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה… יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָה" (ויקרא א, ב-ג).
ויהיה הענין בתפלות ראוי שיהיה על זה האופן והוא שאם יצטרך אדם דבר שלא יבקש אותו כי אם ממנו יתברך. אבל אם לא ירצה לבקש אותו ולהתפלל עליו יהיה הרשות בידו ולא עוד אלא שאמרו (ספרי בהעלותך עו) על כל צרה שלא תבא על הצבור מצוה להתפלל ולגזור אותם תעניות בכל חומרותיהם שנאמר (במדבר י, ט): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וגו'". כי מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה אם יש להם צער או צורך יבקשו עליו רחמים אם ירצו ומאי איכפת ליה להקב"ה אם ישמעו ואם יחדלו. אמנם הראוי שיודע בזה הוא שענין התפלות הוא כענין הקרבנות וזה כי כמו שהקרבנות עקר כוונתם הוא לתכליות הטובים הנמשכים מהם לא אל עצמותם ממש ועל הדרכים שאמרנו. כן הוא ענין התפלה שאם יש בעקרה הרבה צורך ותועלת אין הכוונה בה לבד אל תועלת עצמה כי גם אל הענינים הגדולים הנקשרים בה והנמשכים אליה. והוא כי התפלה ענינה הוא בקשת דבר בחוזק בטחון.
לברר ולהכיר את האמת האלוקית
מאורות הראי"ה (פרק ה, כה):
ענין התפילה שכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מד) ללמד דעות אמיתיות, והקשו עליו שיקרא בתורה נגד תפילה. אמנם יתבאר הענין כי בפנימיות ההכרה מה שנפש האדם יש בכוחה להכיר באמיתיות, זה אי אפשר שיסופר בדיבור בפה ולשון כלל, רק ישכיל החכם מדעתו ובשמחתו לא יתערב זר. וזהו שאמרו חז"ל (שבת קנב ע"א) כל אחד ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו, שנאמר (תהלים לו, ט): "…וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם". וכל שהרושם מתחזק על הנפש, כה תגדל ההכרה. ויסד ה' יתברך שעניני האמת יתבררו ע"י בקשת דברים שהאדם צריך להם ועומק הנפש מרגשת, על כן יתרגש הרבה בדברים ההם, ומצד שימת פנייתו לצור העולמים יתברך ממילא מזדככת נפשו ויצייר המושכלות הנשגבות באופן נעלה, מה שלא אפשר בלימוד הענינים לבדם. זולת אותם שבחייהם מתהלכים לפני ה' וגופם אינו חוצץ בעדם ויודעים עמקי ההכרה בלא כלים חיצוניים, הם רשב"י וחבריו שפטורים הם מתפלה, וזהו "תורתם אומנותם", כמו האומנות אינה לימוד חכמה הנמסרת מפה לאוזן כמו חכמה, ומכל מקום היא ודאי חכמה רק צריך דוקא נסיון ומעשה, לצייר עומק ההרגש של אופן האומנות. ולנו הוא דוקא ע"י תפלה והם תורתם אומנתם. וקרוב לזה שמעתי אבל לא היה מבואר לי מהשמועה.
הרש"ר הירש (בראשית כ, ז):
אין תפלה אלא "עבודה שבלב", אין "מתפלל" אלא "עובד" על תקנת עצמו, להעלות את לבו למרום פסגת הכרת האמת והחפץ בעבודת ה'. אלמלא כן, אילו תפלה היתה רק ביטוי לרחשי הלב, כיצד אפשר היה לקבע לה זמן ונוסח, כיצד אפשר היה להניח, שהצבור כלו על כל פרטיו יהיו חדורים רגש אחד והוגים מחשבה אחת, בזמנים הקבועים מראש. יתר על כן, תפלה שכזאת היא אך למותר. רגשות והגיונות החיים בלבנו כבר, אינם זקוקים עוד לביטוי, פחות מכל זקוקים הם לביטוי קבוע ומנוסח. חויה עמוקה תמיד מוצאת לה ביטוי, ואם גדולה החויה ונשגבה עד מאד, הרי היא למעלה מכל ביטוי ולה דומיה תהלה. אמור מעתה, לא באו תפלות הקבע אלא לעורר את הלב ולהחיות בקרבו את אותם ערכי הנצח שעודם צריכים חיזוק ושמירה מעולה. אכן, ניתנה האמת להאמר, חסרון "מצב רוח" לתפלה רק יגדיל את הצורך הנפשי להתפלל, רק יגביר את כחה המציל וערכה הנשגב של אותה "עבודה שבלב" הנעשית על ידי תפלה. "מצב רוח" חסר אינו אלא סימן מובהק לטשטוש אותה רוח שהיא איננה יסוד לתפלה אלא תכליתה ומטרתה הנעלה.
להראות כי אנו תלוים בקב"ה ובכך לעֹבדו
נתיבות עולם (נתיב העבודה פרק ג):
העבודה אל השם יתברך אשר יש לישראל בגלותם שהוא בכל מקום הוא התפלה. ובפרק קמא דתענית (ב ע"א) תניא "לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ" זו תפלה או אינו אלא עבודה תלמוד לומר בכל לבבכם איזה עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, הרי התפלה היא עבודה אל השם יתברך. ומה שנקרא התפלה עבודה כמו שבארנו זה למעלה, כי התפלה שמתפלל האדם אל השם יתברך מורה שהאדם נתלה בו יתברך וצריך אליו ואין לו קיום זולתו, והנה זהו אלהותו יתברך שכל הנמצאים צריכים אליו ותלוים בו יתברך עד שהכל אל השם יתברך. ולפיכך התפלה היא עבודה אל השם יתברך ולא היראה מן השם יתברך, שאין זה נקרא עבודה כי אין זה מורה שהאדם נתלה בו יתברך אבל התפלה מורה שהאדם נתלה בו יתברך והוא יתברך הכל ברוך הוא וברוך שמו על הכל. שכל ענין התפלה שהוא מתפלל אל השם יתברך לפי שהוא צריך אל השם יתברך נתלה בו יתברך ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך כאלו הוא נקרב אליו שכל אשר הוא תולה באחר הוא נקרב נמסר אליו, ולפיכך התפלה היא עבודה גמורה אל השם יתברך ודבר זה עוד יתבאר.
להוסיף כח בקדושה
נפש החיים (שער ב פרק יא):
ומה כתב לפני חילו. רמז זה העיקר הגדול של ענין התפלה. שכלל כוונתה הוא לכוין רק להוסיף כח בקדושה שכמו שהאיש מאנשי החיל משליך כל ענינו וצרכי עצמו מנגד ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד המלך. שיתגדל הכתר מלוכה של אותה המדינה ותנשא מלכותו. כן ראוי מאד להאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפלתו רק להוסיף תת כח בהעולמות הקדושים. ולעורר בקולו הקול העליון לאמשכא מניה ברכאן ונהירו לכלא. להעביר רוח הטומאה מן העולם ויתוקן עולם במלכותו יתברך שמו. ולא על עניניו וצרכי עצמו כלל.
היבטים בעידן המודרני
תפילה לשמה – קיום המצווה בעצם מעשה התפילה
מצוות מעשיות כאורח-חיים, כצורה קבועה ופרמאננטית של קיום האדם, מונעות את הפיכת הדת לאמצעי להשגת מטרה ; לרובן של מצוות אלו אין מובן אם לא נתפוס אותן כביטוי של עבודת-ה' ; רובן של מצוות אלו אינן יעילות ואינן מועילות לאדם משום בחינה הנובעת מצרכיו-הוא. האדם לא יקבל על עצמו אורח-חיים זה אלא אם יראה את עבודת-ה' כתכלית עצמה, ולא כאמצעי להשגת כל תכלית אחרת. לפיכך ההלכה פונה אל חובתו של האדם ולא אל הגורמים הרגשיים שבנפשו, ומצות תפילה – תפילת חובה וקבע של הדת האינסטיטוציונאלית – תוכיח. למושג התפילה יש שתי משמעויות שונות : (א) יש "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו" ; (ב) ויש הסידור – שהוא מומנט קונסטיטוטיבי של היהדות יותר מן התנ"ך (שהרי התנ"ך יכול היה להיקלט ע"י סקטור גדול של האנושות מבלי שדבר זה קירב אותו ליהדות). סידור זה, שבו מתגלמת מצות תפילה, אינו מייצג את השתפכות-הנפש הספונטאנית, אלא את התפילה הקבועה, שהיא מוטלת כחובה על האדם ואין היא מותנית לא בצרכיו הנפשיים ולא בצרכיו החמריים ולא בהרגשתו ; זו אותה שמונה-עשרה שאותה מתפלל מי שעומד כחתן להיכנס לחופתו ומי שכאלמן חוזר מהלווית אשת-נעוריו או כאב שכול מהלווית בנו-יחידו ; זהו אותו סדר של שירה ושל פסוקי-דזמרה שחייבים בו כאחד מי שנהנה מזיו העולם ומי שעולמו חשך עליו; זהו אותו סדר של בקשות שמוטל על מי שחש צורך בהן ועל מי שאינו חש בצורך זה כלל.
סידור-התפילה שלנו מבטא הכרעה דתית כבדת-משקל ביותר. היה תנא שאמר : "ואל תעשה תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים" – הוא התנגד לסידור שלנו. אבל לא כך הוכרע בהלכה : הוכרע שהתפילה היא עבודת-ה' שהאדם חייב בה, ז. א. – לא משהו הנופק מן האדם, אלא משהו שמוטל עליו ; "יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת בוראו" (סעיף ראשון בשו"ע). רק כעבודה, כשירות (service) , יכולה התפילה להיות קולקטיבית ; "תפילה לעני כי יעטוף" היא אינדיווידואלית ומשתנית לפי האיש, לפי המקום, לפי הזמן ולפי הנסיבות המקריות המתחלפות, ובסופו של דבר אין היא אלא סיפוק שהאדם נותן לנפשו – עבודה שהוא עובד את עצמו.
בעלי "הדתיות הצרופה" טוענים, שאין תקנה לתפילה כבעיה דתית וכמעשה דתי אלא אם תבוטל תפילת-קבע של ההלכה, וכל אדם יתפלל בשעה שיחוש צורך בתפילה ויביע את רחשי-לבו והגות-נפשו באותה שעה. להם עונה איש הדת האינסטיטוציונאלית, שמבחינה דתית אין הוא מעוניין בתפילה שאינה ביטוי לחיוב הדתי;"תפילת רחמים ותחנונים" אינה אלא תופעה פסיכולוגית שהיא אירלוואנטית מבחינה דתית. אולם אף מבחינת הגורם הדתי הנפשי הפנימי נראה, שאין כל רבותא בתפילה המביעה את מאווייו ואת הלכי-לבו של האדם, ואילו גדולה היא התפילה שאדם מתפלל כעבודה שהוטלה עליו, שאת ביצועה אין הוא תולה בהתאמתה לטעמו. כל אדם מסוגל לומר פסוקי-דזמרא בשעה שרוחו טובה עליו* [* וכן מפרש הנס זאכס (ב"מייסטרזינגר" של ואגנר) לוואלטר את ההבדל שבין זמר נאה סתם (ein schoenes Lied), שאדם שר בנערותו ביום צח בזרוח השמש והנץ הפרחים, ובין ההישג האמנותי של שירה אמיתית (ein Meisterlied), שהאדם משיגו במאמץ עליון כנגד הגורמים הבולמים והמעכבים של סתיו-החיים וסתיו-הטבע.] ; לחזור פעמים הרבה על "הללויה" בשעה שאין האדם נהנה כלל מן הבריאה ומחייו – זאת לא יעשה אלא האדם הדתי, המקבל על עצמו את המטבע שטבעו חכמים לעבודת-הבורא.
ישעיהו ליבוביץ', "מצוות מעשיות (משמעותה של ההלכה)", יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל עמ' 13-36.
קישורים:
מקורות נוספים:
