דברים יב:
יג הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה פט:
היא שהזהירנו מהקריב שום דבר מן הקרבנות בחוץ. רוצה לומר חוץ לעזרה. וזה ייקרא מעלה בחוץ. והוא אמרו יתעלה (דברים יב, יג): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה". ולשון ספרי אין לי אלא עולות שאר קדשים מניין תלמוד לומר: "…וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" ועדיין אני אומר עולה בעשה ולא תעשה שאר קדשים לא יהיו אלא בעשה תלמוד לומר: "…שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ…" עולה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה עולה מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה כך כל שהוא בעשה הרי הוא בלא תעשה. ואני אבאר לך זה הכתוב ואע"פ שהוא מבואר עד שיתבאר הענין. וזה שהעולה בא לשון האזהרה מהקריב אותה בחוץ והוא אמרו: "…פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ…". ובא כתוב אחר הצווי להקריב העולה בפנים והוא אמרו יתברך (דברים יב, יד): "…שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ…". וזה מצות עשה שתקרב העולה במקום אשר יבחר ה'. אולם שאר קדשים בא לנו הצווי לבד שיקרבו בפנים והוא אמרו (דברים יב, יד): "…וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ". אבל מאמרו ושם תעשה נלמוד שבחוץ לא תעשה. והשרש אצלנו לאו הבא מכלל עשה עשה. והוא אמרם הנה ועדיין אני אומר שאר קדשים לא יהיו אלא בעשה. רוצה לומר שיהיה מי שיקריב שאר קדשים בחוץ עובר בלאו הבא מכלל עשה לבד. ולכן אמר שם תעלה עולותיך כדי שיגיע ההקש ויהיו שאר קרבנות כעולה וכמו שמקריב עולה בחוץ בלא תעשה כך שאר הקרבנות בלא תעשה. והעובר על לאו זה במזיד ענוש כרת ובשוגג חייב חטאת קבועה. ולשון הכרת בפרשת אחרי מות אמר במעלה בחוץ אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה' ונכרת האיש ההוא מעמיו. ובספרא ונכרת מעמיו עונש שמענו אזהרה מניין תלמוד לומר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וכו'". ולשון גמרא זבחים (קו ע"א) כתיב עונש וכתיב אזהרה עונש (ויקרא יז, ט) "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ… וְנִכְרַת" אזהרה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וכו'". וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלשה עשר מזבחים.
להגדיל אצלנו יראת המקדש
ספר החינוך:
שלא להעלות שום דבר מהקרבנות חוץ לעזרה, וזה יקרא מעלה בחוץ, ועל זה נאמר (דברים יב, יג): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה", פירוש עליה שרפה. ואמרו בספרי, אין לי אלא עולות, שאר קדשים מנין, תלמוד לומר (דברים יב, יד): "…וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ", ועדין אני אומר עולה בעשה, שהכתוב אומר שם תעלה, דמשמע עולה לבד, וכן היא גם כן בלא תעשה, שהכתוב אומר השמר לך פן תעלה, דמשמע עולה לבד, שאר קדשים לא יהו אלא בעשה, כלומר שהמקריב קדשים בחוץ לא יהא עובר אלא בעשה שאמר הכתוב ושם תעשה דמשמע ושם תעשה ולא בחוץ, ולאו הבא מכלל עשה עשה, תלמוד לומר (דברים יב, יד): "…שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ…". עולה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה עולה מיוחדת שהיא בעשה ולא תעשה, כך כל שהוא בעשה הרי הוא בלא תעשה.
כל ענינה כמו לאו דזביחה בחוץ שכתבתי באחרי מות לאו ב' בסימן קפ"ז (מצוה קפו).
ההקרבה תצלח רק במקום אשר בחר ה'
אברבנאל (דברים יב, יג):
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וגו'" עד "כִּי יַרְחִיב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וגו'". זהו המאמר השלישי בענין בית הבחירה. וענינו אצלי שאולי יאמרו ישראל בלבם הנה המעשרות ושאר הדברים שהם לכהנים ושהם נאכלים לפנים מן החומה היה ראוי ומחוייב שלא יעשו אותם כי אם במקום אשר יבחר ה' לצורך הכהנים משרתי ה'. ולהיות האכילה לפנים מן המחיצה. אבל העולות שהן כלן כליל לגבוה למה לא יעשה אותם האדם בבמה כל אחד בארצו כדי שיעתר השם יתברך באותו קרבן. וכמו שעשה לנח בצאתו מן התיבה (בראשית ח, כא): "וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם". ודוד גם הוא בהעלותו את העולה על גורן ארונה היבוסי (שמואל ב כד, כה): "…וַיֵּעָתֵר יְהוָה לָאָרֶץ…" ויחשבו ישראל שבזה לא היו הכהנים חסרים דבר כי היתה כלה כליל הנה מפני זה אמר "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה" "כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ". כלומר השמר לך מעשות כדבר הזה בענין העולות אבל צריך שתלך במקום אשר יבחר ה'. כי הוא הבוחר ויודע המקום הנרצה אליו ולא אתה. ותעשה כן אע"פ שאותו מקום יהיה לאחד שבטיך שמה על כל פנים תבאו אתם כל בית ישראל. רוצה לומר כל שאר השבטים להעלות עולותיכם לא במקום אחר. ונתן הסבה בזה באמרו אשר יבחר ה'. רוצה לומר אם הוא בחר בזה מה לכם לבקש מקום אחר אשר הוא לא בחר בו. והעבודה ההיא לא תצלח בהיותה הפך בחירתו.
שמא יימנעו מלעלות לרגל ויבואו לזבוח לעבודה זרה
חזקוני (דברים יב, יג):
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה וגו'" מה שהחמיר הכתוב כל כך לאסור הבמות משנבנה בית עולמים היינו שעל ידי הבמות גרמו להם לישראל שנמנעו לעלות לרגל ומזבחים ומקטרים בבמות, ומשהתחילו לזבוח ולקטר בבמות עוד הוסיפו למעול מעל לזבוח ולקטר לעגלים שבבית אל ושבדן.
המעלה בחוץ בודה רעיונות ומטרות מליבו
הרש"ר הירש (ויקרא יז, ח-ט):
…וברור מכל זה, שאין בשחוטי חוץ משום סרך עבודה זרה. אין בהם התנכרות לה', אלא התנכרות לתורה המונחת במקדשו. משנקבע מקום לתורה זו משעת איסור במות הרי זו משמעות הקרבה לה' בחוץ: כסבור הוא המקריב, שאפשר לזכות ב"קירבת ה'" בלא תיווך התורה בלי ללכת בדרך התורה. כסבור, שהוא יכול לפנות עורף לתורה ויחד עם זה לפנות אל ה'. אך בכך ניתק את עצמו ואת עתידו מיסוד ישראל. הוא העונש שנגזר עליו ועל זרעו: "…ונכרת האיש ההוא מעמיו". שכן מי שנולד ביהדות, או נתקבל ביהדות כגר, לא ימצא את ה' אלא בדרך התורה. ליהודי הרי הברית עם ה' איננה אלא ברית עם תורתו.
אולם העלאה ושחיטה הן שני מושגים לעצמם. שחיטה היא שלילת החיים וביטולם. העלאה היא התמסרות למטרות, שהותוו על פי ה'. המעלה קדשים לה' בחוץ מתמסר למטרות שבדה מליבו. אין הן כתובות בתורה והוא מתמסר להן, כאילו נצטווה עליהן מפי ה'.
קישורים:
מקורות נוספים:
