דברים יב:
ה כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה.
ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה פג:
היא שצונו להביא כל הקרבנות שהם מוטלין עלינו ברגל ראשון שיפגע בנו משלשה רגלים עד שלא יעבור אחד משלשה רגלים אלא שכבר הקריב כל אחד ממנו כל קרבן שהיה עליו. והוא אמרו יתברך (דברים יב, ה-ו): "…וּבָאתָ שָׁמָּה… וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וכו'". וענין זה הציווי שהוא יאמר כשתבא שמה והוא בכל רגל משלשה רגלים חייב אתה להביא כל קרבן שעליך. ולשון ספרי ובאת שמה והבאתם שמה למה נאמר לקבעם חובה שיביאם ברגל ראשון שפגע בו. ושם נאמר אינו עובר עליו משום בל תאחר עד שיעבור עליו רגלי השנה כלה. כלומר כשעברו עליו שלשה רגלים ולא הביא אז עבר על לאו. ואולם כשעבר עליו רגל אחד הנה עבר על עשה לבד. ובגמרא ראש השנה (ד ע"ב) רבי מאיר אומר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בבל תאחר ונאמר בתלמוד מאי טעמיה דרבי מאיר דכתיב "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" אמר רחמנא כי אתית אייתי ורבנן ההוא לעשה הוא דאתא. הנה כבר התבאר שאמרו והבאתם שמה מצות עשה. והוא שיביא כל מה שחובה עליו מחוקי האל ויפטר מהם בכל רגל. בין מיני הקרבנות כלם בין דמים או ערכין וחרמין והקדשות ולקט שכחה ופאה יציאתו ידי חובתו מאלו החוקים כולם ברגל ראשון שפגע בו מצות עשה כמו שהתבאר בגמרא ראש השנה (ד ע"א).
שלא נתעצל במצוות ה'
ספר החינוך:
שכל מי שנדר או התנדב שום קרבן למזבח או שום דבר לבדק הבית בתוך השנה שיביא אותו ברגל שפגע ראשון אחר נדרו, שנאמר (דברים יב, ה-ו): "…וּבָאתָ שָׁמָּה… וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וגו'", "וְנִדְרֵיכֶם", זהו נדר, כלומר דאמר הרי עלי קרבן, ולעולם חייב באחריותו עד שיקריב אותו, "וְנִדְבֹתֵיכֶם", זו נדבה, כגון דאמר הרי זו עולה ואם נאבדה אינו חייב באחריותה. ואמרו בספרי, "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה", לקבעם חובה להביאם ברגל ראשון. וכן משמעות הכתוב, מיד שתבא שמה, דהיינו רגל ראשון, והבאת הקרבן.
משרשי המצוה, לפי שאין ראוי לו לאדם שיתעצל במה שנדר לעשות מצוה, כידוע בין בני אדם שזהירים הרבה במה שיש להם לעשות במצות מלכי ארץ, כל שכן מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ומכל מקום לא תטריחנו התורה לעלות מיד פן ימנעו בני אדם מנדרים ונדבות, אבל ברגל שיש להם לעלות שם יזהירם לשלם נדרם. ולענין לעבור עליהם בבל תאחר אינו אלא עד שלשה רגלים, וכמו שנכתוב בגזרת השם בסדר כי תצא במצוה ט"ו בסימן תקמ"ו (מצוה תקעד).
מדיני המצוה, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה בספרי, "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" לא נאמר אלא לקבעם חובה שיובאו ברגל ראשון שפגע בו. ושם אמרו, אינו עובר עליו בבל תאחר עד שיעברו עליו שלש רגלים, אבל מכל מקום מכיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביא עובר בעשה, וכן אמר רבא בגמרא דראש השנה (ו ע"א) בפירוש. ויתר פרטיה שם בראש השנה. ונוהגת מצוה זו בזמן הבית, שאז לנו רשות לעשות נדרים ונדבות והיה לנו מקום להקריב, אבל בזמן הזה אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה יג ע"א) שאין מקדישין, וכענין שכתבתי בסדר אם בחוקותי עשה ראשון בסימן ש"נ. ואפילו מי שעבר והקדיש אין סיפק בידו היום להביאו למקדש לפי שהבית חרב בעונות.
רק ברגלים נפתח השער למקדש
שפת אמת (ויקרא, פסח):
ואיתא בניסן ראש השנה לרגלים רגל שבו כו'. ובגמרא לענין בל תאחר דכתיב (דברים יב, ה-ו): "…וּבָאתָ שָׁמָּה… וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה" ולכך בג' רגלים איכא בל תאחר. ונראה כי לא בכל עת היו יכולין לעלות למקדש. ובג' רגלים הללו היה נפתח השער וזכו בני ישראל לעלות כולם באלה הזמנים.
הנדרים מתעלים ברגל
אמרי אמת (סוכות, ימים ראשונים סוכות):
…וכתיב (דברים יב, ה-ו): "…וּבָאתָ שָׁמָּה… וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וגו'" שכל הנדרים והרצונות מכל השנה מתעלים ברגלים, שבכל יו"ט ישנה עליה למעלה מהטבע ולכן עוברים על בל תאחר שצריכים להעלות הנדרים והרצונות, וכתיב (קהלת ז, יד): "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה", ביום רעה הכוונה לרצונות הפסולים שצריכים להעלות אותם ברגלים, וכתיב (תהלים קיג, ז): "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן" היינו הרצונות השפלים כדאיתא (רש"י דברים טו, ד) אביון שהוא תאב לכל דבר, "לְהוֹשִׁיבִי עִם-נְדִיבִים" הם האושפיזין שהם נדיבי עמו.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצוות תקעד ותקעה
מקורות נוספים:
